דוידוב - בנימיני ושות'

פרשת ברזילי (קו 300)

 

בג"צ 428/86 יצחק ברזילי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מ(3) 505 

 

 

 

בפרשה זו עלתה סוגיית סמכות החנינה ומוסד החנינות, אחת משתי הסמכויות האופרטיביות של מוסד הנשיאות בישראל. במקרה הזה, נשיא המדינה, חיים הרצוג, העניק חנינה לראש שירות הביטחון הכללי ולשלושה מעובדי אותו השירות, שהיו מעורבים פרשת אוטובוס קו 300. פרשה שהתרחשה באפריל 1984, אז חטפו ארבעה מחבלים אוטובוס נוסעים לצורכי מיקוח. שניים נהרגו בפעולת החילוץ, ושניים שנתפסו חיים מצאו את מותם במהלך חקירת השב"כ (אחד מהם תועד במצלמתו של צלם עיתון "חדשות", אלכס ליבק).

 

במשך כשנתיים שרר עירפול בנוגע לגורלם של אותם מחבלים. ידיעה בעניין פורסמה ב"ניו-יורק טיימס" ובעיתונות הישראלית, לרבות פרסום אותה התמונה של ליבק (שהביא לסגירה זמנית של העיתון בשל עבירות לכאורה על חוקי הצנזורה), אך רק בשנת 1986 עם ההתייצבות של שלושה בכירים בשב"כ בלשכתו של היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בית המשפט העליון), התגלו כל פרטי הפרשה. השלושה התוודו על שהאירע.

 

הימים היו ימי ממשלת האחדות הראשונה; ראש השב"כ, אברהם שלום, טען כי פעל "ברשות ובסמכות", ובידיעת ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. הפרשה האיצה את החלפתו של היועמ"ש המכהן, יצחק זמיר (שהודיע עוד לפני הפרשה על רצונו לסיים את תפקידו) במי שכיהן אז כשופט בבית המשפט המחוזי, יוסף חריש. בסופו של דבר, לאחר שלא נמצא מוצא אחר הוחלט לפנות לנשיא המדינה, על מנת שיעשה שימוש בסמכותו, ובכך להביא לסיום הפרשה.   

 

העתירה לבג"צ הוגשה (באופן עקיף) כנגד החלטת הנשיא לחון את המוערבים עוד בטרם מתן גזר דין בעניין, בטרם הורשעו ובטרם אף הועמדו לדין, עמדה ברכז עתירה זו, בה היו שותפים עותרים רבים, שהדיון בעניינם אוחד.

 

לפי חוק-יסוד: נשיא המדינה, ניתנה לנשיא הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים; המונח "עבריין" אינו מוגדר בחוק, אולם אין לפרש מונח זה כמתייחס רק אל מי שהורשע בדינו; עבריין הוא מי שביצע מעשה המוגדר כעבירה. בנוסחם של דברי חוק יש, לא אחת, התייחסות לעבירה או לעבריין, כאשר הכוונה למעשה או למחדל פליליים המיוחסים לפלוני אף אם טרם הורשעו בהליכים פליליים. בסמכות הנשיא למחוק אף את הכתם שבעבירה ולא רק את תוצאותיה. מכאן שבמקרה דנן הייתה החלטת החנינה במסגרת סמכותו.

 

המניע המרכזי להחלטה בדבר חנינה הוא זה של מידת הרחמים; מן הראוי שתשמש אך ורק לנסיבות יוצאות דופן, בהן נתחדש, מאז תום ההליכים המשפטיים, דבר מהותי, שיש בו כדי להצדיק את שינויה של ההכרעה השיפוטית; כשם שאין זה מתיישב עם מטרתה של החנינה אם תהפוך לערכאת ערעור נוספת על הליכי המשפט, כך גם אין מקום לכך שהחנינה-בטרם-משפט תהפוך לערכאת ערעור על החלטותיה של התביעה הכללית.

 

דעת הרוב (השופטים מאיר שמגר ומרים בן-פורת) בפרשה מתמקדת כאמור במצב המשפטי בממלכה המאוחדת, שם למלך האנגלי היו מסורות סמכויות לחון נאשמים, ומכאן המקור לסמכות שהונקה לנשיא במדינת ישראל. כמו כן, נדרשו לסמכויות המוענקות לנשיא ארה"ב במישור זה. 
 

נקבע בדעת הרוב כי במתן החנינה פעל הנשיא הרצוג במקרה זה בתחום הקשור בתפקידיו או בסמכויותיו, ומכאן שהוא חסין מפני כל פעולה משפטית בשל כך. זה המקום לציין כי אין אפשרות לעתור כנגד נשיא המדינה והוא חסין מפני הערכאות השיפוטיות כל עוד הוא מכהן בתפקידו, לרבות מפני עתירה לבית-המשפט העליון. חסינות זאת מתייחסת לאפשרות של התקיפה הישירה של פעולת הנשיא, אך אין מניעה, כי חוקיות פעולתו של הנשיא תיבחן במקרה מתאים באופן עקיף עקב דיון בבקשה המופנית נגד המשיבים האחרים. 

 

בידי נשיא המדינה אך ורק הסמכות להעניק חנינה אינדיווידואלית, וכך אכן עשה במקרה האמור, כאשר העניק ארבעה כתבי-חנינה נפרדים, אשר כל אחד מהם מתייחס לעבירותיו של האדם אשר בשמו נקב ואשר אליו התייחס כתב החנינה. העובדה, שהוענקו חנינות אישיות נפרדות בעת ובעונה אחת למספר אנשים שהיו מעורבים באותו מעשה או בפרשה אחת, אינה הופכת כל כתב-חנינה נפרד או את כולם יחד לחנינה כללית.

 

על פי דעת המיעוט (השופט אהרן ברק) היה מקום לקבל את העתירה; השופט ברק סבר כי חוק קונסטיטוציוני יש פרש מתוך "מבט רחב"; את סמכותו של נשיא המדינה "לחון עבריינים" יש לפרש לפיכך גם מתוך "מבט רחב". משמעותו של מבט רחב זה היא, כי יש לגשת אל סמכויות הנשיא כאל חלק ממבנה הסמכויות הכללי של רשויות השלטון. יש לפרש את סמכות החנינה של הנשיא כחלק ממכלול הסמכויות השלטוניות, המרכיבות את מוסדות השלטון. המסקנה מן האמור הייתה כי הניסיון המלכותי האנגלי והניסיון הנשיאותי האמריקני בעניין חנינות אינם יכולים לשמש מקור השראה פרשנית בהבנת היקף סמכותו של נשיא מדינת ישראל ל"חון עבריינים".

 

בידי נשיא המדינה כל מנגנון לחקר האמת ואין כלים לבחינת העובדות. על-כן טבעי הוא שבחנינה האינדיווידואלית יפעל נשיא המדינה על-פי קביעתו של בית המשפט. בטרם הרשעה אין כל נקודת מוצא עובדתית, ממנה יכול הנשיא לצאת כדי לבחון אם מתקיימת התשתית למען החנינה. אפילו יודה מבקש החנינה בביצוע עבירה, אין בכך ולא כלום, שכן כל עוד לא הורשע על-ידי בית-משפט, הוא בחזקת זכאי.בכל הנוגע להחלטה לחון את המעורבים עוד בטרם הורשעו נכתב בדעת המיעוט כי אין 

 

השופט ברק מתייחס לסכנה הגלומה מתסמונת "המדרון החלקלק", שכן "חריגים מיוחדים ביותר הופכים לחריגים מיוחדים פחות ולימים הופכים לכלל. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים – היחס לקטן כמו היחס לגדול".

 

בחתימת פסק הדין מביא השופט ברק את האנקדוטה ההיסטורית הבאה:
 

מספרים, כי בין המלך ג'יימס האשון לבין השופט קוק התקיים ויכוח. השאלה הייתה, אם המלך רשאי לקחת עניינים, השייכים לרשות השופטת, לידיו ולהחליט בהם בעצמו. תחילה ניסה קוק לשכנע את המלך, כי שפיטה דורשת מומחיות שאינה מצויה בידי המלך. המלך לא שוכנע. אז קם השופט קוק ואמר:

 

."QUOD REX NON DEBET SUB HOMINE, SED SUB DEO ET LEGE"

 

"המלך איננו כפוף לאדם, הוא כפוף לאל ולחוק".

 

כן יהי

 

בסופו של דבר נדחו העתירות כאמור בדעת הרוב מפי השופטים שמגר ובן-פורת. 

 

 המעורבים בפרשה, שזכו בחנינה אומנם נחלצו מהעמדה לדין, אך במשך זמן רב שילמו מחיר ציבורי, עת נמנעו מהם תפקידים ציבוריים בהם חשקו עקב עתירות שהוגשו לבג"צ כנגד מינויים אלה.