בנימיני ושות'

הליך משפטי אותו מנהל אזרח (או כל אישיות משפטית אחרת) כנגד רשות שלטונית (המכונה בז'רגון המשפטי "רשות מנהלית").

 

בעבר ההליך התנהל באופן בלעדי בבית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ. במטרה להקל על העומס שנוצר על בית המשפט העליון, הוקמו בשנת 2000 בתי המשפט לעניינים מינהליים, וחלק גדול מן העניינים שנדונו בעבר בפני בית המשפט הגבוה לצדק, הועברו לבתי המשפט המחוזיים.

 

עתירה מנהלית היא כלי בידי האזרח לקבל סעד מן הצדק בהליך כנגד כל רשות שלטונית, וזאת לאחר שמיצה כל דרך אפשרית אחרת. הפניה לקבלת סעד משפטי אמורה תמיד האופציה האחרונה (לפיכך לפני כתיבה העתירה ינחה עורך-הדין העוסק בתחום לפעול למיצוי כל אפשרות אחרת הקיימת להשגרת הסעד המבוקש לפני פניה לכיוונה של עתירה).

 

בית משפט הדן בעתירה מנהלית מוסמך "לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידים ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מלעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול".

 

עתירה מנהלית/לבג"צ הפכה לא אחת למנגנון בידי נבחרי ציבור שעתרו כנגד הגוף בו הם מכהנים; בשנות השמונים, החלה הצפה של עתירות לבג"צ מצד חברי כנסת שעתרו כנגד הכנסת והממשלה. לא חלף זמן רב, וגם חברי מועצות מקומית החלו לעשות שימוש בכלי המנהלי, ועתרו כנגד ראש הרשות במועצה שבה הם מכהנים.

 

עד היום הכלי הזה הוא דומיננטי מאוד בפוליטיקה הארצית והמקומית כאחד, כאמצעי בידי נבחרי ציבור. באותה תקופה החלה גם מגמה של החלת הדין המנהלי על גופים פרטיים הפועלים במישור הציבור (גופים דו-מהותיים). פרשת "מיקרו-דף" (בג"צ 731/86), הוא המקרה המשמעותי הראשון בו נדרש בית המשפט העליון לקביעת אמות המידה להחלת החובות מהמשפט הציבורי על גופים פרטיים, וכך כיום ניתן להגיש עתירה מנהלית לא רק כנגד גוף שלטוני מובהק, אלא גם כנגד גופים פרטיים הממלאים "תפקיד ציבורי על-פי דין".