פרשת יואל אייזנברג

בג"צ 6163/92 יואל אייזנברג ואח' נ' שר הבינוי והשיכון ואח', פד"י מז(2) 229

 

 

 פרשה זו עסקה בשאלת כשירותו של מר יוסי גינוסר לשמש בתפקיד מנכ"ל משרד השיכון, לפי רצונו של השר פואד בן-אליעזר. העתירה לבג"צ הוגשה כנגד המינוי בשל מעורבותו העקיפה בפרשת אוטובוס קו 300, נדונה בפני הרכב השופטים בראשות אהרן ברק, אמנון גולדברג ואליהו מצא.

 

רקע מתומצת: באפריל 1984 חטפו ארבעה מחבלים אוטובוס נוסעים לצורכי מיקוח בקו תל-אביב-אשקלון. שני מחבלים נהרגו בפעולת החילוץ, והשניים האחרים נתפסו חיים, אך מצאו את מותם במהלך חקירת השב"כ (אחד מהם תועד במצלמתו של צלם עיתון "חדשות", אלכס ליבק). במשך כשנתיים שרר עירפול בנוגע לגורלם של אותם מחבלים. ידיעה בעניין פורסמה ב"ניו-יורק טיימס" ובעיתונות הישראלית, אך רק בשנת 1986 כאשר התייצבו שלושה בכירים בשב"כ בלשכתו של היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר (לימים שופט בית המשפט העליון), התגלו כל פרטי הפרשה. בסופו של דבר, נתנה חנינה למעורבים באירוע, ובכך הסתיימה הפרשה, לאחר שההעתירה לבג"צ שהוגשה בעניין על יד יצחק ברזילי ושורה של עותרים נוספים (בג"צ 428/86), נדחתה על ידי בית המשפט העליון בדעת רוב.

 

פרשת אייזנברג היא למעשה גילגול נוסף של קו 300; גינוסר בהיותו ראש אגף בשב"כ;, היה מעורב כאמור בפרשה באופן עקיף, בהיותו חבר בועדת החקירה בראשותו של האלוף (מיל') מאיר זורע (שעליה הוטל לבדוק את הפרשה). שם פעל להעלמת חלקם של אנשי שירות הביטחון הכללי בפרשה, שדאגו לתאם את גרסאותיהם, בין השאר הודות לשימוש במידע שזרם מתוך דיוני הוועדה. על חלקו בפרשה זו קיבל חנינה מנשיא המדינה ולא הועמד לדין. כמו כן, היה גנוסר מעורב גם באירועים שזכו לכינוי "פרשת נאפסו", בהיותו ראש צוות החקירה. באירוע זה ננקטו כלפי הנחקר אמצעי חקירה פסולים, ובפני בית הדין הצבאי המיוחד שהרשיע את נאפסו, נמסרו על ידי החוקרים עדויות שקר.

 

טענת המשיבים כי המקום לבירור המחלוקת הוא בבית הדין לעבודה נדחתה על ידי כב' השופט, אהרן ברק, מתוקף הקביעה כי לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות שיפוט מקבילה, ומכאן שהוא מומסך לדון בעתירה. יודגש בהקשר זה כי היה בכך כדי לסטות מפסיקות קודמות שניתנו בעניין זה בעבר בבית המשפט העליון.

 

בפסק הדין נאמר, בין השאר, כי אין לו לאדם זכות טבעית או חוקתית להתמנות למשרה ציבורית. זכותו של אדם היא שיוכל להציג מועמדותו למשרה ציבורית, וכי במינויו יישקלו אך שיקולים כדין. במסגרת השיקולים כדין שהרשות הציבורית חייבת לקחתם בחשבון מצוי גם השיקול הקשור לעברו של המועמד, לרבות עברו הפלילי. "איש הציבור הוא נאמן הציבור. לא לעצמו הוא פועל, אלא למען האינטרס של הציבור הוא פועל". מעמד זה של נאמנות מטיל על הרשות השלטונית חובות מיוחדות. אין היא חופשית בגדר שיקוליה. מחובת הנאמנות נגזרת החובה להפעיל את שיקול הדעת השלטונית בהגינות, ביושר, בסבירות וללא הפליה, נכתב בפסק הדין. 

 

נאמנות מחייבת הגינות, והגינות מחייבת יושר, ענייניות, שוויון וסבירות. רשימה זו של עקרונות הנגזרים ממעמד הנאמנות אינה סגורה, ורשימה זו של ערכים הנובעים מחובת ההגינות אינה קפואה. כדרכם של עקרונות וערכים, הם יציבים מחד ומתפתחים מאידך. הם נטועים בנשמת העם ואינם מתכופפים כנגד רוחות שעה חולפות. הם מלאי חיות ומתפתחים כדי ליתן פתרונות ראויים לבעיות חדשות.

 

בטרם קבלת החלטה בעניין מינוי פלוני לתפקיד כלשהו "על הרשות הציבורית לשקול מערכת מסועפת ומורכבת של שיקולים, לרבות השיקול בדבר השפעת המינוי על השרות הציבורי ועל אמון הציבור בו".  המפתח לקיומו של שירות ציבורי ראוי לשמו הוא אמון הציבור בטוהר השירות הציבורי.

 

יוקרתו של המינהל הציבורי ואמון הציבור בו הם אינטרס ציבורי בעל חשיבות רבה: "בלא אמון הציבור ברשויות הציבור יעמדו הרשויות ככלי ריק. אמון הציבור הוא המשענת של רשויות הציבור, והוא המאפשר להן למלא את תפקידן. מינויו של בעל עבר פלילי – ובעיקר בעל עבר פלילי מכביד כגון מי שעבר עבירה שיש עמה קלון ­פוגע באינטרסים החיוניים של השירות הציבורי. הוא פוגע בביצוע הראוי של התפקיד. הוא פוגע בסמכותו המוסרית והאישית של בעל התפקיד ובכוחו לשכנע ולהנהיג. הוא פוגע באמון שהציבור הרחב רוחש לרשויות השלטון".

 

המשקל שיש ליתן לעברו הפלילי של מועמד נקבע על-פי משקלם של השיקולים, העומדים ביסוד ההתחשבות בעברו הפלילי של המועמד בטרם יתמנה למשרה ציבורית. שיקולים אלה עניינם, מחד גיסא, עקרון "התשובה" והתאמת המועמד לתפקיד, ומאידך גיסא, הבטחת פעילות תקינה של השירות הציבורי ואמון הציבור בו. 

 

אמון הציבור ברשויות השלטון הוא מנכסיה החשובים של הרשות השלטונית, ושל המדינה. כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים. יש ליתן משקל נכבד לשיקולים הבאים לקיים, לשמר ולפתח את תחושת הציבור, כי משרתיו אינם אדוניו וכי הם עושים את מלאכתם למען הציבור, מתוך יושר וניקיון כפיים. אכן, טוהר השירות והשורות עומד בבסיס השירות הציבורי ובבסיס המבנה החברתי שלנו.

 

מסקנתו הסופית של בית המשפט הייתה בסופו של דבר כי "אין זה סביר למנות מועמד, שעבר עבירות חמורות בנסיבותיהן, למשרה בכירה בשירות המדינה. חומרתה של העבירה לענייננו נקבעת לא על-פי "מיקומה" בחוק העונשין, אלא על-פי השלכותיה על השיקולים העומדים ביסוד המינוי. על כן יש להתייחס בחומרה לעבירה, שעל-פי עצם מהותה ונסיבות ביצועה פוגעת לא רק בסדר הציבורי בדרך כלל (כגון, רצח, שוד, אונס) אלא באושיות המבנה השלטוני, כגון שוחד, מירמה והפרת אמונים, עדות שקר, בידוי ראיות, שיבוש הליכי משפט. מועמד אשר ביצע עבירות אלה, והוא ממלא תפקיד בכיר בשירות המדינה, פוגע באמון של הציבור ברשות השלטונית ובשירות הציבור. הוא יתקשה להוות דוגמה ומופת לכפופים לו. הוא יתקשה לדרוש מהם את אשר נדרש מכל עובד ציבור ושהוא עצמו חילל. הוא יתקשה להקרין הגינות, אמון, יוקרה, יושר ויושרה ('אינטגריטי') כלפי הציבור הרחב. כל אלה עשויים להשפיע, במידת ודאות רבה, על מעמד השירות הציבורי, תיפקודו ומקומו בחברה דמוקרטית. אכן, עבירה היא חמורה, אם 'מתוך נסיבות ביצועה עולה המסקנה, כי בהתנהגותו גילה איש הציבור רמה מוסרית כה נמוכה, עד כי אין הוא ראוי עוד לשאת במשרתו הציבורית'(שם). זוהי אותה עבירה, שיש בנסיבות ביצועה 'פגם מוסרי ( moral turpitudeבלע"ז) המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים, וממילא אין הוא ראוי לשאת באחריות הציבורית להחלטות ולמעשים אשר עניני הכלל ושלום הציבור תלויים בהם'".

 

עוד ציין בית המשפט בהיבט הספציפי כי "מי שבעבירותיו פגע באושיות המבנה החברתי וביכולתן של ערכאות שיפוטיות או מעין שיפוטיות לעשות משפט צדק, מינויו למשרה בכירה בשירות הציבור הינו פעולה בלתי סבירה באופן קיצוני. זאת ועוד: מאז פרשת נאפסו חלפו שתים עשרה שנים. מאז פרשת "קו 300" חלפו כ- 11שנים. הפצע טרם הגליד. האירועים חיים בתודעה הלאומית. השיקולים בדבר שיקום העבריין – החלים בדרך כלל במינויו של בעל עבר פלילי למשרה ציבורית – אינם בעלי משקל ניכר". 

 

עוד הוסיף בהתייחסות לטענה כי המעשים נעשו בשרות המדינה כי "יהא המניע אשר יהא, אין בו כדי להצדיק מתן עדות שקר, שיבוש הליכי משפט ופגיעה בחירותו של הפרט. הביטחון יקר לנו, אך זהו ביטחון הפועל במסגרת החוק. כאשר שומרי הביטחון מפרים את החוק, נפגעים החוק והביטחון גם יחד. ביטחון ללא חוק הוא אנארכיה. באין חוק אין לביטחון תכלית. אלה הן מושכלות ראשונים. אלה הם דברים פשוטים ואלמנטאריים. זהו הא"ב של חיים לאומיים דמוקרטיים. עבירותיו של המשיב פגעו בכל אלה. העבירות אותן ביצע המשיב הן כה כבדות בנסיבותיהן האחרות, ופגיעתן במירקם החיים החברתיים היא כה קשה, עד כי אין במניע של המשיב לביצוע המעשים כדי להקהות במידה מספקת מהשפעתם הקשה על תפקידו של השירות הציבורי ועל אמון הציבור בו".

 

מסקנה, כי ההחלטה בדבר המינוי חורגת באופן קיצוני ממיתחם הסבירות ונגועה באי חוקיות, אין מנוס מהכרזה על בטלותה. מעמדה הרם של הממשלה, כרשות המבצעת של המדינה (סעיף 1לחוק יסוד: הממשלה), אין בכוחו להעניק לה כוחות שהחוק אינו מעניק לה. כל רשות שלטונית עלולה לקבל החלטה בלתי סבירה, שתבוטל על-ידי בית משפט[...] זה כוחה של דמוקרטיה המכבדת את שלטון החוק. זהו שלטון החוק הפורמאלי, אשר לפיו כל הרשויות השלטוניות, לרבות הממשלה עצמה, כפופות לחוק. אין רשות שהיא מעל לחוק, אין רשות הרשאית לפעול מתוך חוסר סבירות. זהו גם שלטון החוק המהותי, אשר לפיו יש לאזן בין הערכים, העקרונות והאינטרסים של החברה הדמוקרטית, תוך הסמכת השלטון להפעיל שיקול דעת המאזן באופן ראוי בין השיקולים הראויים.  עם חתימת דבריו ציין בית המשפט כי הגיע לכלל. 

  

 סמכותו הטבועה של בית המשפט

 

הסמכות הטבועה היא כוחו של בית המשפט ליצור, במקרים יוצאי דופן, כלים שהם חיוניים לצורך מילוי התפקיד שלמענו הוא קיים. היינו, אמצעים הנחוצים לו באופן טבעי לשם מילוי תפקידו, כדי להגן על יכולתו לתפקד ולמנוע ניצול לרעה של הליכי המשפט ואי-צדק ברור ובולט.

 

לבית המשפט נתונות הן סמכויות הנובעות מסמכותו הטבועה לניהול ההליך השיפוטי הן סמכויות שהוקנו לו במפורש על ידי המחוקק. הסמכות הטבועה משלימה את הסמכויות שניתנו לבית המשפט בחוק והיא בבחינת כלי שיורי. במילים אחרות, מקום בו נקבע בחוק הסדר ממצה בעניין מסוים, אין עוד להיזקק לסמכות הטבועה.

 

"סמכות טבועה היא סמכות הנתונה לבית המשפט גם בהיעדר הסמכה בחוק. בכך היא מהווה חריג לכלל לפיו אין לה לרשות ובית המשפט בכלל רשות לעניין זה – אלא מה שנתן בידה החוק" דווקא בשל כך, נדרש בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לעשות שימוש בסמכותו הטבועה[...]"

 

 

כב' השופט אשר גרוניס

 

[בע"מ 3778/12, אירינה גלפנבויים נ' מדינת ישראל ואח'] 

 

"זכויות המיעוט נשמרות על ידי חופש הויכוח וההצבעה, אך כאשר המיעוט מסוגל לסכל פעולה של הרוב, הדבר לובש צורה של משטר עריצות".

 

תומס ב' ריד

שלטון החוק מתחיל בבית

 

"שלטון החוק מתחיל בביתו של כל אחד מאתנו, כוחנו לדרוש מזולתנו לקיים את החוק בנוי על קיומו של החוק על ידנו[...] על הרשות המבצעת לפעול בגדרי החוקים שהקימו אותה ונפחו בה רוח חיים. בכך מתבטא ההבדל בין הפרט לשלטון. לפרט מוענקת החירות אלא אם כן זו נשללה כדין ממנו. לשלטון אין כוח אלא אם הוענק לו כדין. מכאן חובת הרשות המבצעת לקיים את החוק".

 

כב' השופט אהרן ברק

 

[אהרן ברק "על משפט, שיפוט ואמת" משפטים כז (1996) 11]. 

 

מלאכת הפרקליטות כאומנות

 

"פרקליטות אומנם 'אומנות' היא, וככל אמנות אחרת מצליחים בה רק המחוננים ברוח של אמן[...] לא רק טיבם ותכנם של הדברים הנאמרים קובעים, אלא גם רושם האיש האומר אותם[...] הפרקליט הטוב ניחן לא רק, ולאו דווקא, בכשרון הנאום, אלא גם בטוהר לשונו. הוא לוחם מלחמתו הפורנסית בנשק הלשון - ועליו להקפיד על נשקו שיהא טהור תמיד. לשונו תהא צחה ונקיה, בהירה ומדוקדקת[...] לשון מטופחת וקפידה היא סימן ההיכר המובהק של בעל תרבות הניזון ממורשת אבות, ושל פרקליט היודע נגן על כלי מלארכתו כרב-אמן".

 

כב' השופט חיים ה' כהן

 

[חיים כהן בדברי הקדמה לספרו של יוסף בן-אור אומנות הפרקליטות (הוצאת בורסי)]. 

 

המבחן האובייקטיבי והמבחן הסובייקטיבי - סגולות וחסרונות

 

"כל אחד משני המבחנים הללו מצטיין בסגולה שאינה מצויה אצל חברו: המבחן האובייקטיבי הוא יותר מוצק, המבחן הסובייקטיבי הוא יותר גמיש; זה יותר ברור, וזה יותר מברר".

 

כב' השופט משה זילברג

 

[ע"פ 46/54 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' ברוך סגל פ"ד ט' 393]. 

 

המדינה אינה צריכה לעסוק במישור הפלילי של לשון-הרע

 

"הסכנה לחרות הביטוי, כפי שהנסיון וההגיון מלמדים, צפויה בעיקר מצד השלטון. לכן מוטב שהתביעה על פרסום לשון הרע תוגש באופן פרטי, על ידי מי שנפגע מן הפרסום".

 

כב' השופט יצחק זמיר

 

[יצחק זמיר "חרות הביטוי כנגד לשון הרע ואלימות מילולית" ספר זוסמן (ירושלים) תשמ"ד-1984, עמ' 153]. 

 

המידע שבידי הרשות אינו נכס פרטי ושייך לציבור

 

"קביעתה של חובת הגילוי של המידע שבידי רשות ציבורית מבוססת על התפיסה, אשר לפיה מידע כזה אינו נכס פרטי של הרשות, אלא נכס השייך לציבור. על כן על הרשות לאפשר לציבור נטילת חלק במידע זה".

 

כב' השופט מאיר שמגר

 

[מאיר שמגר "ידע הוא כוח - פרנסיס בקון" ספר שמגר (תל-אביב: הוצאת לשכת עורכי הדין בישראל) תשס"ג-2003, עמ' 317]. 

 

"כאשר אין יודעים צדק מהו יש להעדיף סדר"

כב' השופט יואל זוסמן 

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל המחלקה למשפט ציבורי

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now