דוידוב - בנימיני ושות'

פרשת בית-יולס בע"מ

 

פסקי הדין שנתנו בפרשה זו, על גלגוליהם השונים, פתחו את הפתח לאחת ממחלוקות הפוסקים החדות והמהותיות ביותר בפסיקה הישראלית, בין שני הקטבים בדיני החוזים: חופש החוזים והאוטונומיה של הרצון החופשי מן העבר האחד, ועקרון תום הלב מן העבר השני.

 

סיפור המעשה החל במכרז תמים לכאורה, ללא מאפיינים מיוחדים אותו פרסמה בשנת 1976 חברת "בית יולס בע"מ" להקמת בית אבות חדש בחיפה; פעולה זו היוותה העילה אשר בגינה נוצרה הפלוגתא האמורה. הסוגיה שעברה כחוט השני בין שלושת הערכאות שדנו בתיק (מחוזי חיפה, ערעור עליון ודיון נוסף)[1] הייתה האם החובה לנהוג בשוויון, שהינה כאמור עקרון יסוד במכרז הציבורי, חלה גם על מי שעורך מכרז במשפט הפרטי; יצוין כי אפריורית הייתה הסכמה בין הפוסקים השונים כי חופש החוזים אינה עיקרון מוחלט אלא יחסי. ברם, מנקודה זו נפסקה ההסכמה והתגלה זרע המחלוקת, שביטאה לדעת כותב שורות אלה את הקטבים בין ה- Old School, שבאה לידי ביטוי בדעת הרוב בדיון הנוסף בהנהגתו של השופט מנחם אלון, לבין ה"אסכולה החדשה" שבאה לידי ביטוי בפסיקתם של השופטים מאיר שמגר ואהרן ברק.

 

השופט אלון התנגד בתוקף ובאופן נמרץ להטלת החובה לנהוג בשוויון במכרזים של הסקטור הפרטי; הוא ראה בניסיון לראות בחובת תם-הלב חובה לנהוג בשוויון "פיתוי דיאלקטי" ו"קפיצת דרך לוגית". אלון ראה בגישת שמגר וברק פטרנליזם שיפוטי בלתי מוצדק, והגבלה בלתי ראויה של חופש החוזים. דעת המיעוט של שמגר וברק (שהייתה דעת הרוב בגלגול הראשון בבית המשפט העליון) קידשה את העמדה כי כל מי שנוטל חלק בהליכי מכרז, גם אם הוא פרטי לחלוטין, חייב לקיים את תנאיו ועליו לנהוג ביושר, בהגינות, תוך מתן הזדמנות שווה לכל המתמודדים ולקיימו בתנאים של שוויון וללא הפלייה.

 

בפסק דין בעניין "בית יולס" אומנם ניצחה בסופו של האסכולה הישנה, אבל זה היה ניצחון רק במערכה הראשונה, שכן בסופו של דבר, דעת המיעוט הצליחה לכבוש את דרכה בסבך ולהפוך לדעה הניצחת (לפחות לעת עתה). השופט ולאחר מכן הנשיא ברק הצליח להטמיע את מודל התחולה העקיפה אותו בנה בהשראת המודל הגרמני והשוויצרי. על פי מודל זה משולבים עקרונות מן המשפט הציבורי אל תוך המשפט הפרטי באמצעות מושגי שסתום כמו תקנת הציבור ותום הלב. עמדה דומה לזו שהובעה בדעת המיעוט במקרה הזה, שמטרתה הייתה להביא לכרסום קל בעקרון חופש החוזים, תוך כדי העצמת עקרונות וערכים אחרים.

 

עימות מפורסם נוסף בין עקרון חופש החוזים לבין עקרון תום הלב התרחש בפסק-הדין הנודע בעניין "אפרופים"[2], אשר הפך את עקרון תום הלב למנחה בכל הנוגע לפירוש החוזה; פרשת אפרופים הולידה אולי את אחד מפסקי הדין החשובים ביותר שניתנו אי פעם בתחום דיני החוזים, והפך ברבות הזמן לאחד מפסקי הדין המאוזכרים והמצוטטים ביותר בבתי המשפט האזרחיים[3], אולם מאידך-גיסא ספג ביקורת רבה הן ממלומדים והן מעורכי דין בתחום המסחרי. יש לציין כי לאחרונה מתחילה להסתמן מגמת רביזיה עם מינויו של כב' השופט, ד"ר יורם דנציגר, לבית המשפט העליון. שני פסקים דין שניתנו על ידו בתחילת דרכו השיפוטית מסמלים את המגמה החדשה לשוב למקורות הפרשניים הותיקים בדיני החוזים, ואולי את ראשית הכרסום בהלכת אפרופים[4]. 

 

 

הערות שוליים:

[1] ת.א (חיפה) 546/76 רביב נ' בית יולס (פורסם ביום 23/01/1979); ע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס פ"ד לז(1) 533; ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב משה בע"מ פ"ד מג(1) 44

[2] ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265

[3] גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (ירושלים דין), תש"ס – 1999, עמ'  30

[4] ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' (טרם פורסם); ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו-סכסון- סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (טרם פורסם).