דוידוב - בנימיני ושות'

פרשת בנק המזרחי נגד מגדל

 

ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי,

פ"ד מט(4) 221

 

 

פסק הדין אשר יצר את התשתית הנורמטיבית המאפשרת לבית משפט העליון להביא לפסילתו של חוק (אשר בא בסתירה חדה עם עקרון חוקתי מוגן ואשר אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם הוראות פסקת ההגבלה) באופן גורף, ולכל בית משפט אחר באופן קזואיסטי.

 

פסק הדין נדון בפני הרכב של תשעה שופטים (שמגר, ברק, חשין, גולדברג, בך, לוין, טל, מצא וזמיר); הרקע היה תקפותו החוקתית של חוק ההסדרים בחקלאות משנת 1992, שכונה "חוק גל", על שם מחוקקו ח"כ גדליה גל. הבסיס לחוק נלקח מדיני פשיטת הרגל, ומכאן נקבע בחוק כי כאשר נושה מגיש תביעה נגד גוף חקלאי (מושב), האחרונים יכולים לבקש שהתביעה תעבור לדיון אצל המשקם, שסמכותו לרכז את כל החובות ולהודיע על מחיקת חלקים ממנו. חוק גל עבר לפני חקיקת חוק כבוד האדם וחירותו באותה השנה, ולכן כביכול היה מחוסן מביקורת שיפוטית, אך בפסק דין זה בעניין מגדל נקבע לכך סייג: לכך נקבע סייג: "הדין הישן מוגן בפני ביטול. עומדת לו מטריה חוקתית המגינה עליו. אך הדין הישן אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו".

 

חוק חוק תוקן אחרי חקיקת חוקי היסוד, באופן שהיה בו להרחיב את הפגיעה בנושים, תוך שהוא מאריך את התקופה בה יכול המשקם להורות על מחיקת חובות. לכך התייחס כב' הנשיא, מאיר שמגר, בפסק הדין וכתב כי "תיקון חוק, ככל הוראת חוק, הוא דין נפרד וחדש, שהוראות אי התחולה אשר בסעיף 10 לחוק היסוד אינה ישימה לגביו".

 

השאלה שעמדה במרכז פסק הדין הייתה הפגיעה בזכויות הקניין של הנושים; סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע: "אין פוגעים בקניינו של אדם". הנשיא, אהרן ברק, ציין כי "קניין הוא כל אינטרס אשר יש לו ערך כלכלי". 

 

בנק המזרחי והנושים הנוספים טענו כי התיקון לחוק איננו חוקתי ודינו להתבטל בשל הפעיה הקשה בזכויות הקניין שלהם. המשיבים טענו שהגם שישנה פגיעה היא עונה על הדרישות של "פסקת ההגבלה".

 

בית המשפט מגיע למסקנה כי הפגיעה עומדת בהורת פסקת ההגבלה שמדובר בתיקון לחוק שהינו "לתכלית ראויה, והולם את ערכיה של מדינת ישראל". כמו כן סבר בית המשפט העליון כי "מידת הפגיעה אינה עולה על הנדרש", מכאן שהחוק תקף.

 

היקף הנושאים שנדונו במסגרת פרשה זו התרחבו, והתפתח דיון עקרוני בשאלות הנוגעות לחקיקת החוקה בכנסת ישראל; התפתחה מחלוקת בשאלה האם ניתן לראות את כנסת ישראל דהיום גם כ"רשות מכוננת", או ש"הרגע ההיסטורי" חלף בלי שוב. שאלה נוספת שעלתה היא סמכותה של הכנסת להגביל בחקיקה חוקים לכנסות שיבוא אחריה ו"לשריין חוקים" ברוב העולה על רוב של 61 חברים.

 

הנשיא ברק סבר כי לכנסת כ"רשות מכוננת" כאשר הוא מחוקק חוקי יסוד, יש סמכות להגביל את "המחוקק הרגיל" בחוקים במדרג הנורמטיבי הנמוך יותר (חוקי היסוד עומדים במדרג העליון יותר). לעניין אפשרות של ביטול חוק כותב הנשיא ברק כי המבחן אינו האם החוק הוא טוב, מוצדק ויעיל, אלא האם החוק עומד במבחנים החוקתיים.

 

הנשיא שמגר סבר כי לדעתו ההסמכה של הכנסת כ"רשות מכוננת" חלפה מן העולם, ואינה עוברת לכנסות הבאות עם סיום כהונתה של הכנסת הראשונה (למרות החקיקה הקיימת בעניין), אך בתחום החקיקה הכנסת הינה כל יכולה, מתוקף הריבונות הבלתי מוגבלת של המחוקק. מתוקף כך הוא דוחה את "תיאוריית שני הכובעים". 

 

השופט מישאל חשין בדעת מיעוט סבר כי שיטת המשטר הפרלמנטרי במדינת ישראל, מבוססת על הכרעת הרוב המשתנה בין מערכת בחירות אחת לרעותה. לפיכך, אין לכנסת עוד סמכות מכוננת מעת פיזורה של הכנסת הראשונה, והיא אינה יכולה לקבוע כללים החורגים מהנחת היסוד של המשטר הפרלמטרי בעל הרוב המתחלף, ולשריין חוקים הקובעים רוב שהוא מעל ל-61 חברי כנסת. אין היא יכולה ליצור אבן שאין בכוחה להרים.