פרשת ישראל פרץ

 

בג"צ 262/62 ישראל פרץ, מאיר לוין, דינה פרידן נ' יושב ראש, חברי המועצה המקומית ותושבי כפר שמריהו פ"ד טז2104

 

 

פסק הדין בפרשה זו, משנת 1962, קיבע את העיקרון כי אין להפלות בין קבוצות אוכלוסיה שונות בכל הנוגע להשכרת מתקנים ציבוריים. בראש הרכב השופטים ישב ד"ר יואל זוסמן, ביחד עם השופטים, ד"ר אלפרד ויתקון וחיים ה' כהן. 

 

להשכיר להם את אולם ההתעמלות השייך למועצה המקומית, וזאת לצורך עריכת תפילות החגים בחג הסוכות ובחג שמחת-תורה, דבר שנעשה כבר בעבר. דעתם של העותרים לא הייתה נוחה מנוסחאותיה או צורתה של התפילה הנהוגות בבית-הכנסת של היישוב, ולכן ביקשו להשכיר את המקום מתוך מטרה להתפלל על פי המנהגים והנוסחאות שלהם, לפי "מנהג נוסח היהדות המתקדמת". אותו אולם הסופרט שימש בלילי שבתות לאגודת "המכבי" לצרכיה שלה, אך הוא הועמד בעבר לרשות העותרים לשם עריכת תפילותיהם בלילות ובימים של ראש השנה ויום הכיפורים. אך בבואם להשכיר את האולם גם לתפילות חג הסוכות נענו בשלילה.בפרשה נדונה בקשתם של העותרים 

 

המשיבים הביאו בפני בית המשפט העליון שישה נימוקים לסירובם:

1) מאז ומתמיד קיים בכפר ביתכנסת אחד ויחיד, המסוגל לספק את הצרכים הדתיים של תושבי המקום; 

 

(2) חוגים מסויימים בכפר הביעו התנגדות נמרצת להשכרת רכוש המועצה, לצרכי עריכת תפילה, לחוג שהמבקשים נמנים עליו, וציינו שיראו במעשה זה פגיעה חמורה ברגשותיהם;

 

(3) אפיינית לכפר-שמריהו השאיפה לקיים אחדות בחיי הציבור, והמועצה עושה ככל שאפשר להגשים שאיפה זו ואינה מוכנה לתת יד לפילוג;

 

(4) אין זה רצוי איפוא שהמועצה תעמיד רכושה, לצרכי תפילה המאורגנת על-ידי החוג הנ"ל וכך תסייע לפילוג בין המבוגרים והנוער כאחד;

 

(5) החוג של המבקשים השיג מקום נאות למטרותיו, וזאת הודות להתערבותו הפעילה של ראש המועצה, והיתה בידיו של החוג האפשרות האובייקטיבית לערוך במקום זה תפילה בשמחת-תורה;

 

(6) אולם ההתעמלות על שם סניור, נשוא הצו-על-תנאי, עומד לרשותה של 'מכבי' תנועת הנוער היחידה בכל כפר-שמריהו, בערבי שבתות והשנה חל ליל שמחת-תורה בערב שבת.

 

בפסק הדין, קובע כב' השופט חיים ה' כהן כי כל הנימוקים הללו פסולים בעינייו; אין הוא מטיל ספק  בכך שהמשיבים, כאבות הכפר, היו רוצים בבית-כנסת אחד ויחיד שיספק צרכיהם של תושבי הכפר כולם, "אך המדובר כאן אינו ברצוי אלא במצוי: והמציאות הקיימת בכפר-שמריהו, כפי שהיא משתקפת בהליכים הנוכחים לפנינו, היא שהמבקשים ואנשי שלומם הינם בעלי צרכים אשר בית-הכנסת האחד והיחיד ההוא אינו מסוגל לספקם. לענין זה אין נפקא מינא אם מבחינת ההלכה הדתית הכתובה או המקובלת, או מבחינת דעת הרוב, אך מכל בחינה אובייקטיבית אחרת, אותו בית-הכנסת אמנם ראוי ומסוגל הוא להוציא את כולם ידי חובתם הדתית: דת ופולחן אינם רק דברים שבהלכה, בחינת ניתי ספר וניחזי, אלא בעיקרם הם דברים שבלב, באמונה ויראה, ואף בטעם ובחוש, ואלה אינם נמדדים בקנה מידה אובייקטיבי השווה לכל". ​ 

 

בהתייחס לנימוק השני מציין בית המשפט, בין השאר, כי ההתנגדות של "חוגים מסויימים" להיעתר לבקשת המבקשים היא עובדה מוכחת, יחד עם זאת, לא היתה לאותם "החוגים" לא סמכות ולא זכות דעה, ואין המשיבים רשאיים להסתפק בשיקול-דעתם של הללו במקום לפעול על-פי שיקול-דעתם שלהם עצמם. ואשר לחשש הפגיעה החמורה ברגשותיהם של "החוגים" ההם, הרי שאפילו אם בית המשפט יצא כדי הנחה שחשש שכזה יכול להוות שיקול כשר ולגיטימי כשלעצמו, הרי שחשש זה אינו אלא אחת משתי רעות: "כדי למנוע פגיעה ברגשות המתנגדים, פוגעים ברגשות המבקשים; ואין דמם של אלה סומק טפי מדם של אלה". 

 

אף את הטענות בדבר הפילוג דוחה בית המשפט ומציין כי מדינת ישראל המתהווה היא "קיבוץ גלויות" ולא ניתן להסכים על נוסח אחיד של תפילות ומנהגות: "אם יש כאן פילוג, אפשר לומר שהוא כללי ונפוץ עד כדי היותו, הוא עצמו, מנהג של קבע; ומסתמא גם אנשי כפר-שמריהו נוהגים ככל אחיהם בני-ישראל, שהמנהגים הנהוגים בבית- הכנסת שלהם אינם אלא אותם המנהגים שהעלו עמם בעלותם ארצה מן הגולה שממנה באו". חופש הדת והפולחן הובטח לכל אזרח בישראל עוד באכרזה על הקמת המדינה; חופש זה אינו אלא "אחת מחירויות הפרט המובטחות לו בכל משטר דימוקרטי נאור". בעצם קיומו והבטחתו של חופש זה כרוכה סכנת הפילוג בין זרמים ותנועות דתיים שונים; אבל אין בסכנה זו כדי לגרוע מאומה מחופש הדת והפולחן; שאם לא תאמר כן, ביטלת כל תורת חופש הדת כולה. 

 

בית המשפט מוסיף כי אף אם הייתה מתעוררת כאן שאלה של סמכות הרי שסירוב בלתי- צודק מצד הרשות לתת לאזרח את אשר הוא ביקש ואת אשר זכאי הוא לקבל ממנה, אף ללא הוראה חוקית מפורשת, נחשב בעיני בית-משפט זה על-פי רוב כעילה מספקת להתערבותו למען הצדק.

 

מוסיף בית המשפט בהקשר זה כי "אין ספק בלבי שאולמות, כמו האולם המדובר בו כאן, הנמצאים ברשות המשיבים למטרות ציבוריות, חייבים המשיבים להעמידם לרשות תושבי המקום למטרות ציבוריות כאמור, אם הם מתבקשים לכך ומקבלים תמורה נאותה; ואין הם רשאיים לסרב לעשות כך מן הטעם בלבד שהדין אינו מחייבם להיענות למבקש המסויים או בכלל, ושמותר להם, אם רצונם בכך, להשאיר את האולם ללא שימוש. ובין אם יש בהנהלת אולמות שכאלה והחזקתם משום מילוי תפקיד על-פי דין ובין אם לאו - על-כל-פנים מחייב הצדק שלמבקשים דנן לא יסרבו את מבוקשם מתוך שיקולים שהכרנום כשיקולים פסולים מדעיקרא". 

 

כב' השופט, ד"ר אלפרד ויתקון, הוסיף בדבריו בפסק-הדין כי "עצם הנימוקים, שבהם ביקשה המועצה לנמק ולהצדיק את החלטתה הם הם אשר פסולם גלוי על פניהם והם מעידים עדות ברורה וחותכת על חריגת המועצה מגדר סמכותה. בנימוקים אלה נקטה המועצה עמדה בענין של דת, והלא הלכה פסוקה היא שתחום זה אינו מן התחומים הנתונים בסמכות המועצה המקומית. גדולה מזו, בהחלטתה האמורה מגלה המועצה נטיה למגמה דתית אחת ושוללת את זכות קיומה של מגמה אחרת, ובנימה יומרנית במקצת קובעת היא, שאותה צורה של תפילה, הנהוגה מאז ומתמיד בכפר, מסוגלת לספק את הצרכים הדתיים של תושבי המקום. כסבור הייתי, כי ענינו של כל פרט ופרט הוא לעשות חשבון-נפש להחליט, מהי עבודת הקודש וצורת התפילה, בהן ימצא סיפוק נפשי והתרוממות הרוח. ואם לאחדות בחיי הציבור, אליה שואפת המועצה, ולמניעת פילוג, הרי לא בכפיה ניתן להשיג מטרות אלו, ולא על חשבון חופש המצפון והדת".

 

לפיכך מסכם כב' השופט ויתקון כי "בנקוט המועצה עמדה בתחום לא-לה ובהיות עמדה זו נוגדת אחד מעיקרי היסוד שמדינתנו מושתתת עליהם, נפגעה זכות מזכויות האזרח, שבית-משפט זה מוסמך להגן עליהן. רכוש ציבורי המיועד בדרך כלל לשימושו ולהנאתו של האזרח, זכותו היא זכות, שלא יימנעו ממנו אותו שימוש ואותה הנאה מטעמים פסולים".

 

כב' השופט, ד"ר יואל זוסמן, חזר על הכלל הידוע: "לא הרי דין רשות ציבורית כדין אזרח פרטי. אזרח פרטי שולט בכיפה שלו והוא בן-חורין לקבוע, עם מי יתקשר בחוזה פלוני ועם מי ימאן. לא כן רשות ציבורית". מכאן, "שאזרח פרטי רשאי להתיר לפלוני את השימוש ברכושו ולגרש את אלמוני, ויהיו נימוקיו אשר יהיו. אך רשות ציבורית אינה רשאית לנהוג כך והיא אינה רשאית לקבוע, כי לפלוני מותר לבוא במחיצתה ואילו לאלמוני יהא הדבר אסור".

 

בעוד שאזרח פרטי רשאי "להפלות" בין פלוני לבין אלמוני ולבור לו את אלה שאתם יעסוק אפילו יהיו נימוקיו מניעיו בלתי-סבירים, אסורה הפליה מטעם רשות ציבורית. הטעם הוא, כי בהשתמשה בנכסיה או בעשותה את פעולותיה נטלה הרשות על עצמה תפקיד של נאמן כלפי הציבור, ובתור שכזה חייבת הרשות להתייחס ביחס של שווה אל שווים, ומשהפרה עקרון יסוד זה והפלתה אזרח שלא כדין, הרי זוהי עילה להתערבותו של בית-משפט זה; ואין נפקא מינה בכך אם השימוש גופו או הפעולה גופה משתייכים למשפט הציבורי או למשפט האזרחי. תפקיד הנאמנות כלפי האזרח והחובות הנובעות ממנו נובעות מן הדין, וממילא ניתנות הן לפיקוח ולביקורת בבית-משפט זה. 

 

לאור האמור קובע כב' ד"ר זוסמן כי במקרים של הפליה פסולה או יחס לא-שווה כלפי שווים, קמה עילה לפסול את מעשה הרשות. 

 

במקרה הזה, הנימוקים שהניעו את המועצה להשיב את פני העותרים ריקם, כי אין המועצה חפצה לאפשר בגדר שיפוטה עריכת תפילה בנוסח פלוני, הוא נימוק פסול לחלוטין.  לא זו בלבד כי הדאגה לעניני הדת לא הופקדה בידי מועצה מקומית, אלא לא עליה להחליט שתושבי המקום יתפללו בנוסח פלוני ולא יתפללו בנוסח אלמוני. פולחן אחיד ותפילה אחידה היו אולי מקובלים בזמן מלחמת-שלושים-שנה, כאשר דגלו שליטים בכלל CUIUS REGIO - EIUS RELIGIO. אך מגילת העצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה, וגם אם לא העניקה המגילה עצמה זכות לאזרח הניתנת לביצוע על דרך של תביעה משפטית, אורח חייהם של אזרחי המדינה נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה. משלא היה בפי המועצה אלא נימוק זה לסירובה יוצא, כי אלמלא נימוק זה, היתה נעתרת לבקשת המבקשים, נמצא כי הפלתה אותם לרעה על יסוד נימוקים פסולים, והפליה זו משמשת יסוד לעתירה לבית-משפט זה.

 

לאור כל האמור קבע בית המשפט כי על המועצה המקומית כפר-שמריהו להעמיד את אולם הספורט ביישוב לרשות העותרים בחג שמחת-התורה לצורך עריכת תפילה בציבור. 

 

"מי יטיל ספק בכך שייתכנו רוב טוב ורוב אושר ורוב חיבה תחת שלטונו המוחלט של איש טוב?! בתוך כך יש להתאים חוקים ומוסדות לא לשליטים הטובים כי אם לשליטים הרעים".

 

ג'וֹן סְטְיוּאַרְט מִיל

היחס לפרטים הקטנים

 

בפרשת ברזילי (428/86), מציין כב' השופט (לימים נשיא), פרופ' אהרן ברק, את חשיבות היחס לפרטים הקטנים, שחשיבותם אינה פוחתת ביחס לפרטים הגדולים יותר. הדברים נאמרו בהקשר של הסכנה הגלומה מתסמונת "המדרון החלקלק", היות  ו"חריגים מיוחדים ביותר הופכים לחריגים מיוחדים פחות ולימים הופכים לכלל. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים – היחס לקטן כמו היחס לגדול".

 

כבר זכיתי לא אחת לגלות, בחזקת בדידי הווה עובדה, כיצד אותה הנטייה לזלזל כביכול בדברים "הקטנים", יש בה כדי להעיד בסופו של דבר על היחס לדברים "הגדולים". ההשקפה בדבר חשיבותם של "הפרטים הקטנים" ובדבר הגישה כי היחס אליהם עלול להעיד גם על היחס לדברים הגדולים יותר, היא עתיקת יומין ובעלת שורשים עמוקים בזמן. 

 

לעתים רבות דווקא הפרטים הקטנים הם החשובים, ובספרות העליליתית, מי שהשריש גישה זו היה הסופר הבריטי, ארתור קונן-דויל, בסיפורי הבלש שרלוק הולמס: "הרי זו אקסיומה נושנה שלי, שהדברים הקטנים הם לאין שיעור החשובים ביותר"[1].

 

ראו בהקשר זה גם את דבריו של חוזה אורטגה אי-גאסט מתוך חיבורו "הרהורים על דון קיחוטה" שם כתב כי "מי שדברים קטנים אינם קיימים בשבילו הגדול איננו גדול בשבילו". נפוליאון אף הגדיל לעשות (תרתי משמע) עת קבע כי דווקא "הנסיבות הזעירות ביותר, מולידות את התוצאות הגדולות ביותר".

 

ידוע בהקשר הזה העיקרון הגדול אותו הטביע עוד בעת העתיקה אריסטו בקביעתו כי "השלם הוא תמיד גדול מסכום חלקיו". בספרו "פוליטיקה" נדרש לסוגיה זו בהרחבה: "השלם קודם בהכרח לחלקיו: משנהרס <הגוף> השלם, לא תתקיים עוד רגל ולא יד – אלא בשם בלבד, כאילו הדברים אמורים ברגל או ביד של אבן. כי כזאת היא היד שהושחתה. והרי כל הדברים מוגדרים לפי פועלים ולפי כוחם, ולכן משאין בהם עוד התכונות הללו, לא נוכל עוד לומר שהם אותם הדברים, אלא שהם בעלי אותו השם"[2]. 

 

במחקריו על בעלי חיים ובמחקרו על הנפש מציין אריסטו לא פעם כי "יד" או "פנים" או "בשר" או כל חלק אחר בגוף, בהיעדר הנפש, אינו עוד בבחינת אותו חלק, ולא נשאר לו אלא בשמו בלבד[3].

 

היבט נוסף ניתן למצוא במקור נוסף מן העולם העתיק, בספרו של מרקוס טוליוס קיקרו "על החובות" שם הוא מתייחס לפיצוח סטיות בהתנהגות באמצעות מטאפורה מוזיקלית, וכותב כי "כשם שבנבל או בחליל, אם יסטו מעט שבמעט מן הצליל המכוון, בכל זאת איש בקי יחוש בדרך כלל בזיוף[...] כשם שאוזני המוסיקאים מגלות אף את הזיופים הקלים ביותר בנגינת הנבל, כך אם נרצה להיות שופטים נוקבים וקבדניים של נגעי בני האדם, נגלה לעתים קרובות בעיות גדוליות וחשובות מתוך הבנת תופעות זניחות לכאורה" (הדגש אינו במקור -א.ב)[4].

 

ידוע בהקשר הזה גם משלו של איסופוס היווני על האריה "הירא מפני עכבר"; שם מסופר על שועל הלועג לאריה שמתעורר משנתו עקב עכבר שעבר על גופו, כאשר האחרון מתעקש לתור אחריו. השועל לעג לאריה הגדול על כך שהוא חושש כביכול מן העכבר, והאריה משיב: "אין אני מפחד מפני העכבר. אני רק תמה, שמישהו העז לעבור על גופו של ארי ישן". איסופיס מציין בנמשל כי הדבר מלמד "שאנשים חכמים אינם מזלזלים אף בעניינים קטנים"[5]. 

 

וכל זאת בגלל מסמר אבוד אחד...[6]ובחזרה לימינו; מאמן הכדורסל האגדי, פיל ג'קסון, מספר בספרו "11 טבעות" כי עוזר המאמן שלו טקס ויטר היה חסיד גדול של האמונה בחשיבותם של הפרטים הקטנים ונהג לספר לשחקנים את המשל הבא, הממחיש זאת הלכה למעשה: "בהיעדר המסמר, אבדה הפרסה; בהיעדר הפרסה, אבד הסוס; בהיעדר הסוס, אבד הפרש; בהיעדר הפרש, אבדה ההודעה; בהיעדר ההודעה, אבד הניצחון; בהיעדר הניצחון, אבדה הממלכה... 

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

הערות שוליים:

 

[1] ארתור קונן דויל מתוך הספר הרפתקאות שרלוק הולמס, ציטוט מתוך דבריו של הבלש המפורסם בסיפור: "פרשה של זהות".

[2] אריסטו פוליטיקה תרגום מיוונית: נורית קרשון (תל-אביב: רסלינג), עמ' 29.

[3] שם, הערת שוליים מס' 15.

 על החובות (תרגום: אביבה קציר) הוצאת בר-אילן רמת-גן, תשס"ג-2003[4] מרקוס טוליוס קיקרו

 משלי איסופוס (תרגום: שלמה שפאן) הוצאת האונ' העברית ומוסד ביאליק ירושלים, תשס"א-2001[5]

[6] פיל ג'קסון ויו דלהנטי 11 אליפויות תרגום: תומר שפינדל (הוצאת מטר) תשע"ד-2014  

על פי המשורר היווני-הלינסטי, אראטוס, אלת הצדק - אסטראה (Astraea), בייאושה מהתנהלות בני האדם נטשה את כדור הארץ וקבעה את מושבה בשמיים במזל בתולה. 

על הנטייה לסבך עניינים פשוטים

 

"יש שגם דברים פשוטים וברורים מצד עצמם נעשים קשים ומסובכים בדרך מלאכותית, מתוך שנמצאו גואלים להם, שהשתדלו 'לבארם ולבררם' יתר הרבה מכפי הצורך, עד שנעלם המושג הפשוט בין המון הסברות הדקות שהעמיסו עליו".

 

אשר גינצברג

 

[אחד העם "תחית הרוח" כל כתבי אחד העם (הוצאת דביר) התשכ"ה-1947, קע"ג]. 

על מוסדות גדולים הנאחזים בקטנות

 

"דומה כי ראשיהם של גדולי האנשות מצטמקים כאשר הם מתקהלים יחדיו, ובמקום שיושבים חכמים רבים, יש גם פחות חוכמה. המוסדות הגדולים נאחזים בכל כוחם בקטנות ובנהלים ריקים-מתוכן, ואת העיקר משאירים לסיפא. שמעתי מספרים על מלך ממלכי ארגון שכינס את נציגי אראגון וקטאלוניה לאסיפה והישיבות הראשונות עסקו בשאלה, באיזו שפה ינהלו את דיוניהם; הויכוח התלהט, ומועצות המדינה היו שובקות חיים אלף פעם, אלמלא התחכמו והחליטו שהשאילתא תוצג בלשון הקטאלונית, והתשובה תינתן בלשון האראגונית".

 

שארל דה-מונטסקיה 

 

[שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005, עמק 102]. 

יש לכבד את החוק אך לא להתפעל ממנו

 

"החוק הוא כלי, מנגנון, מעשה ידי אדם. הוא אליל שקר. אל תכבד את החוק, אלא אם כן הוא ראוי לכבוד מצדך. יש לציית לו תמיד, אבל אין להתפעל ממנו. היושר חשוב יותר מכבוד".

 

אלן דרשוביץ 

 

[אלן דרשוביץ מכתבים לעורך-דין צעיר  (תרגום: ענבל שגיב), הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר 2006]. 

האמת על הפתגם בדבר נצחון האמת

 

"הפתגם הנאה שאומר כי האמת תמיד מנצחת הוא עוד שקר לבן שההיסטוריה מפריכה פעם אחר פעם. הרעיון שלאמת יש כוח עצום לגבור על כוחות הרשע ועל הדיעות הקדומות הוא עוד אשלייה רגשנית".

 

סמואל ס. לייבוביץ 

 

[קוונטין ריינולדס בית המשפט-סיפורו של הפרקליט סמואל ס. לייבוביץ (תל-אביב אריה ניר), 2005]. 

החוק כהשתקפות החיים

 

"בחוק, כמו במרבד קסמים, אנו רואים לא רק את השתקפות חיינו, אלא את השתקפות חייהם של כל אלה שחיו לפנינו".

 

השופט אוליבר וונדל הולמס 

הצדק ואור השמש

 

פורסטי (אל הצדק והאמת במיתולוגיה הסקנדינבית) נהג לקיים את ישיבות בית הדין בעונות האביב, הקיץ והסתיו, וזאת מכיוון ש"הצדק יכול להתגלות רק באור השמש ולא בעונת החורף החשוכה"

 

[יעקב שריג המיתולוגיה הסקנדינבית (תל-אביב מפה הוצאה לאור), תשס"ה 2005]. 

מיעוט מסכל היא צורה של משטר עריצות

 

"זכויות המיעוט נשמרות על ידי חופש הויכוח וההצבעה, אך כאשר המיעוט מסוגל לסכל פעולה של הרוב, הדבר לובש צורה של משטר עריצות"

 

תומס ב' ריד

 

[ברברה טוכמן המגדל הגאה: דיוקן העולם לפני מלחמת העולם הראשונה, 1890–1914 תרגום: עמי שמיר, תל אביב: דביר, תשנ"ט, 1998]. 

מעשים טובים כתריס בפני הפורענות

 

"העושה מצווה אחת, קנה לו פרקליט אחד; והעובר עבירה אחת, קנה לו קטגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס לפני הפורענות"

 

רבי אליעזר בן-יעקב

 

[פרקי אבות ד', י"ג]. 

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now