דוידוב - בנימיני ושות'

פרשת ישראל פרץ

 

בג"צ 262/62 ישראל פרץ, מאיר לוין, דינה פרידן נ' יושב ראש, חברי המועצה המקומית ותושבי כפר שמריהו פ"ד טז2104

 

 

פסק הדין בפרשה זו, משנת 1962, קיבע את העיקרון כי אין להפלות בין קבוצות אוכלוסיה שונות בכל הנוגע להשכרת מתקנים ציבוריים. בראש הרכב השופטים ישב ד"ר יואל זוסמן, ביחד עם השופטים, ד"ר אלפרד ויתקון וחיים ה' כהן. 

 

להשכיר להם את אולם ההתעמלות השייך למועצה המקומית, וזאת לצורך עריכת תפילות החגים בחג הסוכות ובחג שמחת-תורה, דבר שנעשה כבר בעבר. דעתם של העותרים לא הייתה נוחה מנוסחאותיה או צורתה של התפילה הנהוגות בבית-הכנסת של היישוב, ולכן ביקשו להשכיר את המקום מתוך מטרה להתפלל על פי המנהגים והנוסחאות שלהם, לפי "מנהג נוסח היהדות המתקדמת". אותו אולם הסופרט שימש בלילי שבתות לאגודת "המכבי" לצרכיה שלה, אך הוא הועמד בעבר לרשות העותרים לשם עריכת תפילותיהם בלילות ובימים של ראש השנה ויום הכיפורים. אך בבואם להשכיר את האולם גם לתפילות חג הסוכות נענו בשלילה.בפרשה נדונה בקשתם של העותרים 

 

המשיבים הביאו בפני בית המשפט העליון שישה נימוקים לסירובם:

1) מאז ומתמיד קיים בכפר ביתכנסת אחד ויחיד, המסוגל לספק את הצרכים הדתיים של תושבי המקום; 

 

(2) חוגים מסויימים בכפר הביעו התנגדות נמרצת להשכרת רכוש המועצה, לצרכי עריכת תפילה, לחוג שהמבקשים נמנים עליו, וציינו שיראו במעשה זה פגיעה חמורה ברגשותיהם;

 

(3) אפיינית לכפר-שמריהו השאיפה לקיים אחדות בחיי הציבור, והמועצה עושה ככל שאפשר להגשים שאיפה זו ואינה מוכנה לתת יד לפילוג;

 

(4) אין זה רצוי איפוא שהמועצה תעמיד רכושה, לצרכי תפילה המאורגנת על-ידי החוג הנ"ל וכך תסייע לפילוג בין המבוגרים והנוער כאחד;

 

(5) החוג של המבקשים השיג מקום נאות למטרותיו, וזאת הודות להתערבותו הפעילה של ראש המועצה, והיתה בידיו של החוג האפשרות האובייקטיבית לערוך במקום זה תפילה בשמחת-תורה;

 

(6) אולם ההתעמלות על שם סניור, נשוא הצו-על-תנאי, עומד לרשותה של 'מכבי' תנועת הנוער היחידה בכל כפר-שמריהו, בערבי שבתות והשנה חל ליל שמחת-תורה בערב שבת.

 

בפסק הדין, קובע כב' השופט חיים ה' כהן כי כל הנימוקים הללו פסולים בעינייו; אין הוא מטיל ספק  בכך שהמשיבים, כאבות הכפר, היו רוצים בבית-כנסת אחד ויחיד שיספק צרכיהם של תושבי הכפר כולם, "אך המדובר כאן אינו ברצוי אלא במצוי: והמציאות הקיימת בכפר-שמריהו, כפי שהיא משתקפת בהליכים הנוכחים לפנינו, היא שהמבקשים ואנשי שלומם הינם בעלי צרכים אשר בית-הכנסת האחד והיחיד ההוא אינו מסוגל לספקם. לענין זה אין נפקא מינא אם מבחינת ההלכה הדתית הכתובה או המקובלת, או מבחינת דעת הרוב, אך מכל בחינה אובייקטיבית אחרת, אותו בית-הכנסת אמנם ראוי ומסוגל הוא להוציא את כולם ידי חובתם הדתית: דת ופולחן אינם רק דברים שבהלכה, בחינת ניתי ספר וניחזי, אלא בעיקרם הם דברים שבלב, באמונה ויראה, ואף בטעם ובחוש, ואלה אינם נמדדים בקנה מידה אובייקטיבי השווה לכל". ​ 

 

בהתייחס לנימוק השני מציין בית המשפט, בין השאר, כי ההתנגדות של "חוגים מסויימים" להיעתר לבקשת המבקשים היא עובדה מוכחת, יחד עם זאת, לא היתה לאותם "החוגים" לא סמכות ולא זכות דעה, ואין המשיבים רשאיים להסתפק בשיקול-דעתם של הללו במקום לפעול על-פי שיקול-דעתם שלהם עצמם. ואשר לחשש הפגיעה החמורה ברגשותיהם של "החוגים" ההם, הרי שאפילו אם בית המשפט יצא כדי הנחה שחשש שכזה יכול להוות שיקול כשר ולגיטימי כשלעצמו, הרי שחשש זה אינו אלא אחת משתי רעות: "כדי למנוע פגיעה ברגשות המתנגדים, פוגעים ברגשות המבקשים; ואין דמם של אלה סומק טפי מדם של אלה". 

 

אף את הטענות בדבר הפילוג דוחה בית המשפט ומציין כי מדינת ישראל המתהווה היא "קיבוץ גלויות" ולא ניתן להסכים על נוסח אחיד של תפילות ומנהגות: "אם יש כאן פילוג, אפשר לומר שהוא כללי ונפוץ עד כדי היותו, הוא עצמו, מנהג של קבע; ומסתמא גם אנשי כפר-שמריהו נוהגים ככל אחיהם בני-ישראל, שהמנהגים הנהוגים בבית- הכנסת שלהם אינם אלא אותם המנהגים שהעלו עמם בעלותם ארצה מן הגולה שממנה באו". חופש הדת והפולחן הובטח לכל אזרח בישראל עוד באכרזה על הקמת המדינה; חופש זה אינו אלא "אחת מחירויות הפרט המובטחות לו בכל משטר דימוקרטי נאור". בעצם קיומו והבטחתו של חופש זה כרוכה סכנת הפילוג בין זרמים ותנועות דתיים שונים; אבל אין בסכנה זו כדי לגרוע מאומה מחופש הדת והפולחן; שאם לא תאמר כן, ביטלת כל תורת חופש הדת כולה. 

 

בית המשפט מוסיף כי אף אם הייתה מתעוררת כאן שאלה של סמכות הרי שסירוב בלתי- צודק מצד הרשות לתת לאזרח את אשר הוא ביקש ואת אשר זכאי הוא לקבל ממנה, אף ללא הוראה חוקית מפורשת, נחשב בעיני בית-משפט זה על-פי רוב כעילה מספקת להתערבותו למען הצדק.

 

מוסיף בית המשפט בהקשר זה כי "אין ספק בלבי שאולמות, כמו האולם המדובר בו כאן, הנמצאים ברשות המשיבים למטרות ציבוריות, חייבים המשיבים להעמידם לרשות תושבי המקום למטרות ציבוריות כאמור, אם הם מתבקשים לכך ומקבלים תמורה נאותה; ואין הם רשאיים לסרב לעשות כך מן הטעם בלבד שהדין אינו מחייבם להיענות למבקש המסויים או בכלל, ושמותר להם, אם רצונם בכך, להשאיר את האולם ללא שימוש. ובין אם יש בהנהלת אולמות שכאלה והחזקתם משום מילוי תפקיד על-פי דין ובין אם לאו - על-כל-פנים מחייב הצדק שלמבקשים דנן לא יסרבו את מבוקשם מתוך שיקולים שהכרנום כשיקולים פסולים מדעיקרא". 

 

כב' השופט, ד"ר אלפרד ויתקון, הוסיף בדבריו בפסק-הדין כי "עצם הנימוקים, שבהם ביקשה המועצה לנמק ולהצדיק את החלטתה הם הם אשר פסולם גלוי על פניהם והם מעידים עדות ברורה וחותכת על חריגת המועצה מגדר סמכותה. בנימוקים אלה נקטה המועצה עמדה בענין של דת, והלא הלכה פסוקה היא שתחום זה אינו מן התחומים הנתונים בסמכות המועצה המקומית. גדולה מזו, בהחלטתה האמורה מגלה המועצה נטיה למגמה דתית אחת ושוללת את זכות קיומה של מגמה אחרת, ובנימה יומרנית במקצת קובעת היא, שאותה צורה של תפילה, הנהוגה מאז ומתמיד בכפר, מסוגלת לספק את הצרכים הדתיים של תושבי המקום. כסבור הייתי, כי ענינו של כל פרט ופרט הוא לעשות חשבון-נפש להחליט, מהי עבודת הקודש וצורת התפילה, בהן ימצא סיפוק נפשי והתרוממות הרוח. ואם לאחדות בחיי הציבור, אליה שואפת המועצה, ולמניעת פילוג, הרי לא בכפיה ניתן להשיג מטרות אלו, ולא על חשבון חופש המצפון והדת".

 

לפיכך מסכם כב' השופט ויתקון כי "בנקוט המועצה עמדה בתחום לא-לה ובהיות עמדה זו נוגדת אחד מעיקרי היסוד שמדינתנו מושתתת עליהם, נפגעה זכות מזכויות האזרח, שבית-משפט זה מוסמך להגן עליהן. רכוש ציבורי המיועד בדרך כלל לשימושו ולהנאתו של האזרח, זכותו היא זכות, שלא יימנעו ממנו אותו שימוש ואותה הנאה מטעמים פסולים".

 

כב' השופט, ד"ר יואל זוסמן, חזר על הכלל הידוע: "לא הרי דין רשות ציבורית כדין אזרח פרטי. אזרח פרטי שולט בכיפה שלו והוא בן-חורין לקבוע, עם מי יתקשר בחוזה פלוני ועם מי ימאן. לא כן רשות ציבורית". מכאן, "שאזרח פרטי רשאי להתיר לפלוני את השימוש ברכושו ולגרש את אלמוני, ויהיו נימוקיו אשר יהיו. אך רשות ציבורית אינה רשאית לנהוג כך והיא אינה רשאית לקבוע, כי לפלוני מותר לבוא במחיצתה ואילו לאלמוני יהא הדבר אסור".

 

בעוד שאזרח פרטי רשאי "להפלות" בין פלוני לבין אלמוני ולבור לו את אלה שאתם יעסוק אפילו יהיו נימוקיו מניעיו בלתי-סבירים, אסורה הפליה מטעם רשות ציבורית. הטעם הוא, כי בהשתמשה בנכסיה או בעשותה את פעולותיה נטלה הרשות על עצמה תפקיד של נאמן כלפי הציבור, ובתור שכזה חייבת הרשות להתייחס ביחס של שווה אל שווים, ומשהפרה עקרון יסוד זה והפלתה אזרח שלא כדין, הרי זוהי עילה להתערבותו של בית-משפט זה; ואין נפקא מינה בכך אם השימוש גופו או הפעולה גופה משתייכים למשפט הציבורי או למשפט האזרחי. תפקיד הנאמנות כלפי האזרח והחובות הנובעות ממנו נובעות מן הדין, וממילא ניתנות הן לפיקוח ולביקורת בבית-משפט זה. 

 

לאור האמור קובע כב' ד"ר זוסמן כי במקרים של הפליה פסולה או יחס לא-שווה כלפי שווים, קמה עילה לפסול את מעשה הרשות. 

 

במקרה הזה, הנימוקים שהניעו את המועצה להשיב את פני העותרים ריקם, כי אין המועצה חפצה לאפשר בגדר שיפוטה עריכת תפילה בנוסח פלוני, הוא נימוק פסול לחלוטין.  לא זו בלבד כי הדאגה לעניני הדת לא הופקדה בידי מועצה מקומית, אלא לא עליה להחליט שתושבי המקום יתפללו בנוסח פלוני ולא יתפללו בנוסח אלמוני. פולחן אחיד ותפילה אחידה היו אולי מקובלים בזמן מלחמת-שלושים-שנה, כאשר דגלו שליטים בכלל CUIUS REGIO - EIUS RELIGIO. אך מגילת העצמאות הבטיחה חופש הדת והפולחן לכל אזרחי המדינה, וגם אם לא העניקה המגילה עצמה זכות לאזרח הניתנת לביצוע על דרך של תביעה משפטית, אורח חייהם של אזרחי המדינה נקבע בה, ואת עקרונותיה חייבת כל רשות במדינה להניח נר לרגליה. משלא היה בפי המועצה אלא נימוק זה לסירובה יוצא, כי אלמלא נימוק זה, היתה נעתרת לבקשת המבקשים, נמצא כי הפלתה אותם לרעה על יסוד נימוקים פסולים, והפליה זו משמשת יסוד לעתירה לבית-משפט זה.

 

לאור כל האמור קבע בית המשפט כי על המועצה המקומית כפר-שמריהו להעמיד את אולם הספורט ביישוב לרשות העותרים בחג שמחת-התורה לצורך עריכת תפילה בציבור.