פרשת נחום חת

בג"צ 36/51 נחום חת נ’ מועצת עיריית חיפה

 

בשנת 1951, שלוש שנים לאחר הקמת המדינה, כבר עמד למבחן ראשון עקרון חוקיות הממשל בשלטון המוניציפאלי בישראל. זאת במסגרת עתירה לבג"ץ אותה הגיש חבר מועצת עיריית חיפה דאז, נחום חת, כנגד עמיתיו למועצת העיר. 

 

נחום חת, ממפלגת "הציונים הכללים", עורך-דים במקצועו, כיהן מטעם מפלגתו גם בכנסת ישראל, ואף מילא תפקידים חשובים במסגרת הספורט, במכבי חיפה ובועד האולימפי הישראלי. בשנת 1951 החליטה מועצת העיר חיפה ברוב קולות על פי הצעת ראש העיר (המיתולוגי), אבא חושי, ממפלגת השלטון מפא"י, להקים ועדת הנהלה ועוד מספר ועדות קונקרטיות בהן הייתה כוונה לשלב אנשי ציבור ומומחים חיצוניים שאינם חברי מועצה. בניגוד למצב היום, פקודת העיריות, לא הסמיכה באותה העת את מועצת העיר להקים ועדת הנהלה. קל וחומר שלא ניתן היה להפקיד בידיה סמכויות אופרטיביות.

 

חת, מתוקף חברותו במועצת העיר, התנגד להחלטות בטענה שאינן חוקיות, ומהוות חריגה מסמכותה של מועצת העיר. לאחר שההצעה זכתה לרוב, הגיש חת עתירה לבית המשפט העליון מתוך מטרה להביא לביטול ההחלטות.

 

בית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, בהרכב של שלושה שופטים (הנשיא ד"ר משה זמורה, שמעון אגרנט וד"ר אלפרד ויתקון) קיבלו את העתירה. בפסק הדין, שנכתב על ידי כב’ השופט ד"ר  ויתקון, נפרסה ההלכה המשפטית הנוגעת לעיקרון חוקיות המנהל, ככל שהדבר נוגע ספציפית לשלטון המקומי והרלוונטית עד ימינו אנו; עירייה המוגדרת כתאגיד הינה "גוף משפטי שנוצר על ידי החוק, ושאין לו קיום אלא על פי החוק. היקף סמכויותיו מוגדר לפי החוק, וכל דבר החורג מד’ אמותיו של החוק בטל ומבוטל הוא (Ultra Vires)... איגוד שנוצר על ידי החוק, סמכויותיו מוגבלות ומוגדרות על ידי החוק היוצר אותו ואין היקפן אלא כפי שנקבע בו במפורש; או כפי הדרוש לביצוע המטרות, שלשמן נוסד האיגוד, או כלפי מה שמסתבר כדבר הקשור לאותם העניינים, או מה שנובע מהעניינים, עליהם סמך המחוקק את ידיו. כל מה שלא מותר בפירוש או מכללא, הרי זה אסור".

 

בהמשך פסק-הדין כתב כב' השופט ד"ר ויתקון את הדברים הבאים; "בבואנו לשקול אם דבר מסוים חורג מסמכות המועצה אם לא, המבחן אינו, אם פקודת העיריות אוסרת את הדבר, בפירוש או מכללא, אלא אם הדבר מותר לפיה. לשון אחרת, לא די בכך שהדבר אינו אסור; הוא צריך להיות מותר, כדי להיות כשר בעיניי החוק. החוק אינו משאיר, כביכול, חלל ריק, שמותר למלאותו לפי הרצון".

 

בהוראות החוק בנוסח דהיום, סעיף 249 לפקודת העיריות המגדיר את סמכויותיה של העירייה.

מודל חגורת ההעברה

 

המודל המסורתי של המשפט המנהלי, המכונה "מודל חגורת ההעברה" (Transmission Belt), מבוסס על תפיסת המדינה הדמוקרטית, כמדינה שבה לפרלמנט מונופול על קביעת הכללים, כאשר את הלגיטימציה לקביעת הכללים מקבל הפרלמנט מהעם, אשר המעניק לגיטימציה לפעולתה של הרשות המבצעת. חלוף הזמן ושינוי העיתים, בעקבות תהליך הגידול של סמכויות המינהל הציבורי ושיקול הדעת המוענק לו, הובילו אף לשינוי הפונקציה המרכזית של המשפט המנהלי: לא רק הגנה מפני כוחו של השלטון, אלא בחינת השאלה עד כמה הרשות הגיעה להחלטה המאזנת כראוי בין האינטרסים הפרטיים לבין האינטרס הציבורי. לאור המציאות החדשה שנוצרה הרי שעל בית המשפט לבחון לא רק את תוקף ההחלטה על פי גבולות הסמכות כפי שהוגדרו בחוק, אלא גם לתת את דעתו לגבי האופן שבו מפרשת הרשות את סמכותה.

 

[מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית (ירושלים נבו), תשס"ח-2008, עמ' 233-234] 

Non Plus Ultra

 

על פי המיתולוגיה היוונית כאשר הגיע הרקולס לאי קדיס (היום מיצרי גיברלטר), הוא הציב במקום עמודים וכתב עליהם כאזהרה לימאים את המשפט הבא: Non Plus Ultra (בגרסה הלטינית – המקור היה ביוונית); כוונתו הייתה שזהו הגבול של העולם ועל כן אסור להפליג מעבר לעמודים אלה. (עמודים אלה מופיעים היום בדגל ובסמל של מלכות ספרד).

חכמי המשפט הרומי עשו שימוש נרחב באמירה זו לתיאור מצבים בהם רצו להציב גבול ברור, אותו אסור לעבור בשום אופן. 

הגבול הבלתי-עביר הזה התפתח להיות מתחם הסמכות של גופים מנהליים; דוקטרינת ה- Ultra-Vires (בתרגום חופשי: "מעל לכוחו" – א.ב); גוף מנהלי אינו מוסמך לבצע פעולה שהכוח שהוענק לה אינה מאפשר לה לעשותו.

על פי הדוקטרינה תיבחן השאלה האם הרשות המנהלית פעלה על פי סמכותה או שמא חרגה מהמנדט שניתן על ידי המחוקק: "הדין מוליד את הסמכות ובהיעדר דין מסמיך משוללת פעולת הרשות סמכות ואין לה תוקף" [רענן הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי (ירושלים: שנהב) תשנ"ז-1996, עמ' 27].

במילים אחרות, רשות מנהלית רשאית לפעול אך ורק על פי הסמכויות שהעניק לה הדין ובמסגרתן. עקרון זה ידוע במשפט הישראלי כ"עקרון חוקיות המינהל" או בלשון אחרת "עקרון החוקיות". העיקרון קובע כהגדרתו של כב' השופט, פרופ' יצחק זמיר, כי "אין סמכות לשום רשות מינהלית אלא אותה סמכות שהוענקה לה לפי חוק. זהו הכלל הבסיסי בדיני המינהל הציבורי: הוא משמש לביקורת החוקיות של כל החלטה מנהלית ללא יוצא מן הכלל"[יצחק זמיר הסמכות המנהלית (ירושלים נבו) תשנ"ו-1996, עמ' 49]. 

 

Iniuria non excusat iniuriam

"אין לתקן אי צדק על ידי גרימת אי צדק לאחר" 

"כל דבר חשאי מתנוון, אפילו שלטון הצדק. אין בטחון בשום דבר שאינו פתוח לדיון פומבי"

 

הלורד אקטון

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now