דוידוב - בנימיני ושות'

פרשת נחום חת

בג"צ 36/51 נחום חת נ’ מועצת עיריית חיפה

 

בשנת 1951, שלוש שנים לאחר הקמת המדינה, כבר עמד למבחן ראשון עקרון חוקיות הממשל בשלטון המוניציפאלי בישראל. זאת במסגרת עתירה לבג"ץ אותה הגיש חבר מועצת עיריית חיפה דאז, נחום חת, כנגד עמיתיו למועצת העיר. 

 

נחום חת, ממפלגת "הציונים הכללים", עורך-דים במקצועו, כיהן מטעם מפלגתו גם בכנסת ישראל, ואף מילא תפקידים חשובים במסגרת הספורט, במכבי חיפה ובועד האולימפי הישראלי. בשנת 1951 החליטה מועצת העיר חיפה ברוב קולות על פי הצעת ראש העיר (המיתולוגי), אבא חושי, ממפלגת השלטון מפא"י, להקים ועדת הנהלה ועוד מספר ועדות קונקרטיות בהן הייתה כוונה לשלב אנשי ציבור ומומחים חיצוניים שאינם חברי מועצה. בניגוד למצב היום, פקודת העיריות, לא הסמיכה באותה העת את מועצת העיר להקים ועדת הנהלה. קל וחומר שלא ניתן היה להפקיד בידיה סמכויות אופרטיביות.

 

חת, מתוקף חברותו במועצת העיר, התנגד להחלטות בטענה שאינן חוקיות, ומהוות חריגה מסמכותה של מועצת העיר. לאחר שההצעה זכתה לרוב, הגיש חת עתירה לבית המשפט העליון מתוך מטרה להביא לביטול ההחלטות.

 

בית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, בהרכב של שלושה שופטים (הנשיא ד"ר משה זמורה, שמעון אגרנט וד"ר אלפרד ויתקון) קיבלו את העתירה. בפסק הדין, שנכתב על ידי כב’ השופט ד"ר  ויתקון, נפרסה ההלכה המשפטית הנוגעת לעיקרון חוקיות המנהל, ככל שהדבר נוגע ספציפית לשלטון המקומי והרלוונטית עד ימינו אנו; עירייה המוגדרת כתאגיד הינה "גוף משפטי שנוצר על ידי החוק, ושאין לו קיום אלא על פי החוק. היקף סמכויותיו מוגדר לפי החוק, וכל דבר החורג מד’ אמותיו של החוק בטל ומבוטל הוא (Ultra Vires)... איגוד שנוצר על ידי החוק, סמכויותיו מוגבלות ומוגדרות על ידי החוק היוצר אותו ואין היקפן אלא כפי שנקבע בו במפורש; או כפי הדרוש לביצוע המטרות, שלשמן נוסד האיגוד, או כלפי מה שמסתבר כדבר הקשור לאותם העניינים, או מה שנובע מהעניינים, עליהם סמך המחוקק את ידיו. כל מה שלא מותר בפירוש או מכללא, הרי זה אסור".

 

בהמשך פסק-הדין כתב כב' השופט ד"ר ויתקון את הדברים הבאים; "בבואנו לשקול אם דבר מסוים חורג מסמכות המועצה אם לא, המבחן אינו, אם פקודת העיריות אוסרת את הדבר, בפירוש או מכללא, אלא אם הדבר מותר לפיה. לשון אחרת, לא די בכך שהדבר אינו אסור; הוא צריך להיות מותר, כדי להיות כשר בעיניי החוק. החוק אינו משאיר, כביכול, חלל ריק, שמותר למלאותו לפי הרצון".

 

בהוראות החוק בנוסח דהיום, סעיף 249 לפקודת העיריות המגדיר את סמכויותיה של העירייה.