דוידוב - בנימיני ושות'

רוסו ו"הרצון הכללי"

עו"ד אדיר בנימיני

 

 

המשפט המצוטט לעיל מתוך האמנה החברתית של רוסו "שכל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחהו לכך הגוף כולו", זוהה, מצד אחד, על ידי פרשנים רבים של כתבי רוסו כ"יסוד טוטאליטרי". מצד שני, יש רבים שמוצאים בו צדדים שונים לחלוטין (מבחינת הקונטקסט), ואפילו את יסוד העוצמה בתורתו המדינית של רוסו.

לפני שאדרש לשתי הגישות השונות, יאמר כבר עתה כי כאשר דנים בתיאוריה המדינית של ז'אן ז'אק רוסו, הכרחי לבאר שני מושגי מפתח: "הרצון הפרטי" (Volonte Particuliere) ו"הרצון הכללי" (Volonte Generale). המושגים הללו  מייצגים באיזשהו אופן את הניגוד שיש בין האינטרס של היחיד לבין האינטרס הכולל של החברה כקולקטיב. "רצון הכלל" (Volonte de Tous) מייצג על פי רוסו את סך כל ה"רצונות הפרטיים", שיש לכל הפרטים אשר שותפים באמנה החברתית. רוסו מייחס חשיבות גדולה למושג "הרצון הכללי" שהוא אחד, ומייצג את האינטרס הקבוצתי הכולל, שלא ניתן לחלוקה, ולא ניזון מהשפעות זרות של האינטרסים האישיים שקיימים בחברה.

 

החירות של היחיד שתיווצר במסגרת "הרצון הכללי", תגרום לכך שכל פרט ופרט בחברה ימחוק את האינטרסים הפרטיקולריים שלו לטובת האינטרס הכללי שמשרת את כולם. הפרטים בחברה מוסרים את עצמם ואת כל זכויותיהם לידי הגוף הציבורי, כך שבסופו של דבר, לא מסר את עצמו אף אחד לשום אדם.

 

רוסו מדגיש כי האדם שמתאגד במסגרת החברה אומנם מאבד את חירותו הטבעית, אך זוכה בחירות ממוסדת. הנחת היסוד הבסיסית של רוסו בכל מה שקשור לרצון הכללי, היא שאדם מסוגל לוותר על שיקוליו האנוכיים והאגואיסטיים, ויפעל לטובת הכלל, שהוא בסופו של דבר גם טובתו שלו.

 

מכאן מקור אותו יסוד שנראה על פניו כבעייתי; רוסו מאמין שהמחויבות של כל פרט ופרט לאמנה חייבת להיות אבסולוטית, ועל רקע זה יש לבחון את אותה אמירה, שבמידה ויהיה מישהו "שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי".

 

לכאורה, המשפט הזה הוא פרדוכסלי במהותו; הרי אי אפשר להכריח אדם שאינו מעוניין בכך, "להיות חופשי", במיוחד כאשר אין לו את החופש לנהוג, כביכול, על פי רצונו.

 

אחת הדרכים ליישב זאת היא באמצעות ההנחה שלפרשנות של רוסו למונח "חופש", ישנה משמעות קצת שונה, מכפי שאנו תופסים אותה. לפי תפיסה זו אדם חופשי הוא רק כזה שחי על פי אמות חשיבה רציונלית, על פי צווי התבונה. פירוש הדבר, להישמע לרצון הכללי, ולא רצון אנוכי ואגואיסטי שקיים בו. החופש והחירות של כל אדם אינה מתבטאת אך ורק בחוסר מוגבלות חיצונית, אלא גם בחירות פנימית שבאה לידי ביטוי בחשיבה ורציונליות.

 

החוק הוא ביטוי לרצון הכללי, ורוסו ראה בחוק ערך מקודש, שמשמש כמחסום ששומר על הפרט במדינה מפני שרירות לבו של השלטון. בזכות החוק של המסגרת המדינית שיצר, בני האדם כולם משרתים למעשה אחד את השני, אבל אין להם אדון.

 

מי שמייצג באופן מובהק מאוד את אסכולת הפרשנות הטוטליטרית של דבריו אלה של ז'אן ז'אק רוסו, הוא פרופ' יעקב טלמון. הדברים באו לידי ביטוי בספרו הנודע "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית", ובכתבים נוספים שבאו בעקבותיו; בבסיס הגישה עומדת העובדה ש"אמנה החברתית" של רוסו אין למצוא תשובה ברורה לשאלה מהו בדיוק "הרצון הכללי", והוא לא העניק כלים אובייקטיביים לחשיפתו. מצב כזה עלול להביא לכך שאדם בודד (דיקטטור) או קבוצה של אנשים (אליטה או גוף שלטוני כלשהו) שסבורים שבידיהם המפתח לפצח מהו "הרצון הכללי", יקבלו ההחלטות עבור כל הנתינים/אזרחים במדינה, ותהיה בידיהם הלגיטימציה לכפות את מרותם באותה ישות מדינית בשם החופש. 

 

במאמר "החיבור שהוליד את האדם החופשי וגם את רוצחיו" שפורסם בעיתון "הארץ" (20/09/2006) לרגל יציאת תרגום חדש של "האמנה החברתית" בהוצאת "רסלינג", נדרש מורי ורבי, פרופ' זאב שטרנהל, בין יתר דבריו, לשתי האסכולות (הליברלית והטוטלטרית), ומתמודד עם הקושי הפרשני שמעוררת בהיבט הזה הגותו של רוסו.

 

פרופ' שטרנהל בהתייחסו לגישתו של פרופ' טלמון, כותב בין השאר, כי החוליה הראשונה בשרשרת היתה בעיני טלמון הדיקטטורה היעקובינית של שנת 1793. "טלמון סירב להכיר באפשרות שאצל רוסו, הכפייה המופעלת על היחיד אינה שונה במהותה מהכפייה המוטלת על ידי החוק על מי שעובר על הוראותיו".

 

עוד ממשיך וכותב פרופ' שטרנהל כי "טענתו האמיתית של טלמון מכוונת נגד מה שהוא ראה כניסיונו של רוסו לעקור את הקונפליקט שהוא מעצם מהותם של החיים החברתיים. הוא סבר שחתירתו האוטופית של רוסו לקראת כינון חברה הרמונית היא בשורש הטוטליטריות של השמאל. לפי טלמון, כדור השלג החל מתגלגל במאה ה-18, כאשר תורת הזכויות הטבעיות תפסה את מקומן של הדת ושל אימת החטא הקדמון. כתוצאה מכך פרחה התפיסה כי האדם הוא טוב מיסודו ואם רק יוסרו העיוותים שהערימה על דרכו ההיסטוריה, הוא יבנה לעצמו בכוח תבונתו עולם מושלם. כל העיוותים החברתיים נתפסו כפרי ההיסטוריה ולא כתוצאה של טבע האדם".

 

לעומת אסכולה זו, מציג פרופ' שטרנהל למשל את גישתו של הוגה הדיעות הגרמני הנודע, עמנואל קאנט, "אשר ראה ברוסו את מורהו הגדול, מי שלימד אותו לכבד בני אדם והנחיל לו את תפיסת החירות. קאנט ראה במושג 'הרצון הכללי' ביטוי לתפיסה שלפיה אין בני אדם צריכים להישמע אלא לחוקים שהשתתפו בחקיקתם. זו היתה משמעות החירות לפי רוסו, ובה ראה קאנט את הישגו הגדול של קודמו".

 

בשולי הדברים במאמרו פרופ' שטרנהל לאותה דואליות מובנית שניתן למצוא אצל רוסו כי "מעבר לעובדה שאפשר לראות ברוסו שמרן ומהפכן גם יחד, אבי הליברליזם והטוטליטריות בעת ובעונה אחת, איש הנאורות הרציונליסטית ושולל הנאורות, הוגה שידע להעמיד מול התבונה את עולם התחושות והרגשות, השפעתו של רוסו מוסברת קודם כל על ידי המעמד הסגולי שהוא ייחס לפוליטיקה. להוציא את אתונה של המאה ה-5, המאה ה-18 - שמבחינות מסוימות אפשר לראותה כמסתיימת רק עם גמר מלחמות נפוליאון - היתה התקופה הגדולה ביותר שידעה המחשבה המדינית. זה היה הזמן שגובשו התפיסות המודרניות של היסטוריה, פוליטיקה ותרבות. לכן היתה הנאורות קודם כל תנועה פוליטית. רוסו, כמו וולטר, סבר שרק הפוליטיקה מסוגלת לשנות את חייהם של בני אדם. בעיניו היתה החירות הפוליטית תנאי בל יעבור לכל חירות. במובן זה הוא ייצג את זמנו ובאותה עת הוא פונה גם לעולמנו שלנו".

 

ביטוי נוסף לכך שלפחות בעיניי בני התקופה (של המהפכה הצרפתית) הייתה קורלציה בין "הרצון הכללי" לבין הוראות החוק ניתן למצוא בהכרזת זכויות האדם והאזרח שאושרה באסיפה הלאומית בפריס ביום ה- 27/08/1789. שם נכתב בין השאר: "החוק הוא הביטוי של הרצון הכללי. לכל האזרחים הזכות ליטול חלק ביצירתו, בין אם באופן אישי ובין אם על-ידי נציגיהם. החוק חייב להיות אותו חוק לכולם, בין אם הוא מגן ובין אם הוא מעניש".

 

אין ספק כי ניתן למצוא ב"אמנה החברתית" של רוסו כמה וכמה טקסטים אשר מחזקים את הזהות בין היסודות עליה נשענת המדינה שהוא הוגה, לבין עליונת שלטון החוק לה הוא מטיף. בחלק האחרון של הספר שעוסק ב"דת האזרחית" אותה הוא מבקש לייסד, מתוך הרציונאל ש"מעולם לא נוסדה מדינה שהדת לא שימשה לה בסיס" (וכדי ליצור זהות חזקה בין האדם למדינתו), קיימת התייחסות רלוונטית שיכולה, אף היא, להתפרש לשני הכיוונים.

 

כך כתב רוסו: "יש איפוא עיקרים של אמונה אזרחית גרידא שעל הריבון לקבוע את סעיפיה לאו דווקא כעיקרים דתיים, אלא כדעות חברתיות שבלעדיהן אי-אפשר לו לאדם להיות אזרח טוב או נתין נאמן. אין הוא רשאי להכריח שום אדם להאמין בהן, אבל רשאי הוא לגרש מן המדינה כל מי שאינו מאמין בהן. הוא רשאי לגרשו לא ככופר אלא כאדם אי-חברתי ובלתי-מוכשר לאהוב בלב תמים את החוקים ואת הצדק, ולהקריב בשעת-הצורך את חייו על מזבח חובתו".  

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

* כל הציטוטים מכתבי רוסו לקוחים מתוך: ז'אן ז'אק רוסו על האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני תרגום: יוסף אור (ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס) תשנ"א