top of page

עצמאות שיקול הדעת המנהלי

עו"ד אדיר בנימיני

 

עתירות לא מעטות הוגשו לבית המשפט העליון (בשבתו כבג"צ) בדורותיו הראשונים לאחר הכרזת העצמאית; "עקרון עצמאות שיקול הדעת המנהלי" היא אחת ההלכות הראשונות שגובשו בתחום המשפט המנהלי, ושנקבעו על ידי בית המשפט העליון במדינה המתגבשת והמתהווה; הלכה אשר הייתה מאוד דומיננטית מאוד בעת ההיא, אך קרנה ברבות השנים, בעיקר בשל הסייגים שהוכנסו להלכה, וגם על רקע הקושי שקיים לעתים להוכיח השפעה של הדרג המיניסטריאלי על הפקיד הממונה.

 

הלכת "עצמאות שיקול הדעת המנהלי" קובעת למעשה כי הפקיד הממשלתי שהוסמך על ידי המחוקק, לבצע פעולה מסוימת, חייב להפעיל את שיקול הדעת שהוענק לו בעצמו, וההחלטה מוטלת עליו בלבד. חל איסור על אותו פקיד ממשלתי להיכנע לתכתיבים של גורמים חיצוניים, או להוראות שהגיעו מידי רשויות מנהליות אחרות. נוסף על כך, אין הוא חייב להישמע לממונים עליו, ובכלל זה לשר הממונה על משרדו. נהפוך הוא: הסתמכות על הוראות הממונים יש בה כדי לפסול את החלטתו של הפקיד המוסמך, כאשר הוכח שלא הופעל על ידיו שיקול דעת עצמאי[1].

 

בית משפט העליון קבע במספר רב של פסיקות כי כל התערבות מינסטריאלית בשיקול דעתו של פקיד ממשלתי אשר בידו הסמכות, מהווה פריצה של גדר חוקיות המנהל, ולמעשה פלישה לתוך חציריה של הרשות.

 

בפרשת מיכלין[2] קבע בית משפט העליון הלכה ברורה ומפורשת, כי אין סמכות לגורם הפוליטי הממונה, להתערב או להכניע את שיקול דעתו של הגורם הפקידותי המוסמך. על פי ההלכה זו, אמור הפקיד בעל הסמכות הישירה להפעיל שיקול דעתו העצמאי, ולא להיכנע תכתיבים של השר הממונה. גישה זו נותנת למעשה יתרון ועדיפות לגורם המקצועי על פני הגורם הפוליטי בכל הנוגע להפעלת הסמכות[3].  

 

כב' השופט, ד"ר מנחם דונקנבלום, שכתב את עיקרי פסק הדין בפרשת מיכלין, ניסח זאת כהאי לישנא: "אם חוק מעניק כוח ידוע למוסד או לרשות מיוחדת ומוסר לו את הסמכות להשתמש בכוח זה לפי שיקול דעתו, הרי על המוסד או על הפקיד לפעול בהתאם לזה, ועל כל פנים אינו מחויב להישמע להוראותיו של מישהו אחר, כי הרי החוק מוסר לו - ולא לאחרים - את הכוח לפעול לפי שיקול הדעת. להיפך, יש אסמכתא לדעת כי, אם פקיד כזה יפעל על-פי הוראות השר במקום לפעול לפי שיקול דעתו הוא, תהא פעולתו בטלה" (הדגש אינו במקור – א.ב). 

 

נראה בברור כי המטרה של בית משפט העליון בהלכה זו (שהתבססה על המשפט המקובל), הייתה לחזק את עצמאות המנהל: "אם ניתנה סמכות לפקיד ידוע לשקול ולהחליט על דעת עצמו ולפי שיקול דעתו הוא, הרי איננו מחויב לפעול לפי הוראות שקיבל מאת הממונים עליו"[4].

 

חיזוק נוסף לעמדה זו ניתן למצוא בדבריו של פרופ' ברוך ברכה, המסכם את ההלכה השיפוטית התקפה בזו הלשון: "בתי המשפט, בפסיקה אחידה ומוצקה, מצאו לנכון להדגיש עקרון זה ("החובה להפעיל את הסמכות באופן עצמאי" – א.ב), ובכך למנוע ניסיונות של מסיגי גבול לפרוץ את הגדר של חוקיות המנהל, לפלוש לחצריה של הרשות ולעשות בסמכות – על שיקול הדעת שבצידה – כבתוך שלהם"[5].

 

בפרשת רוטשטיין קבע כב' השופט, ד"ר משה לנדוי (לימים נשיא) כי "[...] הרשות המוסמכת אינה ממלאת את תפקידה הציבורי כראוי, כשהיא מסכימה להפוך את עצמה לעושה דברם של אחרים, תחת לשקול כל ענין המובא בפניה לגופו, לפי מיטב הבנתה היא"[6].

 

אותו עיקרון חשוב מוצא את ביטויו גם בדבריו של כב' השופט, ד"ר לנדוי בפסק דין נוסף, שנית בפרשת ברון: "אולי טבעי הוא שפקיד, הסר למשמעתו המינהלית של השר, ירצה להביא אליו 'כל הדבר הגדול' להכרעתו, אך מקום שהחוק קבע לפקיד סמכות עצמאית, יש לשמור היטב על ההבחנה בין סמכות משפטית לבין זיקה מנהלית, ואין לערבב בין השניים"[7].

 

יש לציין כי הלכה זו עוררה מעת לעת ביקורת רבה[8], אך ההלכה עצמה, על כל הסייגים שהוכנסו בה, נשארה לעמוד על תילה עד ימנו אנו[9], ודי אם אפנה לאמור בפרשת יניב זנו ואח' (רע"פ 3676/08), שם אישרר בית המשפט העליון (כב' השופט סלים ג'ובראן) את תוקפה של ההלכה.

 

ראוי בהקשר זה גם לציין כי בפרשת חורב ביקש כב' השופט (כתוארו אז), ד"ר משאל חשין, להביא לביטולה של ההלכה, אך עמדתו נותרה כדעת מיעוט, לאחר שדעת רוב הרכב השופטים הייתה שיש לאמץ את דעתו של הנשיא, פרופ' אהרן ברק, לעניין הפגמים שנפלו בהליך המנהלי בפרשה זו[10], וזה כלל לא נדרש לסוגיית תקפותה של ההלכה.

 

כפי שציינתי לעיל בפרשת יניב זנו, חזר בית המשפט העליון, וקיבע את תקופות הלכת "עצמאות שיקול הדעת", תוך ציון והדגשת הסייגים הקיימים: "הלכה זו אובחנה כך שאינה מונעת מרשות מוסמכת להתייעץ ולאמץ את דעתם של הממונים עליה (בג"צ 74/51 המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים בישראל נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ה 1544, 1550 (1951); בג"צ 213/52 שטיין נ' שר הפנים, פ"ד ו 867, 870 (1952); בג"צ 5844/99 פריצקי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נד(3) 5, 16 (2000))"[11].

 

 באותה פרשה, בה למען הגילוי הנאות, הייתי מעורב בעת שעבדתי במשרד עורכי-הדין אילת ודוד גולן, העלינו טענה כי על פי ההודעה לעיתונות שיצאה מדובר משרד התחבורה, ניתן ללמוד כי שר התחבורה דאז, רא"ל (מיל') שאול מופז, הוא זה שפעל והמריץ את הדרג המקצועי במשרדו להפעיל סמכות שנתונה להם בחוק. סמכות אשר מעולם לא נעשה בה שימוש בעבר.

 

לאור תקופה של ההלכה ניתן לפיכך, במקרים המתאימים, לתקוף באמצעות עתירה מנהלית או עתירה לבג"צ, החלטה אשר לדעת העותרים הוכוונה מלמעלה, למרות שהסמכות מסורה בידי הפקיד בלבד.

 

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

חברת עורכי-דין

 

 

 

הערות שוליים:

 

[1]  רענן הר-זהב המשפט המנהלי הישראלי (ירושלים שנהב) תשנ"ז-1996, עמ' 52

[2]  בג"צ 70/50 מ. מיכלין נ' שר הבריאות, שר האספקה והקיצוב ו-2 אח', פ"ד (ד) 319

[3] בג"צ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג(2) 501.

[4]  בג"צ 70/50 מ. מיכלין נ' שר הבריאות, שר האספקה והקיצוב ו-2 אח', פ"ד (ד) 319

[5]  ברוך ברכה משפט מנהלי - כרך שני (נבו הוצאה לאור), ירושלים תשנ"ו-1996, עמ' 43-44

[6]  בג"צ 24/56 אברהם רוטשטיין נ' המועצה המקומית הרצליה פ"ד י(2) 1205, 1211

[7]  בג"צ 224/60 יוסף ברון נ' שר הפנים פ"ד יד(3) 2383

[8] ראו: ה' קלינגהופר "הוראות פנימיות לרשות המוסמכת – מה תקפן" הד המשפט 3 (תשי"ז) 38; ברוך ברכה משפט מנהלי - כרך שני (נבו הוצאה לאור), ירושלים תשנ"ו-1996, עמ' 43-104; י' זמיר י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) בעמ' 604

[9] כאשר אין רוב בפסקי הדין של כמה שופטים לנימוק ההחלטה שעליה מבוסס הפסק הסופי, הרי שאין פסק דין זה מהווה הלכה פסוקה שכן "גם אם כמה שופטים מגיעים בפסקי הדין שלהם בערעור אחד לתוצאה זהה, אין התוצאה מהווה תקדים מחייב, אם לא נמצא בפסקי הדין הלכה שהשתתה ביסוד הפסק, ושרוב השופטים אימצוה" [נפתלי ליפשיץ "הלכה מאי" ספר זוסמן (ירושלים) תשמ"ד-1984, עמ' 114].

[10] בג"צ 5016/96, 5025, 5090, 5434 ליאור חורב ואח' נ' שר התחבורה ואח' פ"ד נא(4) 1 (פסקה 106 לפסק דינו של הנשיא).

[11]  רע"פ 3676/08 יניב זנו ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) ניתן ביום 27/07/2009

 

 

מחוזות שיפוט

(חלוקה לפי ערים)

בישראל פועלים שישה מחוזות שיפוט: צפון, מרכז דרום וחיפה, תל-אביב-יפו וירושלים; בכל אחד מאלה פועל בית משפט מחוזי לעניינים מנהליים.

מקום הגשת העתירה המנהלית הוא לבית המשפט שלו שסורה הסמכות המקומית ולמעשה עונה על השאלה, באיזה מחוז יתנהל הדיון; לעתים יתכנו מצבים בהם הסמכות המקומית מסורה ליותר ממחוז אחד בתיקים מרובי עותרים ומשיבים.

אל מחוז שיפוט ת"א משתייכים היישובים הבאים: אור-יהודה, אזור, אפעל, בני-ברק, גבעתיים, הרצליה, כפר-שמריהו, קריית-אונו, רמת-גן, בת-ים, רמת-השרון ומטבע הדברים, תל-אביב-יפו.

במחוז שיפוט מרכז נמצאים היישובים הבאים: אבן יהודה, אליכין, אלעד, באר יעקב, בית-דגן, בני-עי"ש, ברנר, ג'לג'וליה, גבעת שמואל, גדרה, גדרות, גזר, גן-יבנה, גן-רוה, גני-תקוה, דרום השרון, הוד-השרון, זמר, חבל-יבנה, חבל-מודיעין, חולון, חוף השרון, טייבה, טירה, יבנה, יהוד, כוכב-יאיר, כפר-ברא, כפר-יונה, כפר-סבא, כפר-קאסם, לב-השרון, לוד, מכבים-רעות, מזכרת-בתיה, מודיעין, נווה-אפרים מונוסון, נחל-שורק, נס-ציונה, נתניה, סביון, עמק-לוד, עמק-חפר, פרדסיה, פתח-תקווה, צורן, קדימה, קלנסווה, קריית-עקרון, ראש-העין, ראשון-לציון, רחובות, רמלה, רמות-השבים, רעננה, שהם, תל-מונד.

במחוז שיפוט ירושלים נמצאים הישיבוים הבאים: אבו גוש, בית-שמש, ירושלים, מבשרת-ציון, מטה-יהודה, קריית-יערים.

מחוז הדרום מאגד בתוכו את הערים והיישובים הבאים: אופקים, אילת, אשדוד, אשכול, אשקלון, באר-טוביה, בני שמעון, דימונה, הערבה, חבל-אילות, חוף אשקלון, חורה, יואב, ירוחם, כסיפה, להבים, לכיש, לקיה, מצפה-רמון, מרחבים, נתיבות, עומר, עזתה, ערד, ערערה בנגב, קרית- גת, קרית-מלאכי, רהט, רמת-חובב, רמת-נגב, שגב-שלום, שדרות, שער-הנגב, שפיר, תל-שבע, תמר, מיתר, ומטבע הדברים העיר באר-שבע.

במחוז שיפוט חיפה ניתן למצוא את הערים והיישובים הבאים: אבו סנאן, אום אל-פחם, אור-עקיבא, אלונה, אעבלין, באקה אל גרביה, בועיינה-נוג'יידאת, ביענה, ביר אל-מכסור, בית ג'ן, בנימינה, בסמ"ה, ג'דייה-מכר, ג'וליס, ג'סר א-זרקא, ג'ת, גבעת-עדה, דאלית אל-כרמל, דיר אל-אסד, דיר חנא, זבולון, זכרון יעקב, חדרה, חוף הכרמל, חורפיש, חיפה, טירת כרמל, ינוח-ג'ת, ירכא, כאבול, כאוכב אבו אל-היג', כסרא-סמיע, כפר ורדים, כפר-יאסיף, כפר-מנדא, כפר-קרע, כרמיאל, מגדל-תפן, מזרעה, מטה אשר, מנשה, מעיליא, מעלה יוסף, מעלה עירון, מעלות תרשיחא, משגב, נהריה, נחף, נשר, סאג'ור, סח'נין, עכו, עספיא, עראבה, ערערה, עתלית, פוריידיס, פסוטה, פקיעין (בוקייעה), פרדס חנה-כרכור, קציר-חריש, קרית אתא, קרית ביאליק, קריית טבעון, קריית ים, קריית מוצקין, ראמה, רכסים, שבי ציון, שלומי, שעב, שפרעם, תמרה, נחף.

למחוז הצפון משתייכים היישובים הבאים: אכסאל, בוקעאתה, בית-שאן, בסמת-טבעון, בקעת בית-שאן, גולן, גוש-חלב, דבוריה, הגלבוע, הגליל העליון, הגליל התחתון, זרזיר, חצור הגלילית, טבריה, טובא-זנגריה, טורעאן, יבנאל, יסוד המעלה, יפיע, יקנעם-עילית, כנרת, כעביה טבאש-חג'אג', כפר-כנא, כפר-קמה, כפר-תבור, מבואות החרמון, מג'אר, מג'ד אל כרום, מג'דל-שמס, מגדל, מגדל-העמק, מגידו, מטולה, מנחמיה, מסעדה, מרום-הגליל, משהד, נוף הגליל, נצרת, נצרת עילית, עג'ר, עילבון, עילוט, עין מאה'ל, עין-קיניה, עמק-הירדן, עמק יזרעאל, עפולה, צפת, קצרין, קרית-שמונה, ראש-פינה, ריינה, רמת-ישי, שבלי. 

למען הסר ספק יובהר כי אין להסתמך על רשימה זו בכל הנוגע לקביעת מחוז השיפוט.

הגלוריפיקציה של הנוסחה

 

לא אחת אנו, עורכי הדין, נתקלים באולמות בית המשפט בעורכי-דין שנתפסים לעניין מאוד טכני-פורמאלי ומתחילים להיתלות בו; במקרים מסוימים מדובר בסיטואציה הנובעת מן המצב בתיק, שהוא כל כך גרוע שזה הפך למוצא האחרון אותו עורך-דין, אך לעתים הדבר נעשה מתוך הנאה צרופה, ומתוך רצון להימנע ככל שניתן מן הדיון לגופו של עניין.

כבר בימיו של כב' השופט חיים ה' כהן, כשנשא בתפקיד היועמ"ש לממשלה, יצאה הנחה (במסגרת הנחיות היועץ המשפטי לממשלה) לנציגי התביעה הכללית להימנע, ככלל, מהעלאת טיעונים טכניים-פורמאליים, שנועדו לחסום מתדיינים מהגשמת זכויות דיוניות.

כשנתמנה ועלה כס השיפוט, מתח השופט כהן ביקורת נוקבת על עורכי דין שהופיעו בפניו וטענו בפאתוס בשבחי הדין הנוקשה, אותה הוא כינה בתואר "הגלוריפיקציה של הנוסחה", המקדשת את העמידה על עקרון "ייקוב הדין את ההר". כהן סבר כי "אבחנת המחלה של הטיעון הפורמלי מביאה לידי מסקנה, לכאורה, שאין היא ניתנת עוד לריפוי. כבר כל אברי גוף המשפט והשיפוט לוקים במחלה זו; והדבר המכריע נגד סיכויי הרפוי הוא שהמחלה אינה גורמת כאב וסבל, אלא אך שמחה והנאה" [חיים ה' כהן "על עינויי סדרי הדין" ספר היובל לפנחס רוזן (ירושלים) תשכ"ב עמ' 284]. 

השופט כהן מתייחס שם לאותה הנהאה שמסב השימוש ב"תותחים הפורמליים" שאין קשר בינם לבין צדקת הטוען לגופו של עניין: "אדם הבוטח בצדקתו, ואשר בלבו תרעומת טבעית על פגיעה בזכויותיו שהן ברורות ובטוחות בעיניו", לא ינקוט בדרך טיעון זו. "רק משהתייאש אדם מסיכוייו להצליח לגופו של עניין, אפשר היה להעלות על הדעת שייאחז בכל שארית תקוותו בקש-הצלה זה שמעשה-הכישוף של סדרי-הדין המסתוריים" [שם, עמ' 273].

על היחס בין להט הטיעון לבין צדקת הטיעון נדרש, הוגה-הדעות, ברטרנד ראסל, במבוא לספרו "מסות ספקניות" כשכתב כי "הדעות שמחזיקים בהן בלהט הן תמיד אלו שאין להן בסיס מספיק; לאמיתו של דבר, מידת הלהט היא קנה המידה להעדר שכנוע רציונלי אצל המחזיק בהן".

רבות כבר דובר על אותה "המחיצה" שקיימת כביכול בין "הצדק" לבין "הפרוצדורה המשפטית".

מצדדי הגישה הפרו-פרוצדורלית הביעו בעבר עמדה כי הצדק היה לנחלתם של דורות ראשונים, מוסד ארכאי ומיושן, ואילו המשפט ('והנוסחה המשפטית' בפרט), הוא כליל השלמות המודרנית ולאורו נלך. לא זו בלבד שהנוסחה המשפטית אסורה בכפיפות לצדק, אלא מי שמטיף להשלטת הצדק "שואף להחזירנו לתקופות קדומות בהתפתחות האנושית" [בנימין כהן "בשבח הפורמליזם" הפרקליט ז'(ד) מרץ 1950] (כלומר לעידן המשפט העממי). על פי גישה זו, הצדק הוא אומנם לא רק שם של כוכב-לכת, אולם כאשר הוא מתנגש עם הפרוצדורה המשפטית, הרי שידה של האחרונה מתגברת. מי שעמד על הנימוקים לשלילתה של אסכולה זו היה בין השאר הלורד דנינג (Denning), בספרו "הדרך אל הצדק" (The Road to Justice).  שם הטעים כי גישה זו הינה בחזקת שגיאה מוחלטת באשר היא "מקעקעת את הסיבות אשר בגינן מצייתים בני האדם לחוק". החוק והפרוצדורה להגשמתו נועדו להביא להגשמת הצדק ולא לעשיית עוול, ולכן אין לחצוץ בין המשפט הפרוצדורה והצדק.

אולם מדובר בסוגיה שניתן למצוא לגביה מקורות מוקדמים הרבה יותר; ראוי להביא בהקשר זה גם את גישתו של אחד מענקי הרוח במאה הקודמת, ברטולד ברכט, כפי שבאה לידי ביטוי באחד מסיפורי מר קוינר, בהקשר קצת שונה אך בעל מאפיינים דומים: "יש אמנים שבשעה שהם מתבוננים בעולם קורה להם מה שקורה לפילוסופים רבים. בזמן שהם שוקדים על הצורה, אובד התוכן" [ברטולד ברכט "מערכת המשפט" מתוך סיפורי מר קוינר בתרגומה של אילנה המרמן (תל-אביב: הוצאת עם-עובד) עמ' 59]. לאמירה מתלווה הסיפור הבא: גנן שמר קוינר עבד אצלו. הראשון ביקש מהאחרון לגזום עץ דפנה   שיקבל צורה של כדור. ברכט מספר כי ככל שהתאמץ להשיג צורה של כדור לא עלה הדבר בידו: "פעם קיצצתי יותר מדי בצד האחד ופעם בצד האחר", וכשהתקבל לבסוף כדור, היה הכדור קטן מאוד, ואז אמר הגנן באכזבה: "טוב, הנה הכדור, אבל איפה הדפנה?" (שם, שם).

על אותו כישרון להעניק לזוטי-דברים משמעות רבה משהם ראויים לה, מספר פלוטרכוס בספרו "אמרות קצרות על ספרטאנים", שם הביא את האנקדוטה הבאה: "כששמע מישהו משבח נואם על כשרונו להעניק חשיבות לעניינים פעוטים, אמר אגסילאוס (אחד ממלכי ספרטא - א.ב): אינני מחשיב לאומן מעולה סנדלר שמתקין נעליים גדולות לרגליים קטנות". זוהי אולי המטפורה המשקפת בצורה ההולמת ביותר את הסוגיה כולה.

כפי שפתחתי עם כב' השופט חיים ה' כהן, מצאתי לנכון לסיים עם דבריו החדים והקולעים של כב' הנשיא, פרופ' אהרן ברק: "המשפט כולו בנוי על מתח מתמיד בין גוף הדין לבין נשמתו. הפורמליסט סבור כי חזות הכל היא בצורה ובמילים, ולא היא. המשפטן הטוב הוא זה המכיר, כי הפתרון המשפטי הוא לעולם שילוב בין המילים לבין ההיגיון הנורמטיבי, בין גוף לבין נשמה. נשמת המשפט, ולא רק לשונו, קובעת את משמעותו[...] יש ליתן אותו מובן המגשים את נשמת המשפט [אהרן ברק "עם סיומה של תחילת הדרך" עיוני משפט טז (1991) 209]

 

 

 

 

 

 

 

"הצדק הוא נצחי ובלתי תלוי לחלוטין במוסכמותיהם של בני-האדם"

[שארל דה-מונטסקיה "מכתבים פרסיים" (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005]

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי דוידוב-בנימיני ושות'

מיצוי הליכים

 

בטרם מגישים עתירה מנהלית או עתירה לבג"צ, חלה חובה למצות את ההליכים מול הרשויות ו/או הגוף הדו-מהותי, שכנגדם מבקשים לעתור.

בית המשפט אמור להיות תמיד המוצא האחרון; אל בית המשפט עותרים רק לאחר שנעשו כל הפעלות האפשריות על פי חוק, להשגת הסעד המבוקש מול הרשויות עצמן. 

בטרם הפניה לבית המשפט, יש לשלוח מכתב לגורמים הרלוונטיים, ולתת להם התראה, תוך קציבת זמן סביר לרשות לטפל בפגם הנטען.

אי מיצוי ההליך עלול לגרור את דחיית העתירה עוד בשלב המקדמי שלו.

בית המשפט לעניינים מנהליים

 

עקב הצפה של עתירות לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, חוקקה הכנסת את חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, מתוך מטרה לנסות ולפתור את בעיית העומס על בית המשפט העליון, וליצור ערכאת שיפוט מנהלית אשר תשמש כערכאה ראשונה או כערכאת ערעור (הכול על פי הקבוע בתוספת לחוק).

סדר הדין שחל הוא בבסיסו מנהלי, שכן לבית המשפט לעניינים מנהליים מוקנית סמכות לפי סעיף 8 לחוק לדון "בעתירה ובערעור בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק[...]".

יחד עם זאת, יש לציין כי תקנות סדר הדין בבתי המשפט לעניינים מנהליים הותירו כלי דיוני חשוב והיא האפשרות לערוך חקירה נגדית על תצהירים, אחד הדברים אותם ציין השופט ברק כיתרון שיש לערכאה הדיונית בבתי המשפט האזרחיים.

כתוצאה מהחוק החדש, הסוגיה הראשונה אותה יש לברר בטרם הגשת עתירה, היא שאלת הסמכות העניינית, האם יש להפנות את העתירה לבית המשפט לעניינים המנהליים בהתאם למחוז השיפט, או לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ.

 

סמכות עניינית

בית המשפט לעניינים מנהליים

 

להלן עיקרי הנושאים שהועברו לטיפולו של בית המשפט לעניינים מנהליים, על פי התוספת הראשונה לחוק (לאור היקף הנושאים מנינו כאן רק את העיקריים שבהם):

 

- ארנונה (למעט החלטות שר הפנים ו/או שר האוצר).

- חופש המידע.

- חינוך.

- מועצות דתיות.

- ענייני מכרזים.

- עמותות וחברות לתועלת הציבור.

- רישוי עסקים.

- רשויות מקומיות (למעט החלטות הדורשות את אישור שר הפנים).

- כשרות.

- תיירות.

- תכנון ובניה (למעט החלטות שר).

 - כלי-ירייה.

- מנהל אוכלוסין, עובדים זרים ומסתננים (למעט החלטות ממשלה).

- תעבורה.

- שיפוץ בתים והחזקתם.

- שינוי שם מפלגה.

- בעלי-חיים.

- שרות נותני אשראי.

- רישום נותני שרותי מטבע.

- משק הדלק.

- הסדרת עיסוק.

- שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

- איכות סביבה.

- משק הגז הטבעי.

- מאגרי מידע.

- ספורט.

- תאגידים בטחוניים.

- עיצומים וקנסות על אזרחים.

- בריאות.

- צבא הקבע.

- שוטרים וסוהרים.

- שרות לאומי/אזרחי

- כבאות והצלה.

- תאגידי מים וביוב.

- תרבות.

 

עתירות בנושאים בעלי זיקה לחוקים הבאים:

 

- פקודת המיילדות.

- חוק רואי חשבון.

- חוק המהנדסים והאדריכלים

- חוק לשכת עורכי הדין (למעט החלטות שר המשפטים).

- חוק סוכני המכס.

- חוק הפטנטים.

- חוק הנוטריונים

- פקודת הרופאים.

- חוק הפסיכולוגים.

- פקודת רופאי השיניים

- חוק הצלילה הספורטיבית

- פקודת הרוקחים (למעט החלטה לפי סעיפים 44, 47א עד 47ג ו-63 לפקודה).

- חוק השימוש בהיפנוזה

- חוק הרופאים הווטרינרים

- חוק העיסוק באופטומטריה.

חוק המתווכים במקרקעין.

חוק העובדים הסוציאליים.

- חוק שירותי הובלה.

- חוק שמאי מקרקעין

- חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני.

-החלטת המנהל לפי חוק הגז (בטיחות ורישוי).

- החלטה לפי סעיפים 7, 8 ו-16 לחוק זכויות תלמידים עם לקות למידה במוסדות על-תיכוניים.

- החלטה של המנהל לפי חוק הסדרת העיסוק במקצועות -הבריאות.

- החלטה של רשות לפי חוק ההנדסאים והטכנאים המוסמכים.

 

    ------------------------------

 

למען הסר ספק יובהר, כי מדובר ברשימה חלקית בלבד ואין להסתמך אליה, אלא באמצעות הרשימה המלאה והמעודכנת המופיעה בתוספת הראשונה לחוק.

בית המשפט לעניינים מנהליים

סמכות מקומית

 

בעקבות חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, הסוגיה השניה אותה יש לברר בטרם הגשת עתירה (אם הסמכות העניינית מסורה לבית משפט זה), היא שאלת הסמכות המקומית.

בישראל פועלים שישה מחוזות שיפוט: צפון, מרכז דרום וחיפה, תל-אביב-יפו וירושלים; בכל אחד מאלה פועל לפחות בית משפט מחוזי לעניינים מנהליים. בטרם הגשת העתירה יש לבדוק לאיזה בית משפט מנהלי מסורה הסמכות המקומית לדון בעתירה.

 

עו"ד אדיר בנימיני

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי בדוידוב-בנימיני ושות'

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

bottom of page