דוידוב - בנימיני ושות'

עקרונות יסוד במשפט החוקתי והמנהלי של מדינת ישראל

 

במסגרת סקירה קצרה זו נביא מספר עקרונות מרכזיים של המשפט החוקתי והמנהלי של מדינית ישראל; עקרונות הנמצאים בהיכלם של עקרונות היסוד של השיטה המשפטית הנהוגה במקומותנו

 

 

 

אינטרס ההסתמכות:

 

עקרון זה תקפידו להבטיח את היכולת של אזרח מן השורה לסמוך על מצג ו/או הבטחה שלטונית ו/או רישיון סטטוטורי שהוענק על ידי רשות מנהלית; מידת ההסתמכות תקבע על פי מבחן הקשור עם עוצמת "אינטרס ההסתמכות" על אותו מצג ו/או הבטחה, וכן מידת הפגיעה ו/או הנזק שיגרמו לו, בעקבות שינוי או חזרה של הרשות מן העמדה עליה הסתמך. 

בית המשפט העליון, בשורה ארוכה של פסיקות, קבע כי אחד מערכי היסוד של שיטתנו המשפטית הינו "אינטרס ההסתמכות של הפרט". בפרשת ילנה גינס שנדונה בפני בית משפט העליון, נכתב מפי כב' הנשיא, פרופ' אהרן ברק, כי "כחוט השני עובר אינטרס ההסתמכות במשפט הישראלי. חלקים ניכרים של המשפט הפרטי מבוססים עליו (ראו א' ברק, חוק השליחות 180 (כרך א', 1996); ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים 151 (כרך א', תשנ"א)); ג' שלו, דיני חוזים 161 (מהדורה שניה, תשנ"ה); ד' ברק-ארז, 'הגנת ההסתמכות במשפט המינהלי', משפטים כז 17, 22 (תשנ"ו)). כך היה הדין בעבר עת נהג עקרון המניעות, המבוסס על עקרון ההסתמכות. כך הדבר כיום, שעה שניתן לראות בהגשמת אינטרס ההסתמכות חלק מעקרון תום הלב. מהמשפט הפרטי הועבר אינטרס ההסתמכות למשפט הציבורי (ראו S. Schonberg, Legitimate Expectations in Administrative Law (2000))".

בהמשך לדברים אלה, מציין כב' הנשיא, פרופ' ברק, את העובדה שהרשות הציבורית מחויבת להגנה על אינטרס ההסתמכות שנוצר על פי הדין הקודם (באותו מקרה), וזאת מכוח החובות המוטלות עליה כ"נאמן הציבור": "אכן, הרשות הציבורית היא נאמן הציבור. מנאמנותה של הרשות הציבורית נגזרת חובתה לפעול בהגינות, ביושר, בסבירות ובמידתיות. מאלה נלמדת חובה להתחשב באינטרס ההסתמכות של הפרט. על בסיס זה נבנו דיני ההבטחה המינהלית, דיני המכרזים, דיני הסופיות המינהליים, דיני ההנחיות המינהליות ודיני הבטלות היחסית (ראו ברק-ארז, שם). הם הבסיס לצורך להבטיח בחקיקה (בין חקיקה ראשית ובין חקיקת משנה) הוראות מעבר כדי להגן על האינטרסים של מי שסמכו על הדין הקודם"[1].

ההגנה במשפט המנהלי-חוקתי, מפני שינוי עמדה או החלטה שכבר נתנה על ידי הרשות, כוללת גם הגנה על "אינטרס הציפייה", וזאת ללא צורך בהוכחת הסתמכות. הרציונל שעומד מאחורי גישה זו הוא הקושי בהערכת ההסתמכות הנוגעת לציבור רחב, וסוגי ההסתמכות השונים[2].

הטעמים להגנה על "אינטרס הציפייה" במשפט המנהלי, הם מגוונים; בין השאר, מדובר בחובתה המוגברת של הרשות (לעומת אדם רגיל), לנהוג בכבוד והגינות כלפי הפרט, בחיזוק תחושת המחויבות ההדדית שבין האזרח לרשות והפחתת הניכור כלפי מערכות השלטון; כמו כן, קיימת חשיבות לשיתוף פעולה בין הפרט לבין הרשויות מבחינה תועלתנית, וכך גם חובה להגן על ציפיית הפרט מבחינת עקרון השוויון ושמירה על שלטון החוק[3].

כמו כל ערך מוגן אחר הקיים במשפט גם את אינטרס ההסתמכות יש לאזן אל מול ערכים מתנגשים, כגון האינטרס שבאי כבילת שיקול דעתה של הרשות למשל. על החלטה מנהלית לא חל עקרון הסופיות (כשם שהוא חל על החלטה שיפוטית), והרשות מוסמכת בכפוף לתנאים מסוימים לחזור בה מהחלטה או לשנות אותה: "ההחלטה המנהלית אינה כפופה לא לעקרון גמר המלאכה ואף לא לעקרון של מעשה בית דין, בדרך כלל היא אינה אמורה להיות סופית. שיקולים שונים עשויים לדרוש, לא פעם בנסיבות לא צפויות, שינוי או ביטול החלטה"[4].

יחד עם זאת, ראוי לחדד, והדבר מובהר היטב בספרו של כב' השופט, פרופ' זמיר, כי שינוי או ביטול החלטה מנהלית אינו עניין שבשגרה, ונדרשים טעמים כבדי משקל לעשות כן, כאשר אינטרס ציבורי חשוב מצדיק זאת, או כאשר נשתנו נסיבות, או כאשר מתחייב עיון חוזר בהחלטה קודמת שנתנה מטעם חשוב[5]. הטעם שעומד ביסוד העניין הינו כמובן הצורך לקחת בחשבון את "היבט הפגיעה האפשרית בזכויות מוקנות או בציפיות סבירות של צדדים שאפשר שהסתמכו על ההחלטה המקורית, ועל השינוי להיות מונחה משיקולים עניינים ולעמוד באמות מידה של תקינות, תום-לב ושוויון"[6].

אפילו ויצאה תחת ידה של הרשות המנהלית החלטה שיסודה בטעות, אין היא יכולה לבטלה, בטרם תבחן לעומק את השפעתה על מי שעלול להינזק מכך, מתוקף הסתמכותו על ההחלטה המקורית: "רשות מינהלית אשר עמדה, או הועמדה, על פגם שנפל בהחלטה שיצאה מתחת ידה, רשאית לעתים (ולעתים היא אף חייבת) לבטל או לשנות את החלטתה, ככל הדרוש לתיקון הפגם בו לקתה. אך בגדר שיקוליה לביטולה או לשינויה של החלטה קודמת, חייבת הרשות להביא בחשבון את השפעת ההחלטה המבטלת, או המתקנת, על המציאות אשר נוצרה בעקבות החלטתה המקורית. משנרכשו זכויות מכוח ההסתמכות על ההחלטה הראשונה, או אף נוצרו ציפיות לגיטימיות למימושן של זכויות כאלו, שוב אין הרשות - בגדר החלטתה המתקנת - רשאית להתעלם מהן"[7].

כלל חשוב הנוגע לרשות המנהלית הוא שהיא מחויבת, ולא רק במצבים בהם השתנו הנסיבות, לבחון מחדש את עמדתה מידי פעם, וגם אם נעשתה טעות, הרי שבמקרים מסוימים, לאור ההסתמכות של האזרח על ההחלטה, היא תהיה מחויבת להותיר את החלטתה המקורית, הכול כאמור בכפוף לאיזונים הנדרשים בין האינטרסים המתנגשים.

 

 

 

הערות שוליים:

[1] בג"צ 9098/01 ילנה גניס נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נט(4) 241

[2] עמ"נ (ת"א) 35243-03-10 עמותת חסידי חוסני אלקואסמי נ' משרד החינוך ניתן ביום 06/02/2011

[3] דפנה ברק-ארז "הגנת הציפייה במשפט המנהלי" עיוני משפט כז, 1 (תשס"ג) עמ' 223-224

[4] יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך ב' עמ' 982

[5] שם, עמ' 1001

[6] ע"א 5035/98 משה"ב חברה לשיכון בניין ופיתוח ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' ניתן 21/03/2002

[7] בג"צ 5273/97 דליה מוננזון ואח' נ' עיריית אשדוד ואח' פ"ד נ"א (4) 757

 

 

 

 

זכויות הצדק הטבעי:

 

שתי זכויות יסוד שאת מקורן ניתן למצוא במושרת המשפט האנגלי, אך שורשיהם נטועים עוד במשפט הרומי, ועוד לפני כן במשפט העברי ; "זכויות הצדק הטבעי" כוללות כאמור שתי זכויות בסיסיות ואלמנטאריות, שזכו למעמד שאין מערערים עליהם; הזכויות הוכרו הן במשפט המקובל והן במשפט הקונטיננטלי, ומטבע הדברים כך גם במשפט הישראלי. זכויות אלה נטעו שורשים עמוקים במורשתנו המשפטית, הודות למספר פסקות של בית המשפט העליון עוד בראשית דרכו.

 

הזכות האחת מקנה לכל אדם בכל הליך שיפוטי או מעין שיפוטי זכות לכך שהדיין שדן בעניינו לא יהיה בעל עניין בתוצאה (Nemo debet esse judex in propia causa). מדובר בדבר שנראה לנו, בימנו, כעניין מובן מאליו (ככל שהדבר נוגע למערכת המשפטית), אך הוא לא היה כזה, כך מסתבר, בעבר היותר רחוק. בימינו כלל זה הוא בעל חשיבות ורלוונטיות גדולה ככל שהדבר נוגע לעובדי ציבור ולעתים גם בנוגע לנבחריו. 

​

בית המשפט העליון פסק כי על פי כללי הצדק הטבעי אסור לו לעובד הציבור להמצא במצב בו קיימת אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת. תחום פעולתו העיקרי של כלל זה הוא לענין עובד ציבור המבצע תפקיד שיפוטי או כעין שיפוטי. אך אין הכלל מוגבל למצבים אלה בלבד. כל גוף ציבורי, יהא תפקידו אשר יהיה, חייב לבצע את תפקידו ללא דעה קדומה ומשוחדת, ללא פניות וללא משוא פנים. 

​

בהסבירו את משמעותם של הביטויים "משוא פנים" ו"דעה משוחדת" לענין כללי הצדק הטבעי, כתב השופט חיים ה' כהן, בפרשת אלומי גיל בע"מ, את הדברים הבאים: "כשנוקטים אנחנו לענין זה לשון משוא פנים, אין כוונתו לכך שהמשיב ישא במזיד וביודעין פני צד אחד, וכשנוקטים אנחנו לענין זה לשון דעה משוחדת, אין כוונתנו לכך שדעתו של המשיב שוחדה בשוחד ממש. הכוונה היא שמשוא הפנים הוא, מטבע הדברים, מחוייב המציאות, או קרוב לוודאי, אפילו שלא במזיד ובלא יודעין, שהרי קרוב אדם אצל עצמו, ואין אדם רואה חובה לעצמו[...]".

הזכות השנייה, שהיא אולי בעלת משקל גבוה יותר, בשל ההיבטים היותר אקטואליים שלה, היא הזכות המוקנית לכל אדם להשמיע את טענותיו בטרם יפסק דבר בעניינו או לחובתו.

"חובת השמיעה של האידך-גיסא" (Audi Alterem Parten), הינו עוד אחד מאותם עקרונות יסוד, שמקומם שמור להם באותו היכל של עקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית.

אין ספור קולמוסים נשברו ונהרות דיו נשפכו, ולכן ניתן למצוא במורשתנו המשפטית מקורות רבים, שם נדרשים שופטי ישראל, לחשיבותם של כללי הצדק הטבעי, ומטבע הדברים קשה עד מאוד לפרוס את השולחן כולו, ואף לא את מקצתו.

במסגרת הסקירה המצומצמת בחרתי להביא מדבריו של כב' הנשיא, ד"ר יואל זוסמן, אשר נהג לצטט לא אחת פסק דין אנגלי משנת 1723, אשר העמיק עד כדי כך שביסס את חובתה של כל רשות בת-סמך לשמוע את דברו של כל אדם העלול להיפגע ממעשיה, על פרשת הגירוש מגן-עדן בספר בראשית. כב' הנשיא, ד"ר זוסמן הטעים על כך באומרו: "כל משפטן יודע מה אי-צדק מתן החלטה בלא שמיעת צד יכול לגרום, וכשלעצמי אין אני מוכן להחזיר את הגלגל אחורה, אל לפני 1723"[1].

כב' הנשיא, מאיר שמגר, קבע בהתייחסו לסוגיה עקרונית זו כי החובה לשמיעת הצד הנוגד הינה רחבה אף יותר מזכות השימוע כשלעצמה: "החובה להעניק לאזרח את הזכות להישמע, הינו קיום ה- Audi Alterem Parten (או בנוסח החילופי המקובל יותר בקונטיננט האירופי: Audiatur et Alters Pars) אינה אלא חלק מחובה כללית יותר של קיום בירור ושמיעה הוגנים[2], חובה אשר הרבה פנים לה ואשר אינה מתמצית בהענקת זכות הטיעון בלבד"[3].

כפי שציינתי בראשית דבריי לעקרון נעלה זה יש בסיס גם במשפט העברי במספר מקורות: "אין חבין לאדם שלא בפניו"[4], וגם בלשונו של הרמב"ם "אסור לדיין לשמוע דבר אחד מבעלי דינין קודם שיבוא חברו"[5].

 

הערות שולים:

 

[1]  בג"צ 35/78 י.ש.י-פ.א.ב חברה קבלנית נ' עיריית ירושלים, פ"ד לב(2), 581

[2] Fair Play in Action כהגדרת בית המשפט האנגלי בפרשת Ridge v. Baldwin.

[3] מאיר שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות שמעון אגרנט, עמ' 88 [מופיע גם בתוך: ספר שמגר (כתבים) הוצאת לשכת עורכי הדין (תשס"ג-2002) עמ' 130].

[4] מסכת עירובין, פ"א.

[5] הרמב"ם, משנה תורה, הוא היד החזקה, ספר י"ד. ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק כ"א.

 

 

 

​

 

שלטון החוק ולא האדם:

 

אריסטו בספרו "פוליטיקה" כותב כי הצדק שורר כאשר אף אדם אינו שולט יותר משהוא כפוף לשלטון, תוך שהוא מציין כי "שלטונו של החוק עדיף על שלטון של אדם אחד מן האזרחים"[1]. עמדה זו, בזכות "ריבונותו של החוק", השתרשה במערכות השלטון המודרניות, ומטבע הדברים גם במשפט בישראל.

המשפט הישראלי אימץ את ההשקפה הזו מהמשפט המקובל הבריטי, וזו באה לידי ביטוי בעיקרון הבסיסי במשפט האנגלו-אמריקני: [The Rule of Law, not the Rule of Men [2.  על פי תפיסה זו השאיפה צריכה להיות שההסדר הנורמטיבי יעלה מלשון החוק, שכן הביטחון והכלליות נפגעים אם ההסדר הנורמטיבי נגזר מהפעלת שיקול דעת מינהלי ולא מהוראות החוק[3].

המטרה העומדת מאחורי הכלל היא לצמצם למינימום את שיקול הדעת המסור בידי השלטונות, ולהסדיר את הכללים באמצעות הוראות החוק, כך שניתן יהיה למצוא בהן את הפתרון הדרוש. אריסטו מתייחס גם לסוגיה זו בדבריו: "[...] דברים שקצרה ידו של החוק מלהגדיר, גם אדם לא היה מסוגל לדעת אותם. אבל החוק מחנך את האנשים למטרה זו, והוא מניח למחזיקים בשלטון לשפוט ולנהל את מה שנותר 'לפי שיקול דעת הוגן עד כמה שאפשר'". ממשיך אריסטו ועורך המשלה מעניינת בין שלטון החוק, לשלטון האדם: "כל הדוגל בשלטונו של החוק, כאילו הוא דוגל בשלטון האל והשכל לבדם; אך מי שדוגל בשלטונו של אדם, הרי הוא מצרף לזה גם חיה"[4].

עקרון עתיק יומין זה מצא את ביטויו בפסיקה הישראלית, עוד בדורות הראשונים; כאן  בדבריו של כב' השופט (לימים נשיא), יצחק אולשן, ב"פרשת זקס": "לפי העקרון של 'שלטון החוק' שומה בעצם על המחוקק לקבוע בחוק ולפרט בו את המקרים בהם יש להעניק או לסרב רשיונות, באופן שלרשות המבצעת יישאר רק התפקיד להוציא את הוראות החוק מן הכוח אל הפועל. לפי זה צריכה מלאכת החקיקה להיעשות כך שהאזרח יוכל למצוא בחוק גופו את התשובה לשאלה מה אסור ומה מותר, ושלא יהיה תלוי בנדון זה בשיקול דעתו של השלטון המבצע"[5].

פרשת זקס למעשה קיבעה את העיקרון שקיים הבדל משמעותי מבחינה פרוצדוראלית בין הליך בו מסרבת המדינה להעניק למאן-דהו רישיון או היתר (שיאפשרו לו לבצע באופן לגאלי פעולה כלשהי או שיעניקו לו סטאטוס מסוים), לבין הליך בו מבקשת הרשות לשלול מאותו מאן-דהו את הרישיון שאותו כבר העניקה לו.

חשוב להדגיש שגישה זו נטעה לה שורשים גם במשפט הקונטיננטלי; כאן ניתן למצוא לה ביטוי בדבריו של מורם ורבם של רבים מגדולי המשפטנים בתולדות ארצנו, פרופ' הנס קלינגהופר, שהתבטא בזכות הצורך בכבילת שיקול הדעת המינהלי באמצעות הוראות החוק: "שילוב של גורמים ליברליים ודמוקרטיים, המאפיין את שלטון החוק, מוליך לדרישה העיקרית של שלטון החוק, והיא, שכבילת המינהל על ידי החוק תהא אינטנסיבית במידה רבה ביותר"[6].

המצב האידיאלי הוא כזה שיאפשר לאזרח למצוא בחוק גופו את התשובה לשאלה מה אסור ומה מותר, וזאת על מנת שלא יימצא את עצמו תלוי בשיקול דעתו של השלטון המבצע וגורמי האכיפה שכפופים לו. 

כב' השופט (לימים נשיא), מאיר שמגר, נדרש לסוגיה זו ב"פרשת ניימן": "ביטויו העיקרי של שלטון החוק הוא בכך שהוא אינו שלטונם של אנשים – לפי החלטותיהם, שיקוליהם ומאווייהם הבלתי מוגבלים – אלא בכך שהוא נשען על הוראותיהן של נורמות יציבות, השוות לכול ואשר מחייבות את הכול במידה שווה"[7].

ביטוי מובהק נוסף לעמדה זו ניתן למצוא גם בדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) משאל חשין, בפרשת יוסי קליין, השואב השראה מעניינת מסיפור מגילת אסתר: "פינו מלא שבח לעקרון שלטון החוק, ובהללנו אותו מבקשים אנו להעמיד את שלטון החוק כנגד שלטון האדם. החוק ישלוט בנו – החוק ולא האדם[...]הנה הינו שלטון האדם: שרירותי לגופו ושרירותי במועדו[...]"[8].

ההבחנה החשובה הזאת, בין שלטון האדם לבין שלטון החוק, הייתה כאמור בתודעה עוד מימי קדם, כפי שעולה מדבריו אריסטו לעיל. גם ההיסטוריון הרומי, טיטוס ליוויוס היטיב לתאר אידיאל זה באומרו כי עצם הקמת הרפובליקה הרומית[9], הביאה לכינונה של מערכת חוקים השווה לכולם: "מלך אדם הוא, ומידו ניתן לזכות בדבר, בין צדק בין עוול הוא; יש מקום לחסד, יש מקום לטובה[...]  החוקים הם דבר חירש לא ישמע, שאינו יודע רחם; טוב ויפה הוא לדלים מלרבי הכוח, ואם תפרוץ גדר, אין בו הקלה והמחילה"[10].

כורח הנסיבות מחייב זאת, ולעתים אף אין מנוס, מלהעניק לפקדי השלטון ולגורמים האמונים על אכיפה שיקול דעת מסוים. קיימת תמיד אפשרות לקיומם של מקרים אותם המחוקק (הן הראשי והן המשנה) לא לקחו, ו/או לא ניתן היה לחזותם מראש. לגבי המקרים שכן נלקחו בחשבון, השאיפה היא להשאיר מרחב תמרון קטן ככל שניתן לפקידות הממשלתית ולגורמי האכיפה מטעמה.

לשם התמודדות עם סוגיה זו בדיוק באה לעולם "דוקטרינת הבניית שיקול הדעת" מבית יסודו של פרופ' קנט דאוויס [11] (Kennet Davis). ישום הדוקטרינה הוא בשני שלבים: הפעולה הראשונה מטרתה "לתחום את שיקול הדעת" (confining discretion) על ידי קביעת גבולות ברורים ונוקשים; השלב השני הוא ל"הבנות את שיקול הדעת" (structuring discretion), על ידי קביעת סטנדרטים מנחים וכללים פרוצדוראליים שיש לעמוד בהם במסגרת הפעלת שיקול הדעת (שהוענק לפקדי הרשות באמצעות החוק).

בפרשת "תיאטרון ארצי לנוער"[12] עמד כב' השופט, פרופ' יצחק זמיר, על הרציונאלים ליצירת "מבחנים" או "הנחיות מנהליות" שמטרתם להנחות ולצמצם את שיקול הדעת (באותו עניין ספציפי העיקרון נקבע במסגרת החוק המסמיך). כב' השופט זמיר נדרש להבחנה הרלוונטית מאוד לעניינו בין "שיקול דעת חזק"  (על מקבל ההחלטה לא חלים כללים מקדמיים), לבין "שיקול דעת חלש" (הכפוף ליישום כללים מקדימים) ומסביר כי מטרת יצירת מבחנים היא להפחית את "חשיבות השאלה מי היא הרשות המוסמכת, מהי נטיית הלב שלה ועד כמה היא חשופה להשפעה של גורמים חיצוניים ושיקולים זרים. יש בהם כדי לעשות את ההחלטה צפויה יותר, וכן גם שוויונית יותר, ולאפשר בדיעבד ביקורת יעילה יותר על ההחלטה"[13].

המטרה היא ליצור מצב שבו יתקבלו החלטות בלתי שוויונות ובלתי עקביות, על ידי אותו גורם שלטוני אחד, או מספר גורמים שלטוניים שונים, במקרים שבהן הנסיבות דומות; "אין צורך להדגיש ש'שיקול דעת' אין משמעותו 'קפריזה'", כדברי כב' השופט שלמה אשר, בפרשת "קונסורטיום אינטרנשיונל בע"מ"[14].

 

הערות שולים:

 

[1] אריסטו פוליטיקה תרגום מיוונית: נורית קרשון (תל-אביב: רסלינג), עמ' 169

[2] המחשה טובה המבטאת את עקרון שלטון החוק גם כאשר אישיות בעלת שררה דורשת לפעול באופן מנוגד ניתן למצוא בספרו של הפילוסוף היהודי, ברוך שפינוזה, "מאמר מדיני", שם הוא מביא את הדוגמא של אודיסאוס כאשר האזין לשירת הסירנות: "עמיתיו של אודיסאוס מילאו אחר פקודתו כשסירבו להתירו, בשעה שהיה אסור אל תורן האוניה ובינתו נסתתרה מחמת שירת הסירנות, אף על פי שציווה זאת באיומים רבים". שפינוזה מנפק הסבר מעניין לעניין הנחיה של שליט המנוגדת לחוק הקיים ומטעים כי "המלכים אינם אלים, אלא בני אדם, שפעמים הרבה הולכים שבי אחר שירת הסירנות" [ברוך שפינוזה מאמר מדיני (ירושלים: מאגנס) תשמ"ב, עמ' 56].

[3]  אהרון ברק שלטון החוק ועליונות החוקה  [מתוך: אהרון ברק מבחר כתבים (בעריכת חיים כהן ויצחק זמיר) נבו תש"ס-2000], עמ' 334

[4] אריסטו פוליטיקה תרגום מיוונית: נורית קרשון (תל-אביב: רסלינג), עמ' 169

[5] בג"צ 113/52 ליזי זקס נ' שר המסחר והתעשייה פ"ד ו(2) 696

[6]  יצחק-הנס קלינגהופר "שלטון החוק וחקיקת משנה" מתוך: ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי (בעריכת יצחק זמיר) 1993, עמ' 108

[7]  ע"ב 2/84 משה ניימן נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 11, פ"ד לט(2) 225

[8]  רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' יוסי קליין ואח', פ"ד מח(3) 485

[9]  בלטינית: Res Publica Romanorum נוסדה בשנת 509 לפנה"ס, עם גירושו של לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, המלך  האטרוסקי האחרון ברומא, לאחר מרד אותו הוליך לוקיוס יוניוס ברוטוס.

[10] טיטוס ליוויוס, תולדות רומא (תרגום על ידי שרה דבורצקי), מוסד ביאליק, 3.2

• על הסכנה הרבה הטמונה בחוקים אשר מקנים לרשות שיקול דעת רחב ביותר בלי לקבוע אמות מידה להפעלתו ראו גם ברוך ברכה "זכויות אדם חוקתיות והמשפט המינהלי" ספר יצחק זמיר-על משפט, ממשל וחברה (בעריכת יואב דותן ואריאל בנדור) הוצאת האוני' העברית בירושלים (תשס"ה-2005), עמ' 211

[11] K.C Davis Discretionary Justice in Europe and America (University of Illinois Press, 1976) p. 9-10

[12] בג"ץ  95 / 3792 תאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאוניות ואח' פ"ד נא(4) 258

[13] שם,  עמ' 277

 [14]בג"צ 542/76,  103/77 קונסורטיום אינטרנשיונל בע"מ נ' מנכ"ל משרד התקשורת פ"ד לא (3)477., 483