עמדתו המחייבת של היועמ"ש לממשלה ונציגיו כלפי הרשות

(פסק הדין בבג"צ אמיתי)

 

לרשות מנהלית מובהקת הפועלת בשם הרשות המבצעת, יכולה להיות עמדה אחת בלבד המחייבת אותה מבחינה משפטית (בדבר הדין הקיים); זו העמדה של היועץ המשפטי שלה. עובד הרשות ו/או נבחר ציבור מטעמה יכולים להיות להם עמדה נוגדת או שונה (בין אם משפטית ובין אם פוליטית), אך זו אינה משקפת את עמדת הרשות כלפי גוף שיפוטי או מעין-שיפוטי. כך, נקבע, בין השאר, בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת אמיתי (בעניינו של סגן השר רפאל פנחסי)[1].

 

מעט על הרקע של הפסיקה (וזאת מבלי להיכנס לכל נבכי הפרשה); העתירה לבג"צ הוגשה על ידי עמותת "אמיתי", מתוך רצון למנוע את המשך כהונתו של ח"כ רפאל פנחסי, כסגן שר הדתות. זאת לאור האישומים שהיו תלויים ועומדים נגדו, והיו קשורים לניהול הכספי במערכת הבחירות של תנועת ש"ס (חסינותו לא הוסרה על ידי הכנסת, ולכן לא ניתן היה להעמידו לדין).

 

בדיון בעתירה, נתקל בית המשפט העליון לכאורה בשתי עמדות שונות מצד המדינה; מן העבר האחד עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, ומן העבר השני, עמדתו הנוגדת של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, שביקש להביא בפני בית המשפט עמדה סותרת ועל פיה ניתן להשאיר את פנחסי בתפקידו.

 

ראש הממשלה סבר כי לא מוטלת עליו כל חובה להשתמש בסמכותו, ולהעביר את סגן השר פנחסי מתפקידו; הוטעם בהקשר זה כי החוק אינו מסדיר את עניין השעייתם שרים וסגני שרים, או העברתם מתפקידם עקב חשדות וחקירות או הרשעות בפלילים. שתיקה זו של המחוקק, כך נטען בעמדת ראש הממשלה, אינה מקרית, ולכן יש לראות בה "הסדר שלילי". במקרים בהם קיים הסדר מפורש לעניין השעיה או הפסקת כהונה של נבחרי-ציבור, הדבר מותנה בהרשעה בעבירה שיש עימה קלון או הרשעה בעבירה שהוטל בגינה או שצפוי בגינה עונש מאסר בפועל של שנה או יותר.

 

היועץ-המשפט לממשלה, הביע כאמור עמדה שונה, על פיה מנוע סגן השר פנחסי מלהמשיך ולכהן בתפקידו, עד שלא ינוקה מן החשדות נגדו; חשדות שטרם התבררו (באותה העת) בשל אי הסרת חסינותו כאמור על ידי ועדת הכנסת. לשיטתו של היועמ"ש, העבירות שיוחסו לפנחסי יש בהן משום קלון לעובריהן: "מעשים חמורים של הצהרה כוזבת ושל רישום כוזב במסמכי תאגיד וניסיון לקבל דבר במרמה, המיוחסים לסגן השר פנחסי, כפי שפורטו בכתב האישום נגדו, משמיטים מבחינה ערכית ומשפטית את היסוד מהמשך כהונתו כסגן שר, כל עוד לא נוקה מאותם חשדות".

 

בהקשר זה חשוב להדגיש כי על פי אותה הטענה משרת סגן-שר הינה משרה ביצועית בכירה ברשות המבצעת (יש כאלה שיחלקו על כך אם זו אינה כוללת האצלת סמכויות משמעותיות - א.ב), תפקיד אליו מונה פנחסי. סגני השרים אמנם אינם חלק מהממשלה, אך הם נחשבים לחלק מהרשות המבצעת, ולא תפקיד של נבחר ציבור בלבד המכהן בגף נבחר. "שלטון המשפט בישראל אינו יכול להשלים עם מצב דברים אשר כזה, בו סגן שר ממשיך לכהן למרות שכתב אישום חמור עומד תלוי נגדו", טען היועץ המשפטי לממשלה.

 

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (הרכב השופטים; מ' שמגר, א' ברק, ד' לוין, א' גולדברג וא' מצא), קיבל את העתירה ואימץ את עמדת היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט קבע כי אין מנוס מהפסקת כהונתו של סגן השר פנחסי. נאמר כי סגן שר המופקד על משרד ממשלתי, חייב להבטיח מינהל תקין וטוהר שירות, ו"אישום בגין הצהרה כוזבת בכוונה לרמות את מבקר המדינה, יש בה משמעות כה חמורה לגבי נושא משרה כה גבוהה בשרות המדינה, עד כי אין מנוס מהפסקת כהונתו כבר בשלב זה. על כך יש להוסיף, כמובן, את העובדה שלא ניתן יהיה בשל החסינות הדיונית העומדת לו - לברר העניין בבית-המשפט". עוד הוסיף וציין בית המשפט, כי הוא היה מעדיף להימנע מהכרעה בנושא היות ולשיטתו "ראוי להם לנושאי המשרה בשלטון לעצב בראש ובראשונה בעצמם ולעצמם את נורמות ההתנהגות הראויות", דבר שלא נעשה במקרה זה, והדבר חייב הכרעה שיפוטית.

 

עד כאן הרקע שעמד מאחורי פסק הדין, שבו כאמור דיברה הממשלה בשני קולות; בעניין הזה יצאה קביעה חד-משמעית ומפורשת מבית המשפט העליון, כי בהליך משפטי העמדה של הרשות היא העמדה של היועץ-המשפטי שלה. כל עמדה נוגדת, ותהיה זו של נושא המשרה החשוב והבכיר ביותר, משקלה הוא אפסי. היועץ המשפטי לממשלה הוא לפיכך הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת.

 

לטענה שעלתה בדיון (בעקבות הצגת שתי העמדות) כי פרקליטות המדינה ייצגה כביכול במקביל שני בעלי-דין שונים, התייחס כב' השופט (כתוארו אז), פרופ' אהרן ברק, בפסק הדין, וכתב את הדברים הבאים: "פרקליטת המדינה ייצגה לקוח אחד בלבד - את ראש הממשלה. זאת היא עשתה כבאת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, כאילו היועץ המשפטי לממשלה הופיע בפנינו בעצמו. אמת, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה שונה היתה מעמדתו של ראש הממשלה. הם ביקשו לשכנע זה את זה, אך הדבר לא עלה בידם. במצב דברים זה, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג בפנינו את ראש הממשלה על פי תפישתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. הטעם העומד ביסוד גישה זו נעוץ בהשקפה, כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: "סמכות הפירוש של החוק עבור הרשות המבצעת נתונה ליועץ המשפטי לממשלה ופירושו שלו מחייב אותה פנימה"(בג"צ  73/85סיעת 'כך' נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141, 152). השקפה זו יונקת חיותה מהמסורת החוקתית שלנו. מסורת זו גובשה בדו"ח ועדת המשפטנים בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה (1962). מאז היא הפכה לחלק מהמשפט הנוהג בישראל (רובנשטיין, שם, עמ' 571). הנה כי כן, שנים  הם כללי היסוד בעניין זה. האחד, שחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה משפטית, משקפת, מבחינת הממשלה את המצב המשפטי הקיים והמצוי; השני, יצוג המדינה ורשויות השלטון מופקד בידי היועץ המשפטי לממשלה (ראה זמיר, "היועץ המשפטי לממשלה והמאבק על חוקיות השלטון", עיוני משפט יא 411, 417,  418(התשמ"ז)). הפועל היוצא משני כללים אלה הוא שבייצגו רשות שלטונית בפני בית המשפט, טוען היועץ המשפטי לממשלה את אותן טענות שהוא סבור, על פי תפישתו המשפטית, כי הן מצדיקות את פעולת הרשות במסגרת הדין[...] נמצא, כי אין לומר כלל שפרקליטת המדינה טענה בפנינו בשמם של שני לקוחות, שענייניהם סותרים. היא טענה בפנינו בשמה של רשות מוסמכת אחת ויחידה - היא ראש הממשלה. אמת, דעתו של מר יצחק רבין, ראש הממשלה, הינה שונה. יועץ המשפטי לממשלה הסכים להביאה לידיעתנו. זאת סמכותו. אך לא עמדה זו היא שיוצגה בפנינו".

 

עמדה זו זכתה לחיזוק מאז במספר פרשות נוספות; בין השאר בפרשת סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים; בפרשה זו שנגעה למספר רשויות מקומיות הפרו, נציגי הרשויות לא "במודע ובכוונת-מכוון", כמתואר בפסק-הדין, את "חוות-דעתם של יועציהן המשפטיים, שהטעימו בפניהן את חובותיהן". בית המשפט העליון חזר והדגיש כי "הדין הוא, כי עמדתן של הממשלה ורשויותיה (להבדילה מדעותיהם האישיות של הנבחרים ועובדי-הציבור המכהנים בהן) בשאלות בדבר תוכן הדין הקיים נקבעת על-ידי היועץ המשפטי לממשלה".

בהקשר זה שבה כב' השופטת, דליה דורנר, ומדגישה בדבריה ש"מובן, כי אין בכוחו של היועץ המשפטי לממשלה עצמו לתת חוות-דעת בכל שאלה משפטית שבה נתקלת רשות מינהלית כלשהי. נציגיו, וביניהם אנשי הפרקליטות והיועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, פועלים לעניין זה בשמו. היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, בכל הנוגע למתן חוות-דעת בדבר המצב המשפטי הקיים, אינם 'יועצים' במובן השגור של המילה. חוות-דעתם מחייבת את הרשויות. עמדתם המקצועית היא עמדת הרשויות. דעותיהם האישיות של נבחרים או עובדי-ציבור בדבר המצב המשפטי הקיים אינן רלוואנטיות. בהפעילם את סמכויותיהם עליהם לקיים את חוות-הדעת המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו. בסמכותו הייחודית של היועץ המשפטי לממשלה - במקרים המגיעים להכרעה שיפוטית - לייצג בבית-המשפט את רשויות המדינה, ואגב כך לבקש את בית-המשפט לאמץ את עמדתו, אין כדי לגרוע מן הכלל המחייב את הרשויות לקיים את חוות-הדעת של היועץ המשפטי לממשלה. הפרתו של כלל זה - תוצאתה הבלתי-נמנעת היא הפרה של חוקי המדינה ושל פסקי-הדין של בתי-המשפט, ובסופו של דבר פגיעה קשה בשלטון החוק. והמקרה שבפנינו יוכיח"[2].

 

 חוות-דעת היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו בשאלה משפטית משקפת, מבחינת הרשות השלטונית, את המצב המשפטי הקיים והמצוי.ההלכה המשפטית קובעת לפיכך כי

 

התפתחות נוספת בהלכה זו התקבלה בפרשת זאב הרטמן, שם נאמר כי במצב בו נבחר ציבור חולק על עמדת היועץ המשפטית של הרשות בה הוא מכהן, שמורה לו הזכות לפנות בהשגות לאינסטנציה הגבוהה יותר בדרג הפרקלטים בשירות המדינה, עוד קודם לפניה לבית המשפט שהוא בסופו של דבר הפרשן המוסמך של הדין.

 

וכך במילותה של כב' השופטת, פרופ' דפנה ברק-ארז, בחתימת פסק-הדין: "דומה שהשאלה האמיתית שדרדרה את ההליך שבפנינו אל התהומות שאליהן הגיע חרגה מגבולות הפרשנות, ונגעה להתוויית גבולות בנסיבות שבהן ראש עירייה אינו שבע רצון מן הייעוץ המשפטי שקיבל. בנסיבות העניין, העמדה שנקט ראש העירייה היתה פשוטה, חדה ובוטה: הוא נהג בניגוד לייעוץ המשפטי שקיבל באופן חד-צדדי. אין לקבל גישה זו, אף כאשר יש צדק בעמדתו של ראש העירייה לגופו של עניין, וכפי שהבהרנו לעיל, אף זאת לא ניתן לומר בענייננו. כללי המינהל התקין, כמו גם מושכלות יסוד של שלטון החוק, מחייבים שהרשות המינהלית תפעל בהתאם להוראות הדין. ככל שהוראות אלה טעונות פירוש והבהרה מסורה המלאכה למערך הייעוץ המשפטי של העירייה ועל-פי הנחיותיו יש לפעול. המחויבות לנהוג בהתאם לייעוץ המשפטי שניתן לראש הרשות אין פירושה שדברו של היועץ המשפטי הוא הכרעה שאין אחריה דבר. במקרה של חילוקי דעות, יש מקום לפנייה לגורם משפטי מוסמך ובכיר יותר, במקרה זה – הייעוץ המשפטי למשרד הפנים או היועץ המשפטי לממשלה. חוות הדעת הראשונה בנושא עשויה להיות פתח לתהליך של ליבון ובדיקה, ואף הייעוץ המשפטי של הרשות עצמה צריך לגלות פתיחות והבנה לאפשרות זו. אולם, לא ניתן להתעלם מן הייעוץ המשפטי של העירייה. זו אינה אחת מחלופות הפעולה העומדות בפני מי שעומד בראשה"[3].

 

על דברים אלה הוסיף והחרה כב' השופט, עוזי פוגלמן, כהאי לישנא: "מבקש אני להצטרף להערות חבריי בדבר המשקל שיש ליתן לחוות דעת משפטית של היועץ המשפטי לרשות המקומית. עקרון חוקיות המינהל מחייב את הרשות המקומית לפעול בגדר הוראות הדין. היועץ המשפטי מנחה אותה בדבר המסגרת המשפטית לפעולתה. ככל שראש הרשות או נושא משרה אחר מבקש לחלוק על הפרשנות המשפטית, שומה עליו לפנות ליועץ המשפטי של משרד הפנים או – במקרה מתאים – ליועץ המשפטי לממשלה. הדעת אינה נותנת כי בעל תפקיד כאמור יתעלם מחוות הדעת המשפטית שניתנה לו, כאילו לא נאמר דבר"[4]. 

 

ככל שהדבר נוגע לרשויות מקומיות, יש לציין כי קיים חריג המאפשר למועצת העיר לאמץ חוות דעת משפטית מגורם משפטי חיצוני, וזאת בהתאם להסדר הקיים בעניין זה בחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), תשל"ו-1975.

 

חשוב להדגיש יחד עם זאת, כי באותה פרשה, בעניינו של זאב הרטמן, קבע כב' השופט, ד"ר אליקים רובינשטיין, שהשימוש בסמכות זו של מועצת העיר, יעשה רק במקרים חריגים: "חוות הדעת של היועץ המשפטי לעיריה בשאלה משפטית קובעת מבחינת גורמי העיריה, ובכלל זאת העומד בראשה, את המצב המשפטי המצוי)עת"מ 219/06 הבית הפתוח נ' עיריית ירושלים (לא פורסם)), כמובן בכפוף לחוות דעת היועץ המשפטי לממשלה בהקשרים הנצרכים, ולפסיקת בתי המשפט. ער אני לכך שסעיף 6(ד) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי) קובע, כי מליאת המועצה רשאית לאמץ חוות דעת משפטית אחרת שהוצגה בפניה, אולם קשה להלום כי כל החפץ בכך יגיש חוות דעת נוגדת, כאשר חוות דעת היועץ המשפטי אינה נושאת חן בעיניו. חוות דעת נוגדת תוכל להיות מאומצת רק במקרים נדירים, במשורה שבמשורה; וראוי לה למועצה שתשקול היטב היטב בטרם אימוץ חוות דעת משפטית אחרת, ותפנה ליועץ המשפטי לממשלה לשם חוות דעתם בטרם תנקוט צעד קיצוני. לא כל שכן, שאין ראש העיריה רשאי לפעול כנגד חוות דעתו של היועץ המשפטי לעיריה שלא באמצעות החלטה של המועצה, שכאמור צריכה להיות נדירה מאוד"[5].

 

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

 

הערות שוליים:

 

[1] בג"צ 4267/93 אמיתי- אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 441

נב(5) 241[2] בג"צ 4247/97 סיעת מרץ במועצת עיריית ירושלים נ' השר לענייני דתות

[3] עע"מ 6145/12 עיריית נצרת עילית נ' זאב הרטמן ואח' (פורסם בנבו) ניתן ביום 13/01/2013

[4] שם

[5] שם 

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי בדוידוב-בנימיני ושות'

פרקליטות המדינה ביחס לעו"ד פרטי

 

"לא כל מה שאפשר, ואולי אף ראוי, לעורך דין פרטי, ראוי גם לפרקליטות המדינה"

 

כב' השופט חיים ה' כהן*

 

[יצחק זמיר "המשפטן בשירות הציבור" מתוך: ספר יצחק זמיר-על משפט, ממשל וחברה (בעריכת יואב דותן ואריאל בנדור) הוצאת האוני' העברית בירושלים (תשס"ה-2005), עמ' 64]

 

* בעת כהונתו בתפקיד היועמ"ש לממשלה

על האמת ומי שבקיא בצדק ועוול

 

"אין לנו להרבות דאגה מה יאמרו המרובים, אלא מה יאמר הבקי בצדק ובעוול, הוא האחד והאמת עצמה"

 

סוקרטס

 

[אפלטון "קריטון" כתבי אפלטון כרך א' (תרגם: יוסף ג' ליבס), הוצאת שוקן (תשנ"ח-1997),  עמ' 246]

 

על אמות-מידה שרירותיות ואמות-מידה צודקות

 

"ישנו דבר אחד שעליו אי-אפשר לומר שאורכו מטר אחד וגם לא שאורכו איננו מטר אחד, וזהו המטר המקור [ה'אב-מטר'] שבפריס" (ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות (מאגנס, בתרגום ע' אולמן-מרגלית, 1994). ואכן, אמות מידה רבות המקובלות על-ידי החברה ונתפסות כמוחלטות, למעשה הן שרירותיות. אך לא על כל אמות המידה נגזר שיהיו שרירותיות כ"אב-מטר" שהזכיר ויטגנשטיין. ישנם עניינים שבהם אפשר – ואם אפשר, אף מן הראוי – להשתדל לקבוע אמות מידה צודקות"

 

כב' השופטת דליה דורנר

 

[בג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון פ"ד מט(4) 94]

 

שלטון החוק ולא האדם

 

"פינו מלא שבח לעקרון שלטון החוק, ובהללנו אותו מבקשים אנו להעמיד את שלטון החוק כנגד שלטון האדם. החוק ישלוט בנו – החוק ולא האדם[...]הנה הינו שלטון האדם: שרירותי לגופו ושרירותי במועדו"

 

כב' השופט מישאל חשין

 

[רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נ' יוסי קליין ואח', פ"ד מח(3) 485]

 

האיזון בין הרשויות

 

"המנגנון הכללי של רשויות השלטון יכול לפעול כראוי רק כאשר כל אחת מרשויותיו עושה את המוטל עליה. כאשר רשות אחרת רואה עצמה חייבת לעמוד בפרץ ולקבל על עצמה תפקיד שמחוץ לתחומה הנכון, מופר האיזון העדין בין הרשויות וגם נגרם נזק לרשות שקבלה על עצמה נטל כבד מידי"

 

כב' השופט משה לנדוי

 

[משה לנדוי "שפיטותם של הליכי הכנסת" מתוך: ספר לנדוי כרך א' בעריכת אהרן ברק ואלינער מזוז (תל-אביב: בורסי), תשנ"ה-1995, עמ' 109]

 

כל חוק בגדר מגילת זכויות אדם בזעיר אנפין

 

"אין לך כמלה הכתובה של החוק ערובה לחירות האדם: כל חוק כתוב בגדר מגילת-זכויות-האדם הוא (libertatum magna charta) בזעיר אנפין"

 

כב' השופט חיים ה' כהן

 

[חיים ה' כהן "פרשנות נאמנה – תלתא משמע" משפטים ז' ו' (1976), 5]

 

בטלות יחסית

 

כעיקרון, כל החלטה של רשות שהתקבלה בחוסר סמכות, דינה בטלות מדעיקרא (Null and Void). על חשיבות הגדולה אותה העניק בעבר בית המשפט העליון לכך שהרשויות ינהגו במסגרת הסמכויות שהוענקו להן, ניתן ללמוד מן המטפורות שבהן נקט בהקשר לפעולות מסוג זה, פעולות אותם ראה "כעפרא דארעא, כחספא בעלמא"[1].

 

בכך יישם בית המשפט העליון את העמדה המסורתית של המשפט המנהלי, שראה בעקרון חוקיות המנהל את "יסוד היסודות" בתוך שעריו, ולפיכך "פעולה ללא סמכות נחשבה לבטלה מעיקרה"[2]. כך נקבע למשל בפרשת אחים אריאל: "הלכה פסוקה מלפני בית משפט זה היא שמעשה הרשות שנעשו תוך חריגה מסמכותה כאין ואפס הם"[3].

 

זו הייתה הגישה המסורתית של בית המשפט העליון, עד ליצירת "דוקטרינת הבטלות היחסית", שתראה בפעולת הרשות רק כ"ברת-ביטול" (Voidable) – "נפסדות", שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות[4]. ההחלטה תקבע כ"נפסדת" (ולא תבוטל) אם בית המשפט ישתכנע, בין השאר, כי התוצאה הסופית שלה לא הייתה משתנה לו הייתה הפעולה מתבצעת על פי הסמכות המוקנית לרשות בדין. 

 

כב' השופט, פרופ' יצחק זמיר, שהוא למעשה חתום על עיצובה והגדרתה של הדוקטרינה, ציין בלשונו המטפורית כי פעולה משוללת סמכות וביטולה אינם בחזקת תאומים סיאמיים: "הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. לכן אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת. חוסר סמכות ובטלות מוחלטת אינם תאומי סיאם"[5].

 

 

 

הערות שוליים:
 

[1] ע"א 311/78 הניה הווארד נ' נסים מיארה ואח' פ"ד לה (2)

[2] דפנה ברק-ארז "הבטלות היחסית במשפט המינהלי: על מחירן של זכויות" מתוך: ספר יצחק זמיר-על משפט, ממשל וחברה (בעריכת יואב דותן ואריאל בנדור) הוצאת האוני' העברית בירושלים (תשס"ה-2005), עמ' 300.

[3] ע"פ 284/74 שותפות אחים אריאל נ' מדינת ישראל פ"ד כט(1) 390

[4] רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3), 637

 ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל פ"ד נ(1) 793, 816; ראו גם רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 637 ורע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי פ"ד נה(4) 673[5]

פגם דיוני חמור הוא במידה רבה פגם מהותי חמור

 

"תוצאת ההליך אינה הכרעה משפטית התלויה בחלל האוויר. יש עימה גם הכרעה באשר לדרך הראויה לניהול ההליך ולשמירה על זכויותיהם של המתדיינים בפניו של בית המשפט[...] פגם דיוני חמור הינו במידה רבה פגם מהותי חמור"

 

כב' השופט אהרן ברק

 

[במ"ח 7929/96 אחמד מ. קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529]

 

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now