פרשת אהרן ברגמן

 

בג"צ 98/69 אהרן א' ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג (1) 693

 

 

פרשת זו עסקה שאלת מימון המפלגות בבחירות לכנסת; העתירה הוגשה בניסיון לתקוף את היתרון המובנה של הסיעות המכהנות בכנסת ביחס לרשימות הקוראות תיגר מבחוץ. הפרשה נדונה בשנת 1969 בפני הרכב של חמישה שופטים: הנשיא, שמעון אגרנט, והשופטים ד"ר משה לנדוי, ד"ר יואל זוסמן, צבי ברנזון ואליהו מני.

 

העתירה שהוגשה על ידי עורך-הדין, ד"ר אהרן א' ברגמן, על  רקע הוראות חוק מימון מפלגות לכנסת ולרשויות המקומיות, שהפלו לטובה את הרשימות המכהנות. מטעם המשיב, שר האוצר, הופיע בפני בית המשפט העליון, היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד מאיר שמגר וצבי טרלו – מנכ"ל משרד המשפטים; לפני מינויו לתפקיד כיהן מאיר שמגר במשרת הפרקליט הצבאי הראשי.

 

פסק הדין שניתן על ידי בג"צ בפרשה זו הוא בעל משמעות היסטורית, שכן מדובר במקרה הראשון בו ביטל בית המשפט העליון סעיף מתוך חוק של הכנסת. פסק הדין הזה נתן את הפתח לכך בפסקי דין מאוחרים יותר, שספגו השראה ממנו, בעיקר בסוגיה החוקתית הנוגעות לשוויון בפני החוק.

 

טענתו הראשונה של העותר נגעה לאופן שבו אושרה הרפורמה במימון המפלגות; החוק אושר באמצעות הצעת חוק פרטית של שישה חברי כנסת, מבלי שהללו הצביעו על מקורות תקציביים לכיסוי עלויות החוק, בניגוד למקובל בפרלמנט האנגלי. טענתו השנייה הייתה שההסדר החדש פוגע בעקרון השוויון הקבוע בסעיף 4 של חוק יסוד: הכנסת.

 

העותר טען כי אין לראות בהוראות סעיף 4 של חוק-היסוד כסעיף קובע רק הוראות טכניות-פרוצדוראליות ביחס לאופן בו יש לקיים את מערכת הבחירות בישראל. לכל אחד משמות התואר: "כלליות, ארציות, ישירות, יחסיות", שתי פנים: הן מכוונות גם לזכות לבחור וגם לזכות להיבחר, ולפיכך יש לתת למלה "שוות" משמעות רחבה מבחינה פרשנית. אם עקרון השוויון שבסעיף 4 משתרע גם על הזכות להיבחר, הוא חייב להתבטא גם בשוויון הסיכויים של רשימות המועמדים השונות המתחרות בבחירות לכנסת. לפי תפיסתו של העותר ד"ר ברגמן, אותה הציג במסגרת העתירה לבג"צ, פרשנות זו עולה בקנה אחד עם עקרון היסוד של שוויון הכול בפני החוק.

 

חוות הדעת השיפוטית בפסק דין זה נכתבה בעיקרה על ידי כב' השופט (לימים נשיא), ד"ר משה לנדוי, שסבר, בין השאר, כי במקרה הקיצוני של "שלילה מוחלטת" של ההקצבה מרשימות מועמדים חדשות "יש הפרה ממשית של שוויון הסיכויים בין הרשימות, הנוגדת את עקרון השוויון שבסעיף 4 במידה שאין להצדיקה, ולא רק סטיה קלה מעקרון זה".

 

ברקע הדברים עמד כאמור חוק המימון שנתקבל בכנסת בקריאה ראשונה ברוב של 24 נגד 2 (דברי הכנסת, הכנסת הששית, מושב רביעי, עמ' 1377), כלומר בפחות מרוב מנין חברי הכנסת (61). בקריאה השלישית נאמר בדברי הכנסת שהחוק "נתקבל", ללא מנין הקולות. על פי טענת העותר בבג"צ גם בישיבה זו של כנסת ישראל לא השתתפו רוב חברי הכנסת. היועץ המשפטי לממשלה, שטען לשני המשיבים, לא חלק על כך. לשיטתו בלאו הכי אין נפקא מינה, כי הרי הסעיף 46 דורש את הרוב "המיוחס" בכל שלב משלבי החקיקה.

 

השופט, ד"ר לנדוי, הדגיש בפסק הדין כי במסגרת הדיון בעתירה עשויות להתעורר שאלות חוקתיות נכבדות מאד, בדבר מעמדם של חוקי היסוד ובדבר שפיטותה בפני בית-משפט העליון, של השאלה אם קיימה הכנסת הלכה למעשה הגבלה שהטילה על עצמה, בדרך "שריון" של הוראת חוק, כגון הסעיף 4 של חוק-היסוד הנדון לפנינו. היועץ המשפטי פטר את בית המשפט מן הצורך להיכנס לעבי הקורה הזאת, בהודיעו בהודעתו מטעם המשיבים כי "אין המשיבים נוקטים עמדה בשאלה אם כשרותו המשפטית של דבר חקיקה הוא ענין שפיט בפני בית-משפט זה, באשר הם סבורים כי לגופו של ענין אין לעתירה על מה שתסמוך". על הודעה זו חזר בא-כוח המשיבים גם בעיקרי הטיעון שלו וגם בטענותיו בעל-פה ביום התשובה. כב' השופט לנדוי הדגיש כי כאשר נשאל היועמ"ש לממשלה "מה תהא עמדתו אם בית-המשפט ימצא שיש לעתירה על מה שתסמוך, השיב ואמר שבמקרה כזה יהיה מוכן לעמוד לרשותו של בית-המשפט ולחוות את דעתו על שאלת השפיטות".

 

לאור עמדה זו החליט בית המשפט העליון להשאיר את שאלתה השפיטות בצריך עיון, שכן "בירור השאלות החוקתיות המוקדמות היה מצריך דיון ממושך בפני עצמו".

 

בכל הנוגע לשאלת המצב החוקי ביחס לפרלמנט האנגלי בחר בית המשפט העליון שלא להידרש, בין השאר על רק קיומן של מסגרות נורמטיביות שונות שחלות בישראל, ביחס לאנגליה.

 

לגבי הטענה השנייה של העותר; הפגיעה בשוויון בין הרשימות המתמודדות, קבע בית המשפט העליון כי אין להעמיד את כל המפלגות במצב שהן שווה לחלוטין, באמצעות מתן הקצבה כספית שווה לכל אחת, בלי להתחשב בגדלן בכנסת היוצאת או במועצת הרשות המקומית טרם הבחירות. כל זאת למרות שאין מחלוקת על כך שצרכי התעמולה של מפלגה קטנה דורשים אולי לא פחות אמצעים מאלה של מפלגה הגדולה ממנה, אין הדבר מצדיק השוואה הרמטית ביניהן. גם אין להפעיל את עקרון השוויון במימון, באופן שיעודד הגשת רשימות מועמדים אשר לא היו קמות כלל אלמלא הפיתוי של קבלת מקדמה על חשבון המימון.

 

בית המשפט העליון מדגיש בפסיקתו כי קיימות גם תופעות של חוסר שוויון בדיני הבחירות הכלליים, ובראש ובראשונה אחוז החסימה, וכן הדרישה של מתן עירבון על-ידי רשימת מועמדים חדשה ואי-שיתוף נציגיה של רשמיה כזו בוועדות הבחירות אלא כמשקיפים בלבד אחרי פרסום הרשימה. כל הגבלות הללו גורעות בהכרח מן השוויון המוחלט. במסגרת העתירה שהוגשה בפרשה זו לא נטען כי משום כך הן פסולות.

 

יחד עם זאת, הדגיש בג"צ כאמור כי בשלילה המוחלטת של ההקצבה מרשימות מועמדים חדשות יש הפרה מעשית של שוויון הסיכויים בין הרשימות, הנוגדת את עקרון השוויון שבסעיף 4 במידה שאין להצדיקה, ולא רק סטייה קלה מעקרון זה. יש לפתוח את הדלת בפני כניסת סיעות חדשות לכנסת. סיכוי זה הוא מסימני ההיכר המובהקים של המשטר הדמוקרטי שלנו בכלל ושל שיטת הבחירות הנהוגה אצלנו בפרט.

 

בסופו של דבר, לאור הפגמים שנפלו בחקיקת החוק הפך בית המשפט העליון את הצו המותנה לצו מוחלט, תוך שהוא משאיר בידי המשיבים שתי אפשרויות לתיקון הפגמים שנפלו.

 

כך נכתב בשולי פסק הדין: "בדיונים בכנסת על חוק המימון הועמדו זו מול זו שיטת המימון על-פי יחסי הכוחות בכנסת היוצאת (הששית) כנגד שיטת המימון על-פי יחסי הכוחות בכנסת הנכנסת (השביעית).הכנסת העדיפה את השיטה הראשונה, ואחד הטעמים העיקריים לכך היה נעוץ בעליל בסכנת הפיתוי ליצירת רשימות מועמדים קיקיוניות לשם קבלת המקדמה על חשבון ההקצבה. את הסכנה הזאת אפשר לקדם אף בלי לגרום לאותו חוסר שוויון בו מצאנו פסול: אפשר להבטיח גם לרשימה חדשה את המימון, אבל ללא תשלום מקדמה, אלא רק בדיעבד, אחרי שתעמוד במבחן הבחירות ותקבל בהן לפחות מנדט אחד, כל זאת בתנאי שהרשימה קיבלה על עצמה מראש את בקורת מבקר המדינה על-פי חוק המימון ועמדה אף היא בשאר התנאים הקבועים בחוק.נראה לנו שהוראות מעין אלה אפשר עדיין להוסיף לחוק המימון ללא קשיים יתרים, בלי לשנות את הוראותיו הקיימות לגבי המפלגות המיוצגות בכנסת הששית ובלי להפוך את הקערה כולה על פיה, וכך יימנע חוסר השוויון עליו עמדנו.למותר הוא להוסיף כאן שבהציענו זאת רחוקים אנו מאד מכל התיימרות לנגוע במשהו בריבונותה של הכנסת כרשות המחוקקת".

 

כאן מפרט בית המשפט את האפשרויות העומדות בפני הכנסת: "יוצא איפוא שהכנסת יכולה לעשות אחת משתיים: היא יכולה לחזור ולחוקק את הוראות המימון שבחוק המימון, למרות חוסר השוויון שבהן, אם יימצא להן הרוב הדרוש לפי הסעיפים 4 ו46- של חוק-היסוד; או שהיא יכולה לתקנו כדי להסיר את חוסר השוויון, והצבענו לעיל על דרך אפשרית בה ניתן לעשות זאת. לפיכך אנו עושים את הצו-על-תנאי מוחלט, במובן זה שהמשיב הראשון, הוא שר האוצר, יפעל על-פי סעיף 6 של חוק המימון רק אם הוראות המימון שבחוק יוחקו מחדש ברוב הדרוש, או אם יתוקן החוק על-מנת להסיר את חוסר השוויון שבו".

על עידוד התגוונות אופיו של היחיד 

 

 

"כל עוד לא הגיע המין האנושי לידי שלמות, יש ברכה לא רק בריבוי הדעות, אלא גם בריבוי הניסיונות בבקשת דרך-החיים הנכונה, בנתינת מקום להתגוונות האופי האישי[...] רצוי שאישיות היחיד תתבלט בדברים שעיקרם אינם נוגעים לזולתו. במקום שדרכי ההתנהגות קבועות על-ידי המסורת או על-ידי הרגלי בני-אדם אחרים ולא על-ידי אופיו של האדם עצמו, שם חסר יסוד אחד מיסודותיו העיקריים של האושר האנושי, ודווקא היסוד הראשון במעלה ביסודות התקדמותם של היחיד והחברה".

 

 

ג'ון סטוארט מיל

 

 

 ג'ון סטוארט מיל על החרות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד)  עמ' 98

 

אי שוויון ושוויון קיצוני מסכנים את המשטר הדמוקרטי

 

"דמוקרטיה חייבת להימנע משני סוגים של קיצוניות: רוח אי שוויון, הגוררת אותה אל האריטוקרטיה או אל משטר של שליט יחיד; ורוח השוויון המופלג, המובילה אותו לעריצות של שליט יחיד".

 

 

שארל דה-מונטסקייה

 

 [מונטסקיה על רוח החוקים תרגום: עידו בסוק (ירושלים: הוצאת "מאגנס") תשנ"ח]

האמצעי להבטחת המידות התרומיות של השליטים הנבחרים

 

"כל חוקת מדינה שמה לה למטרה, או צריכה לשים לה למטרה, ראשית, למצוא שליטים שחוכמתם תעמוד להם להבחין בטובתה של החברה בכללותה, ומידותיהם התרומיות יחייבו אותם לשקוד עליה; ושנית, לנקוט באמצעי הזהירות היעילים ביותר לשמירה על אותן מידות תרומיות של השליטים כל זמן שהם מוסיפים להחזיק בפיקדון שקיבלו מן הציבור. השיטה של השגת שליטים על-ידי בחירה היא המדיניות המאפיינת את הממשל הרפובליקני. רבים ושונים הם האמצעים המשמשים בצורת ממשל זו למניעת ניוונם של השליטים. האמצעי היעיל ביותר הוא הגבלתה של תקופת המינויים ככל שנדרש לקיים מידה נאותה של אחריות כלפי העם".

 

ג'יימס מדיסון

 

[פובליוס הפדרליסט (#57) תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ב-2001, עמ' 287]. 

 

על החוקים לתקן עיוותים מטבעו של המשטר

 

"על החוקים לא רק להתאים לטבע המבנה המיוחד של כל משטר ומשטר, אלא גם לתקן את העיוותים העלולים לצמוח מאותו טבע עצמו".

 

שארל דה-מונטסקייה

 

[שארל דה מונטסקיה  על רוח החוקים תרגום: עידו בסוק (ירושלים: הוצאת מאגנס), תשנ"ח]

החדשנות אסור שתבוא על חשבון העבר

 

"בדרך כלל רוח של חדשנות היא פרי של מזג אנוכי והשקפות מוגבלות. אנשים שמעולם אינם מביטים אחור אל אבותיהם ולעולם לא ישאו ענינהם אל הדור הבא. אין הוא שם סייגים לרכישה, אבל עליו לבצר את מה שנרכש".

 

אדמונד ברק

 

[אדמונד ברק מחשבות על המהפכה הצרפתית תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשנ"ט-1999]. 

 

המרמה והכוח

 

"נראה כי המרמה היא תכונת השועל והכוח תוכנת הארי; שתי תכונות אלה זרות מאוד לטבע האדם, אולם המרמה ראויה לשנאה יותר גדולה, כי מתוך כל העוולות אין חמורה מזו של אותם בני-אדם אשר בעת מעשה רמייה גדול מעמידים פנים שהם בני אדם הגונים".

 

מרקוס טוליוס קיקרו

 

[קיקרו על החובות תרגום: אביבה קציר  (רמת-גן: הוצאת בר-אילן) תשס"ג-2003]

אומנות הפרקליטות ונגינה בכינור

 

"אריסטו אמר שמדינאי סולון חיבר את הקודקס המפורסם שלו בשפה עלומה, כדי שיוגשו תביעות רבות וכדי למדינה יהיו שפע של הזדמנויות להפעיל את סמכותה על האזרחים בקביעות משפטיות רבות. אך גם אם היום החוקים אינם מורכבים, אין שום דבר פשוט, ישיר וקל לשפוט נאשמים שהפרו אותם. להלכה, החוק שחור או לבן, אך למעשה, הוא לא תמיד כזה; לא כשעוסקים באדם בשר ודם, בחייו או בחרותו של בן אנוש, ובביטחונה של קהילה שלמה".

 

קוונטין ריינולדס

 

[קוונטין ריינולדס בית המשפט-סיפורו של הפרקליט סמואל ס. לייבוביץ (תל-אביב אריה ניר), 2005, עמ' 44]. 

 

 

על אמירות גדולות ושיקולי "רייטינג"

 

"שום דבר בעל עוצמה, שום דבר גדול אינו יכול להיוולד מעט שתפקידו לפרנס את בעליו. ההכרח, ושמא החמדנות, היו גורמים שאקדים מהירות לאיכות. אם הצורך בהצלחה לא היה מושכני מטה אל ביצת התככים, מן הסתם היה גורם שבמקום לכתוב דברי אמת מועלים הייתי כותב דברים שעשויים לשאת חן לפני ההמון, ובמקום להיות סופר מכובד, כפי שיכלתי להיות, הייתי נעשה גרפומן. לא, לא, תמיד הרגשתי שמעמד הסופר מקפח את כבודו ואת תהילתו אם הוא נעשה מקצוע. קשה מאוד לחשוב מחשבות נאצלות כאשר החשיבה משועבדת לצורכי פרנסה. אם מבקש אדם לומר אמיתות גדולות, אל לו להיות תלוי בהצלחתו".

 

 

ז'אן ז'אק רוסו

 

 [ז'אן ז'אק רוסו הוידויים תרגום: אירית עקרבי (ירושלים: הוצאת "מאגנס") תש"ס-1999]

על הצורך לעשות משהו לתיקון העולם

 

"ככל שהכסף רב יותר, כך מצטמצם טוהר המידות. שכן הכסף מתייצב בין האדם למטרותיו ומשיג אותן למענו, ולבטח אין בהשגתו כל מעלה".

 

הנרי דיוויד תורו

 

[הנרי דיוויד תורו "אי ציות אזרחי" אי ציות ודמוקרטיה תרגום: ברוך קורות (הוצאת שלם), התשנ"ט-1998, עמ' 85]. 

 

 

 

"טוב שיחטא היחיד כלפי הציבור משתחטא החברה ליחיד; לשם טובתם של היחידים נוצרה החברה ולא להיפך"

 

(זאב ז'בוטינסקי)

 

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now