פרשת תשלובת ח. אלוני בע"מ

 

בג"צ 53/96 תשלובת ח. אלוני בע"מ ואח' נ' שר התעשייה והמסחר, פ"ד נב (2) 1

 

 

במרכזו של פסק דין זה עמדה סוגיית "האכיפה הסלקטיבית"; בית המשפט העליון עסק בשאלה מה דינה של אכיפה סלקטיבית של חוק, אכיפה מפלה ובלתי שוויונית? ובהמשך ישיר לכך: מה סעד יושיט בית-המשפט לנפגע?

 

הפרשה נדונה בשנים 1997 ו- 1998 בפני הרכב של שלושה תלתא: הנשיא, פרופ' אהרן ברק, והשופטים אמנון גולדברג וד"ר מישאל חשין.

 

פסק הדין מפי כב' השופט ד"ר חשין, בא בעקבות עתירה של עשר חברות ישראליות, שעיסוקן בייצור ויבוא של מירצפות (תשלובת ח. אלוני בע"מ; מוצרי מלט קיסריה; מפעלי נמליט בע"מ, חיפה; מרצפות סלע בע"מ; "חומה" קואופרטיב לחומרי בנין בפ"ת בע"מ; רצף - תעשיות מוצרי בניה בע"מ; עצמון - מרצפות ושיש בע"מ; מרצפת - קואופרטיב לחומרי בנין ברחובות בע"מ; י. זהבי - חרושת מרצפות בע"מ; בזלת מרצפות ושיש בע"מ).

 

לטענת החברות שיזמו את העתירה המינהלית לבית המשפט העליון, רשויות המדינה עורכות מתוקף סמכותן על-פי חוק התקנים, תשי"ג-1953, ביקורות-תקן קפדניות על איכות המירצפות שהן מייצרות ומייבאות, ובה-בעת אין נערכות ביקורות-תקן ראויות של מירצפות בלתי-תיקניות המיוצרות בחבל-עזה והמיובאות ארצה. יחס זה של איפה ואיפה באכיפת החוק, כך טענו החברות מתחום ייצור ויבוא המרצפות, פוגע בהן ומכביד עליהן: המצב שנוצר הצמיח יתרון בלתי-הוגן למתחרים מחבל עזה, והביא כתוצאה מכך לתחרות בלתי-הוגנת בין אותם מתחרים וביניהן.

 

כרקע לסוגייה המרכזית שנדונה במסגרת העתירה לבג"צ בפרשה זו, יש מקום לציין כי פסק הדין שיצר לראשונה את ההלכה האוסרת על "אכיפה סלקטיבית" בדין הישראלי, מקורו באירוע שנגע להסרה סלקטיבית מודעות בעלות אופי פוליטי, ונדונה בפרשת זקין (כב' השופט, פרופ' יצחק זמיר), שם נקבע כי הסרתן של כרזות שכוונו כנגד ראש העיר בצורה סלקטיבית, היא אכיפה בררנית [בג"ץ 6396/96 סימונה זקין ו-2 אח' נ' ראש עיריית באר-שבע פ"ד נג(3), 289].  

 

השוויון בפני החוק והאיסור על אכיפה בררנית הוא אחד מסמני ההיכר של שלטון החוק המהותי: "השוויון בפני החוק והחלת מרותו של החוק לא רק על כל פרט אלא אף על כל רשות שלטונית" [מאיר שמגר "חנוכת הבניין החדש של בית המשפט העליון" ספר שמגר (כתבים) הוצאת לשכת עורכי הדין (תשס"ג-2002) עמ' 198]. מקורות לגישה זו ניתן למצוא בספרו הנודע של המשפטן והמדינאי הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו, "על החובות" (ס' 2, 12, 42): "מאז ומעולם ביקשו בני-האדם שוויון לפני החוק. שהרי חוקים שאינם שוויוניים לכולם אינם חוקים". עוד כתב קיקרו באותו הספר כי "יש לדאוג לבל יהיה העונש כבד מן העבירה, וכן לבל ייענשו אחדים, כאשר בגלל אותן סיבות אחרים אף לא יתבעו לדין" [מרקוס טוליוס קיקרו על החובות (הוצאת בר-אילן) תשס"ג 2003].

 

בפרשת ילנה תורג'מן שנדונה בפני בית המשפט העליון (במסגרת ערעור פלילי), לפני שנדונה פרשת אלוני בה עסקינן, מצא עצמו כב' השופט, ד"ר משאל חשין, בדעת מיעוט, אך כפי שמעידה הפסיקה בפרשה זו והפסיקה שבאה בעקבותיה, עמדה זו הפכה לדעת הרוב. אז כתב, כב' השופט ד"ר חשין, את הדברים החשובים הבאים: "עקרון שלטון החוק משמיע את עקרון החוקיות, ומוסיף הוא ומשמיע צורך בהפעלת החוק באורח שוויוני וללא הפלייה, בהתאם לכללים ידועים וקבועים מראש, ללא שרירות וללא מקריות. הפעלת החוק באורח מיקרי - שלא על דרך מדיניות קבועה, ברורה ומבוקרת מראש - משמיעה שרירות, ושרירות הינה אויבת שלטון החוק" [ע"פ 3520/91  הלנה תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד מז (1) 441]

 

חזרה לפרשה שבפנינו - פרשת אלוני; התקן הישראלי לייצורם של "אריחי ריצפה מטראצו או מפלחי אבן", הטיל חובות ואיסורים על כל היצרנים, המשווקים, המייבאים והמייצאים של מירצפות. נציגי משרד התעשיה והמסחר ערכו ביקורות איכות למירצפות המיוצרות בישראל ולמירצפות המיובאות לישראל. מן העתירה עלה כי ביקורות אלו נערכות במיפעלי הייצור, ובמחסני המכס - שעה שהעותרות מייבאות מירצפות מחוץ-לארץ. באי-כוח המדינה ציינו במהלך הדיון בעתירה בבית המשפט העליון כי מעת לעת הוגשו אישומים פליליים נגד חברות שהפרו את הוראות החוק בכל הנוגע לתקן.

 

חשוב להדגיש כי חברות הקרמיקה והמרצפות לא הלינו על הביקורות הנערכות במפעליהן ובמחסני המכס, אלא על-כך שבצד הביקורות הקפדניות הנערכות במפעליהן ובמחסני המכס ביבוא, אין נציגי המדינה עורכים ביקורות ראויות של מירצפות המיוצרות בחבל עזה - קרי: בשטחי הרשות הפלסטינית - והמיובאות לישראל דרך מעברי הגבול. כך נוצר מצב שבניגוד לביקורת הקפדנית הנערכת במחסני המכס באשר למירצפות המיובאות מכל מדינה אחרת, המשאיות הבאות מעזה והנושאות עימהן מירצפות שיוצרו שם, אינן עוברות ביקורת-איכות במעבר הגבול. אותן מירצפות המיוצרות בעזה, כך מוסיפות העותרות וטוענות, אינן עוברות במקום ייצורן כל ביקורת-איכות (מכון תקנים ראוי טרם הוקם ברשות הפלסטינית), והלכה למעשה אין הן עומדות בביקורת התקן הישראלי הרשמי. למרות זאת משוּוָקות אותן מירצפות בישראל באורח חופשי, ובהיותן מה שהן נמכרות הן במחיר זול (יחסית),ועל דרך זה מתחרות הן באורח בלתי-הוגן במירצפות המיוצרות והמשווקות על ידי החברות הישראליות.

 

בית המשפט העליון פסק כי "רשויות המדינה נוהגות בחוסר שוויון בולט וקשה ככל שהמדובר הוא באכיפת הוראות חוק התקנים על יצרנים של מירצפות ועל העוברים על תקן. חוסר שוויון זה פוגע בעקרון-התשתית של שלטון החוק, ובעיקרון הנגזר ממנו - העיקרון של שוויון הכל לפני החוק. "עקרון שלטון החוק משמיע את עקרון החוקיות, ומוסיף הוא ומשמיע צורך בהפעלת החוק באורח שוויוני וללא הפליה": ע"ב 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441, 456. ראו עוד: ע"ב 2/84, 3 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה, פ"ד לט(2) 225, 262-261, מפי הנשיא שמגר; פרופ' אמנון רובינשטיין המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה חמישית מאת אמנון רובינשטיין וברק מדינה, כרך א' תשנ"ז1996-) 229-228. וניתן דעתנו לדבר: אין העותרות מלינות על-כך שהמדינה עושה לאכיפת החוק עליהן. לו על כך הלינו לא שמענו להן, והרי בעשותה את שהיא עושה מקיימת המדינה חובה שהוטלה עליה. (ראו והשוו: המ' 460/63 אדית לש נ' ועדת השומה שליד עירית נהריה, פ"ד יח(1) 318, 324). תובעות הן מן הרשויות כי תעשינה לאכיפת החוק על אחרים כפי שעושות הן לאכיפת החוק עליהן; לא יותר אך גם לא פחות. בכך צודקות הן. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שבדיקת מירצפות-עזה עד עתה העלתה כי מירצפות תת-תקן הן. למותר לומר כי אינטרס העותרות אינו אך בעקרון שלטון החוק בתורת שכזה. ביבוא החופשי של מירצפות תת-תקן נפגעת בעליל יכולת התחרות של העותרות, תחרות שהיא בת לחופש העיסוק. ועל הפגיעה הקשה בחופש העיסוק של העותרות לא נוכל לעבור כמו לא אירע דבר. השוו: בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 204-202, מפי השופט ברק. ראו עוד: בג"ץ 878,726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441, 461-460; פרשת תה ויסוצקי, לעיל, שם, 642".

 

עוד הוסיף וציין כב' השופט, ד"ר חשין, כי "אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם" [ציטוט מדבריו של השופט (לימים נשיא) פרופ' אהרן ברק בבג"ץ 953/87, 1/88 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 332]. ציטוט נוסף מפיו של כב' השופט ברק הובא מפרשת מרכז השלטון המקומי: "והפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. הפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני-אנוש, ביניהם לבין עצמם. תחושת הפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מירקם היחסים בין אדם לרעהו[... ] הפליה תפרק משפחה. בהפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה" (בג"ץ 7111/95, 8195 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, 503).

 

מתוקף כל האמור קבע בית המשפט העליון כי החברות הישראליות הופלו לרעה, שכן "המדינה לא עשתה את המוטל עליה לאכיפת התקן הרשמי של מירצפות. אכיפה סלקטיבית בלתי-שוויונית של חוק לא תסכון ולא תעמוד. והנפגע יזכה בסעד. כל-כך באשר לפגיעה ביחיד, הן העותרות שלפנינו. ועדיין לא דיברנו - ויכולנו להוסיף ולדבר ארוכות - על המכה האנושה שמחדלי-אכיפה עלולים להביא על עצם קיומו של שלטון החוק. חוק שהרשויות אינן עושות לאכיפתו כהילכתו, יפה היה לו שלא נחקק משנחקק. חוק שאינו נאכף מוטב לו שלא ייחקק, משייחקק ולא ייאכף. חוקים לא נועדו לצדיקים גמורים. ומי שאינו צדיק גמור, אל נביאנו לידי ניסיון שמא יחטא. חוק המבוזה בשער בת-רבים יביא לריפיון גם מעבר לתחומיו, ובית-המשפט לא ישלים עם תופעה זו".

 

לעניין הסעד לו זכאיות העתורות, קבע בית המשפט העליון שהגיע לכלל מסקנה כי המדינה חדלה עד-כה מקיים את חובתה לאכוף את חוק התקנים על מירצפות עזה. מתוקף קביעה זו הוחלט כי "שומה על המדינה לעשות מעתה לאכיפת חיובי חוק התקנים, ועל כך נצווה. האמצעים העומדים לרשות המדינה לאכיפת חוק התקנים הינם אמצעים רבים ומגוונים, ואנו לא נורה אותה באלו אמצעים עליה לנקוט. כל שנורה את רשויות משרד המסחר והתעשיה הוא, כי תעשינה בתוקף ובנמרצות לאכיפת חוק התקנים על מירצפות-עזה, כראוי למדינה שעקרון שלטון החוק שליט בה. חזקה על הרשויות כי תידענה מה תעשינה, ומכל מקום שומה עליהן לחקור, לדרוש ולעשות. ראו והשוו: בג"ץ 295/65 אופנהימר נ' שר הפנים והבריאות, פ"ד כ(1) 309, 330; בג"ץ 372/71 פראניו נ' שר הבריאות, פ"ד כו(1) 809, 812). יתירה מזאת: על הרשויות לנקוט באמצעים ראויים לאכיפת החוק, באמצעים ממשיים הניכרים לעין, באמצעים שניתן לתארם, לכמתם ולנתחם. במובן דברים שאמרנו בפיסקה זו אנו עושים את הצו שיצא מלפני בית-המשפט צו מוחלט".

 

העתירה התקבלה כאמור בפסק-דינו של כב' השופט, ד"ר מישאל חשין, לאחר שכב' השופטים ברק וגולדברג הסכימו לחוות דעתו.

AMICUS PLATO

 SED MAGIS AMICA VERITAS

Miguel de Cervantes Saavedra

 

 

"אפלטון הוא חברי, אך גדולה יותר היא החברות עם האמת", זהו תרגום חופשי של הנוסח של האמירה כפי שהשתרשה בתוך יצירת המופת הספרותית "דון-קיחוטה" מאת הסופר הספרדי, מיגל דה סרוואנטס. השורשים הם עמוקים יותר בזמן, ומגיעים עד סוקרטס עצמו.

 

בעברית השתרש התרגום הבא: "אהוב את סוקרטס, אהוב את אפלטון, אך את האמת אהוב יותר מכל". ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, באחד הפולמוסים האין-סופיים שניהל מעל דוכן הכנסת מול ח"כ מנחם בגין (לימים ראש הממשלה השישי), נתן ביטוי לעיקרון הזה כשנשא את הדברים הבאים: "רב המזועזעים מספר לנו עכשיו כי הוגי-דעות של שיבת-ציון לא שיערו כלל כי יתכן להיות לאומי בלי אדיקות בדת[...] הוא כנראה אף פעם לא קרא את הרצל ולא את ז'בוטינסקי. אולם חבר הכנסת הנכבד, מר מנחם בגין, קרא בספרי סוקרטס, כפי שסיפר לנו פעם, ועליו לדעת שכתוב באיזה מקום: אהב את הרב הרצוג, אהב את הרב ניסים, אבל את האמת - יותר משניהם. חבל שאינו מסוגל לקיים את העצה הטובה הזאת".  

  

גרסה עברית מוקדמת יותר נמצאת בסיפורו של י.ח ברנר "מסביב לנקודה" שם מציין המספר כי "את האמת אי אפשר להכחיד תחת הלשון", ומוסיף בהקשר של הצורך להפריד בין "ענייני הכלל" לבין "ענייני הפרט" ("שתי ממלכות נפרדות הן, ואחת אינה נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה") ואומר את הדברים הבאים: "שהדי במרומים, שקשה לי להטיל דופי במי שיהיה, אבל מה אעשה? יקר לי אריסטו, יקר לי אפלטון, והאמת יותר משניהם. ועל צד האמת, כלום כך עוסקים בעניין ציבורי?". 

 

במקור, התייחס סוקרטס לעליונותה של האמת, בדברי הפרידה שלו מחוג מכריו וחבריו (מתועד בדיאלוג "פידון"), שם הוא מורה להם לא לדאוג לגורלו אלא לדאוג יותר לאמת. התייחסות נוספת אפשר למצוא אצל סוקרטס ("האפלטוני"), ב"ספר המדינה" ("הפוליטאה"), שם הוא התייחס לקושי לבוא בריב עם דבריו של הומרוס, ולאחר שדן בעניין מגיע למסקנה כי האמת היא נעלה וחשובה יותר, גם אם יש בה כדי להביא לפגיעה בכבודו של המשורר הנערץ. אריסטו מפתח מאוחר יותר את הרעיון בספר המידות (האתיקה הניקומאכית). 

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

החירות כמו הסגולה הטובה

 

"החירות כמוה כתום וכסגולה הטובה, שאין יודעים את ערכם אלא כל עוד ניהנים מהם בפועל, וטעמם פג למן הרגע שמאבדים אותם".

 

ז'אן ז'אק רוסו

 

[ז'אן ז'אק רוסו "היסודות לאי השוויון בין בני-אדם" מאמרים תרגום: עידו בסוק (ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס) תשנ"ט, עמ' 184]. 

 

שיקול הדעת המנהלי אינו מוחלט

 

"שיקול הדעת המינהלי לעולם לא יהא מוחלט. כוח נוטה להשחית. כוח מוחלט משחית לחלוטין. מכאן, ששלטון החוק מחייב גיבוש מערכת נורמטיבית אשר תרסן את שיקול הדעת השלטוני"

 

כב' השופט אהרן ברק 

 

 [אהרן ברק "שלטון החוק ועליונות החוקה"  מתוך: אהרון ברק מבחר כתבים (בעריכת חיים כהן ויצחק זמיר) נבו תש"ס-2000, עמ' 337].

לכל עם יש את החוקה הראויה לו

 

"הרעיון לתת לעם כלשהו א-פריורי קונסטיטוציה כלשהי, ויהא גם תוכנה תבוני פחות או יותר, רעיון זה מתעלם דווקא מן המומנט שבזכותו היא יותר מדבר שמבחשבה. לפיכך לכל עם יש קונסטיטוציה המתאימה לו וראויה לו".

 

גיאורג וילהלם פרידריך הגל

 

[הגל פילוסופיה של המשפט תרגום: גדי גולדברג (הוצאת שלם), התשע"א-2011, עמ' 252]. 

 

על הצורך בשיטת ממשל שמסוגלת להלום גם מנהיגים גרועים

 

"כאשר ביטא אפלטון את בעיית הפוליטיקה בצורה 'מי צריך לשלוט?' - או 'רצונו של מי צריך למשול בכיפה?' וכולי, זרע בכך מבוכה נמשכת והולכת בפילוסופיה המדינית[...] חובתנו לשאול אם אין המחשבה המדינית צריכה להתמודד מלכתחילה עם האפשרות של שלטון רע; אם אין אנו צריכים לצפות למנהיגים הגרועים ביותר, ולקוות לטובים ביותר[...] שהרי כאן אנו נאלצים להחליף את השאלה 'מי צריך לשלוט?' בשאלה חדשה: איך נוכל לארגן את המוסדות המדיניים בדרך שתוכל למנוע משליטים רעים או כושלים לגרום נזק רב מידי?"

 

קרל פופר

 

[קרל פופר החברה הפתוחה ואויביה  תרגום: אהרן אמיר (הוצאת "שלם") ירושלים: 2003]

הגנה על זכויות הינה בעלת סטנדרט אחיד

 

"אסור לייחס סטנדרטים שונים לבני אדם רק משום שהם שונים זה מזה. אין אני דוגל באהבת האויב, אבל היות אדם אויבי אינו גורע מצלמו, ואני אלחם בעד זכויות אויבי וכבודו ככל שרק אוכל. כשם שחובתי להילחם בעד כל הזכויות של פושע העומד לפני, גם אנטישמים וגם טרוריסטים, במשמע: ההגנה מפניהם וענישתם לחוד, ושמירת זכויותיהם כבני אדם לחוד".

 

כב' השופט חיים ה' כהן

 

 [חיים כהן מבוא אישי – אוטוביוגרפיה (כנרת-זמורה-ביתן) 2005,  עמ' 180]. 

על מגבלות חופש הביטוי

 

 

"אין אף אחד טוען שצריך להתיר את חופש-הפעולה ואת חופש-הדעה במידה שווה. אדרבה: גם הדעה תחדל להיות חופשית אם היא מובעת בתנאים כאלה שהבעתה משמשת הסתה מוחשית לאיזו פעולה מזיקה".

"כל פעולה, מאיזה מין שהוא, הגורמת היזק לאחרים בלי טעם מספיק, רשאים בני-האדם, ובמקרים החשובים ביותר הם אף מחויבים בהחלט, למנוע בעדה על-ידי אי-הסכמתם, ובשעת הצורך אפילו על-ידי התערבותם הפעילה. מן ההכרח שיהיה חופש היחיד מוגבל במידה ידועה: אין לתת לו להיות מטריד ומציק לאחרים".

 

 

ג'ון סטוארט מיל

 

 

 ג'ון סטוארט מיל על החרות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד)  עמ' 96-97

 

חובת ההנמקה

 

אחת העקרונות החשובים והבולטים במשפט המנהלי; על פי העיקרון, כל החלטה היוצאת מידיה של רשות ציבורית צריכה להיות מלוות בהסברים ובנימוקים. המסגרת הנורמטיבית היוצרת את ההסדר נמצאת בחוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), התשי"ט-1958.

 

למרות שהוראות החוק אינן חלות במישרין על הרשות השופטת, הושרש העקרון בפסיקה, ונקבע כי חובה זו חלה גם על מערכת בתי המשפט. כב' השופט, צבי ברנזון, התייחס לכך בפרשת נחום יהושע כשכתב כי "כלל גדול הוא – כתוב או בלתי כתוב – כי בית המשפט חייב לתת נימוקים להחלטתו"[1].

 

מי שעמד היטב על חשיבותה של חובת ההנמקה הוא כב' הנשיא אהרן ברק בספרו על "שיקול הדעת השיפוטי": "חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד"[2] (הדגש אינו במקור – א.ב).

 

נוסיף על כך את דבריו החשובים בהקשר זה של כב' השופט (לימים נשיא) משה לנדוי, במאמרו על "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט": "שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דיבר פאונד – מעל סף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמוד למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו[...] ככל שההחלטה של הדרגה הראשונה מנומקת יותר – 'מדברת' יותר – גדלה האפשרות לתקוף את ההחלטה בערעור, אפילו היה זה בערכאה הראשונה עניין שבשקול דעת"[3].

 

בית המשפט העליון נדרש ארוכות לסוגיה בפרשת בנימין שפירא, שם כתב כב' השופט, יצחק קיסטר: "[...]וכפי שמקובל לומר היום על-פי תרגום מאנגלית, לא די שהצדק ייעשה אלא צריך גם להראות שנעשה צדק; כן נכון גם כיום השיקול, שמבחינה מעשית קשה להעמיד החלטה כלשהי לביקורת אם נימוקיה אינם ידועים. כאשר אותם שיקולים יפים היום, ונתרגם את הוויכוח בין הפוסקים בשאלה של היקף ההנמקה למושגים מודרניים, נוכל לומר כי כדי להעמיד איזו החלטה לביקורת יש ומספיק כי הרשות אשר החליטה תמציא לצד הפונה אליה את פרשת העובדות שעליהן התבססה, והרשות אשר בפניה יעמוד הענין לביקורת, תוכל לקבוע אם טעתה הרשות שהחליטה ואם לא, וזוהי דרישה מינימלית לגבי הנמקה"[4].

בפרשת תומר דרור ציין בית המשפט העליון כי חובת ההנמקה היא אחד מיסודות המשפט הציבורי וכללי הצדק הטבעי, שיש בה כדי לתרום לאיכות ההחלטה: "ההנמקה הינה מרכיב חשוב ביכולתו של הפרט להתמודד עם ההחלטה ומעניק לו את היכולת לתקוף אותה, לערער עליה, ולנסות להפריך את הנימוקים שהועלו, ובסופו של דבר להביא לשינויה"[5].

 

 

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

 

הערות שוליים:

 

[1]  בג"צ 176/54 נחום יהושע נ' ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, פ"ד ט (1) 617, 635

[2]  אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי (הוצאת פפירוס אונ' תל-אביב) תשמ"ז-1987, עמ' 47

[3] משה לנדוי "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט" משפטים א' (1968/9) עמ' 292 [פורסם גם בכרך א' של ספר לנדוי עמ' 31]

[4] בג"צ 142/70 בנימין שפירא נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ירושלים פ"ד כח(1) 325, 334

[5] ע"א 10419/03  תומר דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות  פ''ד ס(2) 277

 

"מי יטיל ספק בכך שייתכנו רוב טוב ורוב אושר ורוב חיבה תחת שלטונו המוחלט של איש טוב?! בתוך כך יש להתאים חוקים ומוסדות לא לשליטים הטובים כי אם לשליטים הרעים".

 

ג'וֹן סְטְיוּאַרְט מִיל

Malo apud hos esse primus, quam Romae secundus

 

Gaius Iulius Caesar

 

"מעדיף להיות ראשון בין אלה, מאשר שני ברומא"

(יוליוס קיסר)

 

ההיסטוריון היווני, פלוטרכוס, כתב בספרו הנודע "חיי אישים", כי בדרך לכהונתו כנציב בספרד, עבר גאיוס יוליוס קיסר ופמלייתו ליד כפר עלוב בסמוך להרי האלפים. שם כביכול אמר קיסר לאנשיו, תוך כדי הפניית מבטו אליהם, כי הוא מעדיף "להיות ראשון מבין אלה ולא שני בתוך רומא".

 

השלטון הוא פולשני מטבע בריאתו 

 

"אין להכחיש כי השלטון הוא פולשני מטבע בריאתו וכי יש למנוע ממנו בתוקף לעבור את הגבולות שהוקצו לו".

 

ג'יימס מדיסון

 

[פובליוס הפדרליסט (#48) תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ב-2001, עמ' 250]. 

 

עלינות הצדק על הגבורה

 

"הצדק הוא ראשון המידות הטובות, כי גבורה אין בה כל תועלת אם אין צדק בצידה, ואם הכול יהיו צדיקים לא יהיה צורך בגבורה"

 

אגיסילאוס

 

[פלוטרכוס "אגיסילאוס" מתוך: חיי אישים (כרך I: אנשי יוון) תירגום: א. א. הלוי (ירושלים: מוסד-ביאליק) תשמ"ו-1986, עמ' 291]

"הווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהבִין בִּשְׁעַת הנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחקוֹ".

 

[פרקי אבות ב', ג']

"מידת הצדק נקבעת על פי הדין, והדין הוא אמת-המידה של מה שצודק"

 

[אריסטו פוליטיקה תרגום מיוונית: נורית קרשון (תל-אביב: רסלינג), עמ' 30]

עו"ד אדיר בנימיני

 

אתר משפטי

 

מאמרים משפטיים

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל המחלקה למשפט ציבורי

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now