דוידוב - בנימיני ושות'

פרשת אברהם פורז

 

בג"צ 953/87, 1/88 אברהם פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו ואח'; סיעת העבודה בעירית תל-אביב-יפו ואח' נ' מועצת עירית תל-אביב-יפו ואח'  פ"ד מב(2) 309

 

 

פסק-הדין בפרשה זו ניתן בעקבות העתירה לבג"צ שהוגשה בנוגע להחלטת מועצת עיריית תל-אביב-יפו, הביא ליצירת אחד מפסקי הדין החשובים של בית המשפט העליון בנושא החובה לנהוג בשוויון ואיסור אפלייה; הרקע היה הרכב הגוף הבוחר של הרב הראשי של העיר תל-אביב-יפו. ראש העירייה, שלמה להט (צ'יץ) חשש כי אילו יכהנו בגוף הבוחר נשים, יסיר המעמד שהוא היה חפץ ביקרו, הרב ישראל לאו (לימים הרב הראשי לישראל), את המועמדות שלו לפקיד הרב הראשי של העיר.

 

לאחר שמליאת מועצת העיר אישרה את הרכב הגוף הבוחר, שכלל הרכב של גברים בלבד, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ); בראש העותרים עמד חבר מועצת העיר, עו"ד אברהם פורז, אשר לימים ובמקביל כיהן כחבר בכסת ישראל (עד שכפילות התפקידים בוטלה יכול היה ראש רשות מקומית או חבר במליאת המועצה לכהן במקביל גם כבר כנסת). אל העתירה של אברהם פורז הצטרפו מספר גורמים נוספים, מתוך מועצת העיר עצמה: סיעת העבודה בעירית תל-אביב-יפו וחבריה; סיעת ל"ע בעירית תל-אביב-יפו וחבריה; סיעת מפ"ם בעירית תל-אביב-יפו וחבריה, סיעת התנועה לזכויות האזרח (ר"צ) בתל-אביב-יפו וחבריה.

 

העתירה למעשה תקפה באופן חזיתי את החלטה השנויה במחלוקת של מועצת עיריית תל-אביב-יפו שלא למנות נשים לגוף הבוחר רב ראשי לעיר. יש להדגיש כי החלטה זו התבססה על שיקולים שהוכרו על-ידי בית המשפט העליון בפסק דינו בפרשה זו, כשיקולים רלוואנטיים ("שיקולים פרטיקולריים"), ובכלל זה, אותו החשש המדובר כי השתתפות נשים בגוף הבוחר תמנע הצגת מועמדות של רבנים מתאימים ותקשה על תיפקודו של הרב שייבחר. אלא שיחד עם קבלת עמדה זו, בית המשפט קבע גם כי עצם הפלייתן לרעה של נשים מהווה פגיעה בזכותן לשוויון. במצב כזה, חלה חובה לאזן בין העיקרון הכללי של השוויון מזה לבין השיקול הפרטיקולרי של מינוי אסיפה בוחרת, שתוכל למלא כראוי את תפקידה, מזה.

 

במסגרת פסק הדין נכתב בין השאר מפיו של כב' השופט (כתוארו אז), פרופ' אהרן ברק, כי רשות מינהלית רשאית להפעיל את שיקול-דעתה רק במסגרת התכלית שלשמה חוקק החוק המסמיך: "[...]אין לה, לרשות השלטונית, חופש לעצב לעצמה את המטרות, שלשמן היא רשאית להפעיל את שיקול-דעתה. שיקול-דעת, המופעל מכוח החוק, חייב להתקיים במסגרת המטרות שהחוק קבען, ובמסגרת זו בלבד. אפילו נאמר בדבר חקיקה במפורש, כי שיקול הדעת הוא מוחלט, הרי גם אז מתפרש שיקול הדעת כמחייב את בעל הסמכות לפעול לשם הגשמת מטרות החקיקה שמהן יונקת סמכותו".

 

כמו כן נקבע כי על-פי תפיסות היסוד של המשפט המינהלי הנוהג בישראל, רשות מינהלית, המפעילה סמכות שלטונית, רשאית להתחשב בשיקולים רלוונטיים, ובהם בלבד, אך חל אסור עליה להכניס שיקול זר.

 

לעניין חשיבות ההקפדה על השוויון בין האזרחים במשטר דמוקרטי כתב כב' השופט ברק את הדברים הבאים: "השוויון הוא ערך יסודי לכל חברה דמוקרטית[...] הפרט משתלב למירקם הכולל ונושא בחלקו בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".

 

בהקשר הזה נקבע כי לא המניע הוא החשוב אלא התוצאה: "השאלה אינה רק מהו המניע של המחליטים; השאלה הינה גם מהי התוצאה של ההחלטה. החלטה היא פסולה, לא רק כאשר המניע הוא לפגוע בשוויון, אלא גם כאשר המניע הוא אחר, אך הלכה למעשה, נפגע השוויון".

 

בעתירה חשובה זו, נדרש כב' השופט, פרופ' אהרן ברק, בין השאר, גם לסוגיית שיקול הדעת המינהלי, וקובע כי זה לעולם לא יהיה בלתי מוגבל. השופט ברק ניסח זאת במילים הבאות: "שעתו היפה של המשפט היא, כאשר הוא מטיל מגבלות על שיקול הדעת של כל רשות שלטונית. דברים אלה תופסים לגבי כל רשות שלטונית".