פרשת אברהם פורז
בג"צ 953/87, 1/88 אברהם פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו ואח'; סיעת העבודה בעירית תל-אביב-יפו ואח' נ' מועצת עירית תל-אביב-יפו ואח' פ"ד מב(2) 309
פסק-הדין בפרשה זו ניתן בעקבות העתירה לבג"צ שהוגשה בנוגע להחלטת מועצת עיריית תל-אביב-יפו, הביא ליצירת אחד מפסקי הדין החשובים של בית המשפט העליון בנושא החובה לנהוג בשוויון ואיסור אפלייה; הרקע היה הרכב הגוף הבוחר של הרב הראשי של העיר תל-אביב-יפו. ראש העירייה, שלמה להט (צ'יץ) חשש כי אילו יכהנו בגוף הבוחר נשים, יסיר המעמד שהוא היה חפץ ביקרו, הרב ישראל לאו (לימים הרב הראשי לישראל), את המועמדות שלו לפקיד הרב הראשי של העיר.
לאחר שמליאת מועצת העיר אישרה את הרכב הגוף הבוחר, שכלל הרכב של גברים בלבד, הוגשו מספר עתירות לבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ); בראש העותרים עמד חבר מועצת העיר, עו"ד אברהם פורז, אשר לימים ובמקביל כיהן כחבר בכסת ישראל (עד שכפילות התפקידים בוטלה יכול היה ראש רשות מקומית או חבר במליאת המועצה לכהן במקביל גם כבר כנסת). אל העתירה של אברהם פורז הצטרפו מספר גורמים נוספים, מתוך מועצת העיר עצמה: סיעת העבודה בעירית תל-אביב-יפו וחבריה; סיעת ל"ע בעירית תל-אביב-יפו וחבריה; סיעת מפ"ם בעירית תל-אביב-יפו וחבריה, סיעת התנועה לזכויות האזרח (ר"צ) בתל-אביב-יפו וחבריה.
העתירה למעשה תקפה באופן חזיתי את החלטה השנויה במחלוקת של מועצת עיריית תל-אביב-יפו שלא למנות נשים לגוף הבוחר רב ראשי לעיר. יש להדגיש כי החלטה זו התבססה על שיקולים שהוכרו על-ידי בית המשפט העליון בפסק דינו בפרשה זו, כשיקולים רלוואנטיים ("שיקולים פרטיקולריים"), ובכלל זה, אותו החשש המדובר כי השתתפות נשים בגוף הבוחר תמנע הצגת מועמדות של רבנים מתאימים ותקשה על תיפקודו של הרב שייבחר. אלא שיחד עם קבלת עמדה זו, בית המשפט קבע גם כי עצם הפלייתן לרעה של נשים מהווה פגיעה בזכותן לשוויון. במצב כזה, חלה חובה לאזן בין העיקרון הכללי של השוויון מזה לבין השיקול הפרטיקולרי של מינוי אסיפה בוחרת, שתוכל למלא כראוי את תפקידה, מזה.
במסגרת פסק הדין נכתב בין השאר מפיו של כב' השופט (כתוארו אז), פרופ' אהרן ברק, כי רשות מינהלית רשאית להפעיל את שיקול-דעתה רק במסגרת התכלית שלשמה חוקק החוק המסמיך: "[...]אין לה, לרשות השלטונית, חופש לעצב לעצמה את המטרות, שלשמן היא רשאית להפעיל את שיקול-דעתה. שיקול-דעת, המופעל מכוח החוק, חייב להתקיים במסגרת המטרות שהחוק קבען, ובמסגרת זו בלבד. אפילו נאמר בדבר חקיקה במפורש, כי שיקול הדעת הוא מוחלט, הרי גם אז מתפרש שיקול הדעת כמחייב את בעל הסמכות לפעול לשם הגשמת מטרות החקיקה שמהן יונקת סמכותו".
כמו כן נקבע כי על-פי תפיסות היסוד של המשפט המינהלי הנוהג בישראל, רשות מינהלית, המפעילה סמכות שלטונית, רשאית להתחשב בשיקולים רלוונטיים, ובהם בלבד, אך חל אסור עליה להכניס שיקול זר.
לעניין חשיבות ההקפדה על השוויון בין האזרחים במשטר דמוקרטי כתב כב' השופט ברק את הדברים הבאים: "השוויון הוא ערך יסודי לכל חברה דמוקרטית[...] הפרט משתלב למירקם הכולל ונושא בחלקו בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".
בהקשר הזה נקבע כי לא המניע הוא החשוב אלא התוצאה: "השאלה אינה רק מהו המניע של המחליטים; השאלה הינה גם מהי התוצאה של ההחלטה. החלטה היא פסולה, לא רק כאשר המניע הוא לפגוע בשוויון, אלא גם כאשר המניע הוא אחר, אך הלכה למעשה, נפגע השוויון".
בעתירה חשובה זו, נדרש כב' השופט, פרופ' אהרן ברק, בין השאר, גם לסוגיית שיקול הדעת המינהלי, וקובע כי זה לעולם לא יהיה בלתי מוגבל. השופט ברק ניסח זאת במילים הבאות: "שעתו היפה של המשפט היא, כאשר הוא מטיל מגבלות על שיקול הדעת של כל רשות שלטונית. דברים אלה תופסים לגבי כל רשות שלטונית".
"באשר לחוק הטבע, אם (ואני מקווה כי כך הוא נראה) אין הוא אלא מליצה; אם אין כל דרך להוכיח כי מעשה כלשהו חוטא לו, כי אז נטייתו להזיק של מעשה זה; אם אין כל דרך להוכיח כי חוק מדינה כלשהו הוא מנוגד לו, כי אז חוסר התועלת שבחוק זה, אלא אם כן גינוי חסר בסיס של החושב על כך ייחשב להוכחה; אם המבחן לאבחנה בין חוקים המנוגדים לחוק הטבע לבין חוקים שאינם מנוגדים לו והם חסרי תועלת סתם, גם אם לא סופרנו ולא שום אדם אחר לא התיימרו אפילו לספק לנו מבחן זה".
ג'רמיה בנתאם
"על השלטון"
הצדק תכליתו של הממשל והחברה האזרחית; שמירת זכויות המיעוט
"הצדק הוא תכליתו של ממשל. הוא תכליתה של החברה האזרחית; אחריו רדף האדם תמיד ואחריו ירדוף לעולם עד שישיגיהו, או עד אשר תאבד החירות בתוך המרדף. בחברה הנתונה לשלטונו של משטר שבו יכולה הסיעה החזקה יותר להתאחד בנקל ולדכא את הסיעה החלשה ביותר, שם אפשר לומר כי האנרכיה שוררת באותה מידה כמו במצב הטבעי, שאין הפרט החלש יותר מובטח מפני אלימותו של החזק ממנו".
ג'יימס מדיסון
[פובליוס הפדרליסט (#51) תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ב-2001, עמ' 264].
הסכנה מפני רוח שוויונית קיצונית
"עקרון הדמוקרטיה נשחת לא רק כאשר רוח השוויון נמוגה, אלא גם כאשר רוח זו נוטה לקיצוניות, וכל איש רוצה להיות שווה לאלה שבחר בהם לצוות עליו".
שארל דה-מונטסקייה
[שארל דה מונטסקיה על רוח החוקים תרגום: עידו בסוק (ירושלים: הוצאת מאגנס), תשנ"ח]
הצדק והתהילה
"רוב בני-האדם מגיעים לידי שכחת הצדק, כאשר תאוות הפיקוד, משרות הכבוד והתהילה משתלטת עליהם".
מרקוס טוליוס קיקרו
[קיקרו על החובות תרגום: אביבה קציר (רמת-גן: הוצאת בר-אילן) תשס"ג-2003]
RES REDACTA EST AD TRIARIOS
Niccolo Machiavelli
"העניין נתון בידי הטריאריים"; המקור מגיע מספרו של ניקולו מקיאוולי "דיונים בעשרת ספריו הראשונים של טיטוס לויוס" (ספר שני, חלק 16). המחבר מסביר כי מקורו של הפתגם בצבא הרומי, שהיה מורכב שלושה חלקים; בחזית הקדמית, היו ממוקמים "האסטאטים"; זה היה המערך החזק ביותר. איישו אותו החיילים שהיו ממוקמים, בחזית, בקו הלחימה הראשון, הצערים בעלי הכושר הצבאי הטוב ביותר. השורה השנייה הייתה מאויישת על ידי "הפרינקיפים", חיילים מעט מבוגרים יותר שתפקידם היה לעזור לשורה הראשונה כשזו נהדפה או הוכתה, לגבות ולמלא כל חלל שנוצר עקב נפילת חייל בשורה זו. בשורה השלישית והאחרונה, מוקמו "הטריאריים" - החיילים הותיקים. חיל הפרשים עמד משני צדי המערך הרגלי.
השורה השלישי הייתה דלילה, וזאת על מנת שתוכל לקלוט לתוכה בשעת הצורך חיילים מתוך שתי השורות הראשונות, מבלי שהמערך המסודר ישתבש. אם האסטאטים היו מוכים או מנוצחים, הם היו נסוגים לתוך מערך הפרינקיפים, והיו הופכים לגוף אחד ושבים למערך התקפי. אם גם מהלך זה כשל, היו נסוגים כולם לתוך מערך השלישי של הטריאריים, ובמקרה כזה, כל שלוש השורות היו הופחות לשורה אחת.
מקיאוולי מסביר כי בכל פעם שנוצר מצב בו נאלץ הצבא הרומי לעשות שימוש בשורה השלישית, הרי שבמקרה כזה נשקפה לצבא סכנה מוחשית וקרובה של מפלה, וכך נולד המונח דלעיל: "העניין נתון בידי הטריאריים" (Res redacta est ad Triarios). מקיאוולי מוסיף כי בלשון טוסקנה נהוג לומר לתיאור מצב כזה "שיחקנו על הקלף האחרון", והוא מתאר למעשה כל מצב של דחק שעומד להיות מוכרע על עניין אחד אחרון, שעליו יקום ויפול דבר, ועליו המערכה כולה תוכרע, לכאן או לכאן.
[מתוך: ניקולו מקיאוולי דיונים על עשרת ספריו הראשונים של טיטוס ליוויוס תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו (ירושלים: הוצאת שלם) תשע"א-2010, עמ' 178-179].
על מושג הצדק ורגש הצדק
"בכל התקופות של המחשבה העיונית היה מושג הצדק אחד המכשולים היותר קשים, שבעטים נמנעו מלקבל את השיטה האומרת שהתועלת או האושר היא אבן-הבוחן של הישר והבלתי-ישר[...] העובדה שהטבע מנחיל לנו רגש ידוע, אינה מצדקת בהכרח את כל מה שרגש זה מעורר בנו. רגש הצדק היה יכול להיות חוש טבעי מיוחד, ועם זה יכול היה להיות זקוק, כשאר חושינו הטבעיים, להדרכתו ולהארתו של שכל שהוא גבוה ממנו".
ג'ון סטוארט מיל
[ג'ון סטוארט מיל התועלתיות תרגם: יוסף אור (הוצאת מאגנס, תשס"ג) עמ' 100-101]
"AEQUITAS SEQUITUR LEGEM"
"השוויון בא בעקבות החוק"
בעיית השליטים במשטר הדמוקרטי
"כל מדיניות דמוקרטית לטווח ארוך יש לגבש במושגים של מוסדות בלתי אישיים. בעיית השליטה על השליטים וריסון סמכויותיהם היא בעיקרה בעיה מוסדית. עלינו להישמר מעליה בכוחם של השליטים. עלינו להישמר מאנשים ומשרירות לבם. יש כמה סוגים של מוסדות שעשויים להעניק סמכויות שרירותיות לאיש אחד, אבל סוגים אחרים ימנעו אותן ממנו".
קרל פופר
[קרל פופר החברה הפתוחה ואויביה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת "שלם") ירושלים: 2003]
האויב הכי גדול של האמת הוא לא השקר, אלא המיתוס
רוב ומיעוט כמושגים אחידים
"מהו בעצם הרוב בכללו, אם לא יחיד, שכוונות לו ועניינים, שרובם מתנגדים לאה של יחיד אחר, המכונה מיעוט? ואם תסכימו, שמי שניתן לו שלטון בלתי מוגבל יכול להשתמש בו לרעה כנגד מתנגדיו, מדוע לא תודו, שזה חל גם על הרוב? כלום אנשים שחברו יחדיו שינוי את אופיים? הנעשו יותר סובלניים משגדלו המניעות?".
אלכסיס דה-טוקוויל
[אלכסיס דה-טקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: יוחנן טברסקי וישראל מרגלית (ירושלים: מוסד-ביאליק) 1970]
הצדק תכליתו של הממשל והחברה האזרחית; שמירת זכויות המיעוט
"לבני-האדם דרושה מידה מסוימת של מתינות כדי שיהיו מסוגלים לנהוג בחירות, ולא - החירות תביא נזק להם עצמם".
אדמונד ברק
[אדמונד ברק מחשבות על המהפכה הצרפתית תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשנ"ט-1999].
האידאה של המשפט היא החירות
"שום דבר איננו חי אם איננו אידיאה באופן כלשהו. אידאת המשפט היא החירות, וכדי להיתפס באמת, עליה להיות מוכרת הן במושגה והן במציאות".
גיאורג וילהלם פרידריך הגל
[הגל פילוסופיה של המשפט תרגום: גדי גולדברג (הוצאת שלם), התשע"א-2011, עמ' 17].
דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין
משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן
טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554