פרשת הלל אופנהיימר

בג"צ 295/65 הלל אופנהיימר ואח' נ' שר הפנים והבריאות פ"ד כ (1) 309

 

 

בית המשפט העליון דן בפרשת זו דן בסוגיית הסדרת המצב החוקי באמצעות חקיקת המשנה; למרות שהחקיקה הראשית נכנסה לתוקף השר הממונה לא התקין תקנות. העתירה המינהלית הוגשה על רקע העובדה בשל העובדה שלא ניתן היה לאכוף את החוק מבלי שהושלמה חקיקת המשנה.

 

רמת אכיפת החוק בכל יישות מדינית בעלת מסגרת נורמטיבית נקבעת על פי האופן שבו ניתן היחס לחוקים במדינה; ישנן מדינות בהן ישנם חוקים מאוד נעלים, אך על הנייר בלבד, שכן הם אינם נאכפים (החוקה של ברית המועצות למשל, הייתה על פניו מורכבת משורה ארוכה של ערכים נעלים, אך בפועל מדובר היה במשטר אוליגרכי). מה שמאפיין מדינות דמוקרטיות הוא שבהן יש מתאם גבוה יחסית בין מה שכתוב על גבי החוק לבין מדיניות האכיפה בפועל.

 

הגורם שממונה על אכיפת החוק בישראל היא הרשות המבצעת, קרי, משרדי הממשלה השונים; בישראל יש לרשויות התביעה שיקול דעת רחב בענייני אכיפה ויישום החוק. ברגע שסוגייה מסויימת מגיעה לפתחו של בית המשפט ושם מתקבלת החלקטה בנושא, שיקול הדעת בנוגע לאכיפה של אותו עניין יוצאת מידי רשויות התביעה, ועליהם לנהוג על פי מצוות בית המשפט.

 

כך קרה בפרשה זו, בג"צ אופנהיימר; נקבע בין השאר כי המונח "רשאי" בהקשר של סמכות השר הממונה להתקין תקנות הינה מוגבלת, ועל הרשות מוטלת חובה לקבל החלטה ולבחור בין אפשרויות הסדרה שונות. 

 

הפרשה נדונה בשנת 1966 בפני הרכב של שלושה תלתא של בית המשפט העליון; העתירה הוגשה על-ידי מספר אזרחים אשר סבלו כאמור משורה של הטרדות אקולוגיות שלא ניתן היה לאכוף את החוק בשל אי קביעת מידות ושיעורין במסגרת התקנות של החוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961; העותרים סבלו חלקם מרעש בסביבת מקום מגוריהם, וחלקם מריחות צחנה וזיהום אוויר על-ידי עשן, גזים, אדים ואבק שמפיצים מפעלים הנמצאים בסביבה בה הם גרים. חמישה מתוך העותרים פנו, באמצעות בא-כוחם, לשר הממונה בכתב, וביקשו ממנו למלא את חובתו על-פי סעיף 5 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, ולקבוע כללים לביצוע הסעיפים 2 ו-3 לחוק, אך לא זכו לכל מענה.

 

בית המשפט העליון בחן את השאלה האם הסמכות להתקין תקנות לפי החוק היא ברשות או סמכות חובה, וזאת כאשר לשון החוק אינה מחייבת זאת במישרין. בהוראות החוק נכתבו המילים "בין השאר רשאים הם...", אך נקבע מפי בית המשפט שמילים אלה אינן באות לגרוע מן החובה שהוטלה על השרים במחצית הראשונה של הסעיף, אלא להוסיף לחובה ההיא תוכן, ולהעניק להם כוח משפטי לעשות מעשה שהוא בגדר חקיקת עבירה. מכאן שקיימת חובה להתקין תקנות.

 

בהתייחסו למלאכת החקיקה הראשית והצורך להשלימה באמצעות חקיקת המשפנה כתב בית המשפט העליון כי כאשר חוקקה הכנסת חוק אשר דרושות תקנות לשם יישומו, על הרשות המבצעת להתקין את התקנות בהקדם האפשרי על מנת שהחוק לא ייהפך לאות מתה.

 

"החוק כולו הוא 'חוק מסגרת' טיפוסי. הכנסת לא עשתה בו את מלאכת החקיקה עד תומה, אלא קבעה רק מסגרת או שלד והשאירה למחוקקי המשנה את התפקיד להעלות עור וגידים על השלד, בדרך התקנת התקנות. על כן הועידה, שלא כרגיל, לסעיפי הסמכה אלה מקום כבוד בתוך גוף החוק, שלא כל סעיף 'הביצוע והתקנות' המקובל, המופיע גם בחוק זה בסופו. מכאן שהכנסת הביעה את דעתה מראש שללא התקנת התקנות יישאר החוק ערטילאי ובלתי שלם".

 

השופט זילברג כתב והדגיש במסגרת פסק-הדין כי "ההימנעות מלממש ולהגשים חוק קיים ומחייב, אינה מדיניות ואינה יכולה להיות מדיניות, מכל בחינה שהיא; היא רק גורמת לדמורליזציה ביחסי השלטון והאזרח, וגוררת אחריה פריקת עול של כל חוקי המדינה".

 

בסופו של דבר הוציא בית המשפט צו שחייב את שרי הפנים והבריאות להתקין תקנות "בכל המהירות הראויה".

 

ERASMUS EST HOMO PRO SE

Epistole Obscurorum Virorum

 

 

"אראסמוס אדם העומד ברשות עצמו"; המקור מגיע מתוך ספר שפורסם בעילום שם: "מכתבים מאת אנשים אלמוניים".  בלטינית: Epistolæ Obscurorum Virorum; באנגלית: Letters of Obscure Men.

 

 

הדברים אומנם לא נכתבו על רקע מאבקו של הנזיר האגוסטיני, מרטין לותר, בכנסייה הקתולית, אך מבטאים היטב את השקפתו של אראסמוס על רקע מאבק זה; מאבק שהוליד לבסוף את הרפורמציה והביאה לפיצול בעולם הנוצרי ולייסודם של דוקטרינה דתית חדשה ומוסדות דת חדשים. במשך תקופה ארוכה, בעקבות פרסום 95 התיזות של לותר בשנת 1517, ועד לסיום מלחמת שלושים השנים בשלום אוגסבורג בשנת 1555, התחולל באירופה ויכוח תיאולוגי מר בין שני הפלגים, וכל גורם בעל השפעה נתבע להביע עמדה בעד או נגד אחד הצדדים. 

 

 

על פי הגירסה המופיעה בספר מכתבים: "ניסיתי להיוודע אם אראסמוס מרוטרדם הוא חבר באותה מפלגה. ואולם סוחר אחד השיב לי: 'Erasmus es homo pro se'" ("אראסמוס אדם העומד ברשות עצמו") [סטפן צווייג אראסמוס מרוטרדם תרגום: יוסף ונקרט (ירושלים: הוצאת כרמל), תשס"ד-2004, עמ' 31].

 

 

דזידריוס אראסמוס מרוטרדאם, סירב להביע תמיכה חד-משמעית באף אחד מן הפלגים הניצים; כהומניסט בחר לגנות כל סוג של קנאות ואלימות, והעדיף להישאר נאמן לעצמו. כך כותב עליו בהקשר זה סטפן צווייג, בספר שהקדיש לו (במקור: "Triumph Und Tragik Des Erasmus Von Rotterdam"), שהוא שנא את הקנאות וראה באי הסבלנות כלפי דעת-הזולת "את שורש הרע בעולמינו". בשל כך נאבק אראסמוס נגד כל סוג של קנאות. הוא שנא את אלה "התובעים ציות לא עוררין לדעותיהם ובזים לכל השקפה אחרת ואומרים עליה כי כפירה היא ונבלה. כשם שהוא עצמו לא ביקש לכפות על איש את השקפותיו, כך גילה התנגדות נחרצת להתחייבות לכל תורה דתית או מדינית. עצמאות מחשבתית הייתה בשבילו דבר המובן מאליו[...]".

 

 

צווייג מציין כי הביטוי "Nulli concede"  - אינני רוצה להשתייך לאיש הייתה המוטו של אראסמוס; "אדם העומד בפני עצמו, יהיו התוצאות אשר יהיו". יחד עם זאת מציין צווייג כי "את אמונתו בעצמאות שלו לא נשא בגאווה מופגנת, כי אם כפנס של גנבים, המוחבא מתחת למעיל". 

 

 

סירובו של אראסמוס לבחור צד ולתמוך פומבית באחד בכנסיה הקתולית או ברפורמטורים, מסביר צוויג, הייתה חלק מן ההשקפה שלו כי "אל לאדם שחונך ברוח הומניסטית[...] להיקשר לאידיאולוגיה כלשהי[...] ואל לו לקשור עצמו לשום מפלגה, כי חובתו של כל איש מפלגה לראות, להרגיש, לחשוב באורח מוטה. עליו לשמור בכל אשר יפנה על חירות מחשבתו ופועלו, כי ללא חירות - הצדק, הרעיון הנעלה היחיד שצריך שיהיה משותף לכל האנושות, אינו אפשרי". אגב, עמדה דומה מביע גם ז'אן-ז'אק רוסו בספרו "על האמנה החברתית" ומאוחר יותר גם בספר "הווידויים".

 

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

-

כל הציטטות מתוך דבריו של צוויג על אראסמוס מרוטרדאם לקוחות מתוך הספר: סטפן צווייג אראסמוס מרוטרדם תרגום: יוסף ונקרט (ירושלים: הוצאת כרמל), תשס"ד-2004, עמודים 34, 42, 45 ו-113.

האמונה בצדקתנו מובילה בדרך הכבוד

 

 

"אני חושב כי הלהט, שנולד בקרבם של אנשים שחפצו לשמור על שמם הטוב או של אלה שעמדו בעקשנות נגד דיכוי ואלימות מצדן של הרשויות, גרם להם לעמוד על דעתם עד כדי העלאתם על המוקד – דעה שבנסיבות אחרות לא היו מוכנים אפילו לנקוף אצבע למענה".

 

"מסירות נפש ואמונה בצדקתנו מובילות אותנו בדרכם של הכבוד, הבריאות והתורה"

 

 

[מישל דה-מונטן סנגוריה על רמון סבונד תירגם: דרור דורי (הוצאת אוריון 2011), עמ' 200-201] 

חזקות במשפט הישראלי:

חזקה שבדין וחזקה שבעובדה

פרשת רינה מרום

 

במסגרת פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת רינה מרום, נדרש בית המשפט בהרחבה להצגת ההבדלים בין סוגי החזקות במשפט הישראלי, וכן במבחן לסתירתם[1]. 

 

כב' השופט, אלהו מצא, הסביר כי מקובל להבחין בין שלושה סוגים של חזקות: "חזקת דין חלוטה", "חזקה שבדין" ו"חזקה שבעובדה".

 

כעולה משמה "חזקה חלוטה" היא חזקה שנקבעה בדין ושעל-פי מצוות הדין אין היא ניתנת לסתירה. לעומתה, "חזקה מן הדין" וכן "חזקה שבעובדה" הינן כלים ראייתיים ושתי חזקות אלה כן ניתנות לסתירה, אולם קיימת כאמור הבחנה חשובה ביניהם וזו באה לידי ביטוי בשלושה היבטים: מקורן הנורמטיבי, סוג הנטל ההוכחתי המועבר על-פיהן ובנפקותן הראייתית.

 

בניגוד ל"חזקה שבדין החרות" שהקמתה מותנית לרוב בהתקיימות התנאים שנקבעו בחוק, ה"חזקות שבעובדה" הינן יצירת הפסיקה. כב' השופט מצא הטעים והסביר, בלשונו הבהירה  כי "חזקה שבעובדה אינה אלא בבחינת ראיה נסיבתית לקיומה של עובדה שלא הובאה ראיה להוכחתה[...] יש שניסיון החיים מלמד, שבהתקיים עובדה פלונית – קרוב שתתקיים גם עובדה אלמונית. במצב דברים כזה, משהוכח קיומה של העובדה הראשונה, עשויה לקום חזקה שבעובדה שלפיה התקיימה גם העובדה השנייה (ע"פ 611/80 מטוסיאן ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [28], בעמ' 101). מבחינת נפקותה הראייתית דומה חזקה שבעובדה לעדות לכאורה. החזקה אך מלמדת, כי משהוכח קיומה של העובדה הראשונה, שוב אין צורך להוכיח את 'ניסיון החיים' שביסוד החזקה".

 

מכאן שלעניין נטל הראיות הרי שהחזקה מהווה מעין "עדות לכאורה לקיומה של העובדה המוחזקת", ו"הקמתה מעבירה לבעל-הדין שכנגד רק את נטל הבאת הראיות, בעוד נטל השכנוע נותר על שכמו של בעל-הדין הסומך על החזקה"[2].

 

ישנה הבחנה בין שני סוגי החזקות לעניין הנטל המוטל על בעל-הדין המבקש לסתור את החזקה, בין "נטל השכנוע" (לגבי חזקה שבדין) לבין "נטל הבאת הראיות" (לגבי חזקה שבעובדה).

 

כב' השופט מצא עמד בתמצית על ההבחנה תוך התבססות על פסק הדין של כב' השופט, שמעון אגרנט, בפרשת זרקא[3] והסביר כי "נטל השכנוע (במינוחו של השופט אגרנט: "חובת הראיה" או "החובה מס' 1") מבטא את החובה המוטלת על בעל-דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נדרש לשכנע את בית-המשפט באמיתות טענתו, ואם ייכשל בכך – טענתו תידחה"[4].

 

לעומת זאת, כאשר עסקינן ב"נטל הבאת הראיות" (במינוחו של כב' השופט אגרנט: "חובת ההוכחה", או "החובה מס' 2"), הנטל הוא "נטל קל יותר", שתפקידו רק "להבהיר על מי מהצדדים, בשלב מסוים זה או אחר של המשפט, רובצת חובה להציג את ראיותיו"[5]. עוד מוסיף כב' השופט מצא ומציין כי נטל הבאת הראיות אינו יכול לגזור את "גורל ההכרעה במשפט, אלא רק את מהלכו של המשפט"[6].

 

מכיוון שעמידה ב"נטל השכנוע" משמעות הצגת ראיות "ברמת הוודאות הנדרשת על-פי מאזן ההסתברות", הרי ש"נטל הבאת הראיות" הוא נמוך ממבחן ראייתי זה.

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושת'

 

 

 

הערות שוליים:

[1] דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נב(2) 813

[2] שם, 835

[3] ע"פ 28/49 סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל פ"ד ד 504

[4] דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נב(2) 813, 832

[5] שם, 833

[6] שם, שם.

 

 

--------------

 

"An acre in Middlesex is better than a principality in Utopia. 

The smallest actual good is better than the most magnificent promises of impossibilities"

 

-Thomas Babington Macaulay, 1st Baron Macaulay-

(Lord Bacon)

 

"אקר אחד במידלסקס עדיף על נסיכות באוטופיה"

"הטוב הממשי, הקטן ביותר, עדיף על ההבטחות המפוארות ביותר לדברים בלתי אפשריים" 

 

 

תומס בבינגטון מקולי (הלורד בייקון)

בחירת עורך-דין:

תחום העיסוק וההתמקצעות כתנאי בל יעבור

אנקדוטה מפי קאטולוס

 

אין זה סוד ששוק עורכי-הדין התרחב באופן משמעותי בשני העשורים האחרונים, דבר שמעניק אופציות רבות וקושי מסוים לבחור את עורך-הדין הנכון. בשוק התחרותי שהתפתח ניתן למצוא, פה ושם, בעלי מקצוע אשר לשיטתם כבר "עשו הכול, ראו הכול, אמרו הכול, הגו הכול". אנשים המהווים, כדברי הברון מונטסקיה, דוגמא אוניברסאלית, ל"חומר בלתי-נדלה להשוואה", סוג של "מעיין מופתים שלא ייבש לעולם"[1].

 

אותם עמיתים שלי למקצוע הניחנים באותה מידה מספקת של גאווה, שלא מאפשרת להם לומר שאין להם מושג בסוגיה פלונית או אלמונית, והם חשים באופן תמידי כי הם מסוגלים ליטול על עצמם את הטיפול בכל קייס. התופעה אינה מאפיינת כמובן רק אנשים הבאים מתוך ציבור עורכי הדין, זוהי בהחלט תופעה רחבה הרבה יותר מזה החובקת את החברה כולה, רק שכאן היא מתעטפת באצטלה מאוד ייחודית.

 

עצתי הינה לפיכך לפנות ואחר-כך לבחור תמיד בעורך-דין, לפי תחום עיסוקו והתמקצעותו.

 

דוגמא קיצונית לסיטואציה בה אדם מרהיב עוז להבין בסוגיות שרמת הבקיאות שלו בהן היא נמוכה, ניתן למצוא באחת האנקדוטות היסטורית בספרו של מרקוס טוליוס קיקרו "על הנואם". האנקדוטה מובאת שם מפי דמותו של קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס, מצביא ומדינאי רומי, שהיה ידוע גם כנואם מוכשר. קאטולוס כיהן במשרת הקונסול של שנת 102 לפנה"ס, במשותף עם גאיוס מריוס.

 

במהלך שיח אוראטורים (נואמים שהיו למעשה פרקליטים בבתי-הדין באותה העת), מספר קאטולוס על אמן דיבור יווני בשם פורמיו, שהיה ידוע כפילוסוף מן האסכולה הפאריפאטאטית.

 

הסיפור שהיה כך היה: בעת ששהה בגלות באפסוס, הוזמן אחד מגדולי המצביאים בתולדות האנושות, חניבעל מקרתגו ("הואיל ושמו יצא לתהילה בפי כול")[2], לשמוע הרצאה מפיו של אותו פורמיו, אשר הרצה, כך מסופר, "שעות אחדות על תפקידו של מצביא ועל ענייני צבא בכלל". בעוד שקהל המאזנים נהנה הנאה מרובה מן ההרצאה, נשאל חניבעל, כך מספר קאטולוס, מה דעתו שלו על הפילוסוף הלה? לכך השיב "האיש מקרתגו" כי "הוא ראה כבר לעיתים קרובות זקנים מטורפים, אולם מימיו לא ראה איש מטורף יותר מפורמיו".

           

וכך מסכם זאת קאטולוס: "וחיי הרקולס, הוא צדק; וכי יש דוגמא אחר ליהירות או לפטפטנות, מזו, שיווני, שמעולם לאה אויב או מחנה-צבא, שמעולם לא היה קשור אף לא בקשר רופף ביותר למשרה ציבורית כלשהי, ייתן הוראות בענייני צבא לחניבעל, שלחם שנים כה רבות על ההגמוניה עם העם הרומי, שהכניע את כל עמי העולם?"[3].

 

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושת'

 

 

--------------

 

הערות שוליים:

 

[1] שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים תרגום: אביבה ברק (הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה) 2005, עמ' 112

 

[2] קרב טראסימנוס היה אחד מהניצחונות הגאוניים והגדולים ביותר של חניבעל כמצביא; מן הצבא הרומי שמנה לפני המערכה 25 אלף חיילים, נותרו קרוב לאלף בלבד שנמלטו על נפשם ( 15 אלף נהרגו, ותשעת אלפיים נפלו בשבי קרתגו). קרב זה, שכמעט הביא לחורבנה של רומא, היה זכור היטב  בתודעה הרומית, כאחת מן התבוסות בגדולות בתולדותיה.

 

[3] מרקוס טוליוס קיקרו "על הנואם(II)" מתוך: כתבים שונים תרגום: ארנסט דוד קולמן (ירושלים: מוסד ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 186-187

על הסימן המציין את הצדק והמוגדר על-ידי היפוכו

 

 

"צריך לנסות לברר מהו הסימן המציין את הצדק או את אי-הצדק: מהי התכונה, ואם בכלל יש תכונה, המיוחסת לכל דרכי ההתנהגות שמציינים אותם כאי-צדק (כי את הצדק, כמו הרבה תארים מוסריים אחרים, אפשר להגדיר באופן היותר טוב על-ידי הפוכו), והמבדלת בינם ובין דרכי-התנהגות שאמנם מגנים אותם, אך מבלי להשתמש ביחס אליהם באותו תואר-הגנאי המיוחד".

 

ג'ון סטוארט מיל

 [ג'ון סטוארט מיל התועלתיות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד)  עמ' 103]

השפיטה אינה אריתמטיקה 

 

 

"השפיטה אינה דומה לחישוב אריתמטי, אשר בו שימוש במספרים, בעלי משקל מתימטי זהה, גם מביא לעולם לתוצאה זהה. בני האדם ובעיותיהם אינם זהים לנתוני המדע המדוייק והפעולה האנושית המיישמת את הכללים המשפטיים, נעשית תוך הפעלתו של שיקול דעת ועל ידי התאמת הכללים לנסיבותיו של כל מקרה ובכך[...] אל תוצאות שהן שונות זו מזו".

 

 

כב' השופט מאיר שמגר

 

 

[מאיר שמגר "על התקדים ועל ודאות הדין" ספר שמגר (כתבים) הוצאת לשכת עורכי הדין (תשס"ג-2002) עמ' 109]. 

 

שלטון עם מושלם אינו מתאים לבני-האדם

 

"אילו היה בעולם עם של אלים, היה משטרו שלטון-עם. ממשל מושלם כל כך אינו מתאים לבני אדם".

 

ז'אן ז'אק רוסו

 

[ז'אן ז'אק רוסו על האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני תרגום: יוסף אור (ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס) תשנ"א, עמ' 101]. 

 

התאמת החוקה למידת בשלותו התבונית של העם שמקבל אותה

 

"בקונסטיטוציה שלה על המדינה לחדור את כל היחסים. נפוליאון רצה, לדוגמא, לתת לספרדים קונסטיטוציה א-פריורי, אבל העניין לא עלה יפה. שהרי קונסטיטוציה איננה דבר מה מכונן גרידא: היא עמל של מאות בשנים, היא האידאה והתודעה של התבוני (עד כמה שהתפתח בעם מסוים). לפיכך שום קונסטיטוציה איננה יצירתם של סובייקטים. הקונסטיטוציה שנתן נפוליאון לספרדים הייתה תבונית מזו שהייתה להם קודם לכן, ובכל זאת הם דחו אותה כדבר מה זר להם, מכיוון שעדיין לא התפתחו בחינוכם עד לשלב הדרוש. בעם מוכרח לקנן רגש הזכות כלפי הקונסטיטוציה, וההרגשה שהזמן בשל, שאם לא כן הקונסטיטוציה אמנם מצויה באורח חיצוני, אבל אין לה משמעות ואין לה ערך. אכן, אפשר שיעלו ביחידים מסוימים הצורך והכמיהה לקונסטיטוציה טובה יותר, אבל עניין אחר לגמרי הוא שההמון יהא חדור רעיונות כאלה, ועניין זה דורש זמן. עקרון המוסריות, עקרון הפנימיות של סוקרטס, נוצר בימיו בהכרח, אבל נדרש עוד זמן רב עד שעיקרון זה נהפך לתודעה-עצמים כללית".

 

גיאורג וילהלם פרידריך הגל

 

[הגל פילוסופיה של המשפט תרגום: גדי גולדברג (הוצאת שלם), התשע"א-2011, עמ' 252-253]. 

 

הדמוקרטיה אינה יכולה להמציא תבונה, אלא מהווה מסגרת לתיקון מוסדות מדיניים

 

"הדמוקטיה מספקת את המסגרת המוסדית לתיקונם של מוסדות מדיניים. היא מאפשרת את תיקון המוסדות בלי להשתמש באלימות[...] אין היא יכולה להמציא תבונה[...] טעות גמורה היא להאשים את הדמוקרטיה בחסרונות המדיניים של מדינה דמוקרטית. עדיף שנאשים את עצמנו, כלומר את אזרחי המדינה הדמוקרטית. במדינה שאינה דמוקרטית הדרך היחידה לחולל רפורמות סבירות היא מגורה האלים של הממשלה והנהגת מסגרת דמוקרטית"

 

קרל פופר

 

[קרל פופר החברה הפתוחה ואויביה  תרגום: אהרן אמיר (הוצאת "שלם") ירושלים: 2003]

על דעת המיעוט בפסיקה וחשיבותה

 

"[...]המשפט הרבה פנים לו והרבה גוונים וכל צבעי הקשת, ויש השתנות והתפתחות והתחדשות מתמדת, והחוק עצמו ניתן לפרשו לכאן ולכאן. מוטב שהמשפט לא ייראה כ'תורה חתומה וחתוכה', אלא ייראה כמות שהוא: זירה פתוחה לדעות שונות ולמושגים שונים של צדק. ואשר לבלבול מוח הבריות: לא פעם נוכחתי שבעל דין שהפסיד במשפטו אך האמין בצדקתו מוצא עידוד רב ונחמה פורתא בדעת-מיעוט מנומקת המצדיקה אותו, ואילולא דעה זו היה מתייאש מן המשפט ומן הצדק".

 

כב' השופט חיים ה' כהן

 

 [חיים כהן מבוא אישי – אוטוביוגרפיה (כנרת-זמורה-ביתן) 2005,  עמ' 357]. 

הריסון הכפול של השלטון: ריסון הנשלטים וריסון ההנהגה הנבחרת 

 

"אילו היו בני האדם מלאכים, לא היה צורך בשלטון כלל. אילו משלו מלאכים בבני האדם לא היה צורך בשום ריסון לשלטון, לא מבית ולא מחוץ. הקושי הגדול בעיצובו של שלטון שבני אדם אמורים להטיל על בני אדם טמון בזה: תחילה עליך להקנות לשלטון את היכולת לרסן את הנשלטים, ואחרי-כן עליך לכפות עליו לרסן את עצמו. אין ספק שתלות בעם היא הרסן הראשון במעלה לשלטון, אך הניסיון מלמד את האנושות על נחיצותם של אמצעי זהירות נוספים".

 

ג'ימס מדיסון

 

[פובליוס הפדרליסט (#51) תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ב-2001, עמ' 262]. 

 

אומנות ומלאכת הפרקליטות

 

"לשם המצאת ראיות נזקקת אומנות הדיבור לשלושה גורמים, והם: ראשית - חריפות שכל, שנית - תבונה, שנוכל, אם נרצה, לקרוא לה גם שיטה, ושלישית - שקידה; אין אני יכול שלא להעניק את המקום הראשון לכישרון הטבעי, אולם השקידה מסוגלת אפילו לעורר כישרון רדום. השקידה, אני חוזר ואומר, רב כוחה בכל התחומים, אך מעל לכל - בעבודת הפרקליט. תכונה זו עלינו לטפח במיוחד; בה עלינו להיעזר תמיד; אין לך דבר שאותו היא לא תוכל להשיג. השקידה, כפי שאמרתי קודם, גורמת לכך, שנכיר את המקרה על כל פרטיו. השקידה גורמת לכך, שנקשיב ליריב באוזן קשבת ונקלוט לא רק את מהלך מחשבותיו, אלא את כל דבריו, ולבסוף, שניטיב להבחין בכל השינויים בארשת-פניו, הרמזים, על פי רוב, להלוך-רוחו"

 

מרקוס טוליוס קיקרו

 

[קיקרו "תורת הנאום" מתוך: כתבים נבחרים תרגום: ארנסט דוד קולמן (ירושלים מוסד-ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 208]

במאומה אל תפריז

 

"מקדמת דנא נחשב הפתגם 'במאומה אל תפריז על המידה' לפתגם נאה, ואכן טוב הוא הפתגם, אמת לאמיתה"

 

סוקרטס

 

[אפלטון "מנכסנוס" כתבי אפלטון – כרך ראשון (תירגם: יוסף ג. ליבס) הוצאת שוקן (ירושלים ותל-אביב: תשנ"ח-1997), עמ' 411 ]

מושג הצדק ואבן-הבוחן הנכונה לבחינתו

 

"בכל התקופות של המחשבה העיונית היה מושג הצדק אחד מן המכשולים היותר קשים, שבעטים נמנעו מלקבל את השיטה האומרת שהתועלת או האושר היא אבן-הבוחן של הישר והבלתי-ישר".

 

ג'ון סטוארט מיל

 

[ג'ון סטוארט מיל התועלתיות תרגם: יוסף אור (הוצאת מאגנס, תשס"ג)  עמ' 100]

"התוצאה היא מבחן המעשה"

 אובידיוס

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

 

אתר משפטי

 

מאמרים משפטיים

Fiat iustitia et pereat mundus

 

Iohannes Manlius

 

"הניחו לצדק להיעשות, אפילו יימחה העולם"

(יוהאנס מנליאוס)

 

מדובר בפרפרזה של אמירה מפי המדינאי והמשפטן הרומי, פבליאוס מוקיאוס סקאיוולה, שהפכה ברבות הימים למוטו המרכזי של מי שעמד באמה ה- 16 בראש האימפריה הרומית הקדושה של העם הגרמני, פרדיננד הראשון (1503-1564). 

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל המחלקה למשפט ציבורי

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now