דוידוב - בנימיני ושות'

פרשת אייבי נתן

בג"צ 2314/91 אייבי נתן נ' רשות השידור ואח' פ"ד מה(3) 436 

עתירה מנהלית זו לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ), הוגשה על-ידי מקים תחנת הרדיו הפיראטית "קול-השלום" - אברהם (אייבי) נתן. 

​

במהלך שנות השבעים רכש נתן ספינה רכש נתן אונייה, וקרא לה "ספינת השלום". מתוך הספינה שעגנה מול חופי תל-אביב-יפו, הופעלה תחנת רדיו ששידרה בעיקר מוזיקה ושידורים הקוראים לשלום, בעיקר בשפה האנגלית. התחנה השמיעה מוזיקה מודרנית שלא הרבו להשמיע בתחנות הממסדיות באותה תקופה וזכתה לפופולריות רבה בקרב המאזנים בארץ ובאזור.  

​

התיק נדון בפני הרכב של שלושה שופטים: אהרן ברק, שושנה נתניהו ותאודור אור.

​

העתירה לבג"צ הוגשה על רקע האופן שבו בחרה רשות-השידור לסקר את שביתת הרעב של העותר במחאה כנגד תיקון מספר 2 לפקודה למניעת טרור, התשמ"ו-1986.

העותר אייבי נתן פתח (ביום 28.4.91) בשביתת רעב, אשר תכליתה היה להשפיע על דעת הקהל להביא לביטולו או מיתונו של החוק לתיקון פקודת מניעת טרור. העתירה המנהלית כוונה כנגד האופן בו בחרה רשות השידור לסקר את שביתת הרעב של העותר. אייבי נתן ביקר מבית המשפט בעתירתו כי האחרון יורה לרשות השידור לבטל הוראה שניתנה, לפיה יש להעביר כל כתבה או ידיעה בעניין שביתת הרעב של העותר לבחינתו של היועץ המשפטי של רשות השידור קודם לשידור. 

​

עם פתיחת שביתת הרעב של העותר, העלה מנהל-הטלביזיה ברשות השידור את שאלת הסיקור של שביתת הרעב של אייבי נתן, וזאת לאור משפטו התלוי ועומד בגין עבירות על הפקודה למניעת טרור, אשר לשם שינויה פתח העותר בשביתת רעב. בגמר התייעצויות בעניין זה ניתנה על-ידי המנהל הכללי של רשות השידור הוראה לפיה "אין לשדר כל כתבה, ידיעה או ראיון בנושא זה ללא אישור מראש של היועץ המשפטי של הרשות, עו"ד נתן כהן, וזאת מחשש לפגיעה בכללי הסוביודיצה"

​

המדינה השיבה לבית המשפט כי רשות השידור סיקרה שביתת הרעב והמחאה כנגד החוק המונע מגעים עם ארגוני טרור וחבריהם, שודרו, הן ברדיו והן בטלביזיה, כתבות וכן ראיונות עם העותר בנושא זה. יתרה מזאת, רשות השידור פעלה בעניין זה על-פי נוהליה הפנימיים. הצורך לקבל אישורו המוקדם של היועץ המשפטי אין בו כדי למנוע או להגביל סיקור של שביתת הרעב. 

​

בית המשפט העליון דחה את העתירה לאחר שהשתכנע כי הדרישה לקבלת אישור מוקדם של היועץ המשפטילרשות השידור לא נועדה להיות מכשיר (עקיף) למניעת שידור דעותיו ושביתתו של העותר. טענה זו, המייחסת לרשות שלטונית שיקול פסול, לא די לטעון. טענה זו צריך גם להוכיח. הוכחה זו יכול שתהא ישירה ויכול שתהא עקיפה והעותר כשל במשימה זו מבקרה זה.

השופט ברק: "השידורים הרבים של דיווחים וכתבות על דבר השביתה, משמיט את הקרקע בפני הטענה, כי הרשות נמנעת מליתן כיסוי לשביתת העותר בשל דעותיו. זאת ועוד: שיקול זה של הרשות בדבר החשש לפגיעה בכללי הסוביודיצה לא נראה לנו כשיקול בלתי רלבנטי. בקלות רבה ניתן לעבור מטיעונים נגד הוראת חוק לטיעונים נגד העמדה לדין של פלוני בגין הפרתה של אותה הוראת חוק. החשש לפגיעה בכללי הסוביודיצה – אף שאינו רציני דיו כדי למנוע שידורי כתבות על השביתה – הוא רציני דיו כדי להצדיק נקיטה באמצעי בקרה פנימיים אשר ימנעו הפרת החוק". 

לעניין ההיבט הנוסף של העתירה באשר לטענה כי הצורך באישורו המוקדם של היועץ המשפטי לממשלה, אינה סבירה, קבע בית המשפט שאין היא יכול לקבל אף אותה.

חוסר הסבירות נובע לטענת העותר מן "ההכבדה שהיא יוצרת על זרימה מהירה ויעילה של כתבות". היבט אחר של טענת חוסר הסבירות הוא, כי "אין כל קשר פנימי בין השביתה לשפיטה, ועל כן אין כל מקום לאישורו המוקדם של היועץ המשפטי, וממילא העמדת דרישה זו – גם אם אין בה כדי להצביע על שיקול פסול – יש בה כדי להפוך את החלטת הרשות לבלתי סבירה".

בית המשפט העליון פסק כי אין ממש בטענת חוסר הסבירות. וזאת משלושה טעמים: "ראשית, נחה דעתנו כי בנסיבות העניין שלפנינו לא יצר הצורך באישורו של היועץ המשפטי הכבדה ומניעה לשידורים שוטפים, וכי אין לומר כלל כי כתוצאה מכך לא שודרו כתבות שלולא אותה הוראה היו משודרות; שנית, לאור החשש הרציני של גלישה מביקורת החוק לביקורת המשפט (בעניינו של העותר), נקיטה באמצעי ביקורת פנימיים נראית לנו אמצעי שאין לומר עליו כי הוא בלתי סביר; שלישית, גם אם נוצרת הכבדה מסויימת לאור ההוראה כי יש צורך באישור מוקדם, וגם אם החשש בפני פגיעה בכללי הסוביודיצה הוא רחוק, איננו יכולים לומר כי המשקל שניתן לגורמים אלה, בעניין שלפנינו – שעניינו ביקורת פנימית ולא מניעת שידור – על-ידי רשות השידור הוא כה מעוות המצדיק את התערבותנו".

בשולי פסק הדין נכתב כי "אמת הדבר, רשות השידור היא רשות סטטוטורית, ועל כן כפופה היא לכללי המשפט הציבורי. החלטתה צריכה להיות סבירה, ועל כן עליה ליתן משקל כבד לשיקולים בדבר חופש הביטוי. חופש זה אינו רק החופש של רשות השידור להתבטא או לשתוק, אלא גם החופש של הציבור לשמוע ולדעת. נחה דעתנו כי בנסיבות העניין שלפנינו נתנה רשות השידור – לאור אופי החלטתה – משקל ראוי לגורמים הרלבנטיים (טוהר השיפוט מזה וחופש הביטוי מזה) ואיזנה ביניהם כראוי". 

​

​

​

​

​

​