פרשת אייבי נתן

 

בג"צ 2314/91 אייבי נתן נ' רשות השידור ואח' פ"ד מה(3) 436 

 

 

עתירה מנהלית זו לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ), הוגשה על-ידי מקים תחנת הרדיו הפיראטית "קול-השלום" - אברהם (אייבי) נתן. 

במהלך שנות השבעים רכש נתן ספינה רכש נתן אונייה, וקרא לה "ספינת השלום". מתוך הספינה שעגנה מול חופי תל-אביב-יפו, הופעלה תחנת רדיו ששידרה בעיקר מוזיקה ושידורים הקוראים לשלום, בעיקר בשפה האנגלית. התחנה השמיעה מוזיקה מודרנית שלא הרבו להשמיע בתחנות הממסדיות באותה תקופה וזכתה לפופולריות רבה בקרב המאזנים בארץ ובאזור.  

התיק נדון בפני הרכב של שלושה שופטים: אהרן ברק, שושנה נתניהו ותאודור אור.

העתירה לבג"צ הוגשה על רקע האופן שבו בחרה רשות-השידור לסקר את שביתת הרעב של העותר במחאה כנגד תיקון מספר 2 לפקודה למניעת טרור, התשמ"ו-1986.

 

העותר אייבי נתן פתח (ביום 28.4.91) בשביתת רעב, אשר תכליתה היה להשפיע על דעת הקהל להביא לביטולו או מיתונו של החוק לתיקון פקודת מניעת טרור. העתירה המנהלית כוונה כנגד האופן בו בחרה רשות השידור לסקר את שביתת הרעב של העותר. אייבי נתן ביקר מבית המשפט בעתירתו כי האחרון יורה לרשות השידור לבטל הוראה שניתנה, לפיה יש להעביר כל כתבה או ידיעה בעניין שביתת הרעב של העותר לבחינתו של היועץ המשפטי של רשות השידור קודם לשידור. 

עם פתיחת שביתת הרעב של העותר, העלה מנהל-הטלביזיה ברשות השידור את שאלת הסיקור של שביתת הרעב של אייבי נתן, וזאת לאור משפטו התלוי ועומד בגין עבירות על הפקודה למניעת טרור, אשר לשם שינויה פתח העותר בשביתת רעב. בגמר התייעצויות בעניין זה ניתנה על-ידי המנהל הכללי של רשות השידור הוראה לפיה "אין לשדר כל כתבה, ידיעה או ראיון בנושא זה ללא אישור מראש של היועץ המשפטי של הרשות, עו"ד נתן כהן, וזאת מחשש לפגיעה בכללי הסוביודיצה"

המדינה השיבה לבית המשפט כי רשות השידור סיקרה שביתת הרעב והמחאה כנגד החוק המונע מגעים עם ארגוני טרור וחבריהם, שודרו, הן ברדיו והן בטלביזיה, כתבות וכן ראיונות עם העותר בנושא זה. יתרה מזאת, רשות השידור פעלה בעניין זה על-פי נוהליה הפנימיים. הצורך לקבל אישורו המוקדם של היועץ המשפטי אין בו כדי למנוע או להגביל סיקור של שביתת הרעב. 

בית המשפט העליון דחה את העתירה לאחר שהשתכנע כי הדרישה לקבלת אישור מוקדם של היועץ המשפטילרשות השידור לא נועדה להיות מכשיר (עקיף) למניעת שידור דעותיו ושביתתו של העותר. טענה זו, המייחסת לרשות שלטונית שיקול פסול, לא די לטעון. טענה זו צריך גם להוכיח. הוכחה זו יכול שתהא ישירה ויכול שתהא עקיפה והעותר כשל במשימה זו מבקרה זה.

 

השופט ברק: "השידורים הרבים של דיווחים וכתבות על דבר השביתה, משמיט את הקרקע בפני הטענה, כי הרשות נמנעת מליתן כיסוי לשביתת העותר בשל דעותיו. זאת ועוד: שיקול זה של הרשות בדבר החשש לפגיעה בכללי הסוביודיצה לא נראה לנו כשיקול בלתי רלבנטי. בקלות רבה ניתן לעבור מטיעונים נגד הוראת חוק לטיעונים נגד העמדה לדין של פלוני בגין הפרתה של אותה הוראת חוק. החשש לפגיעה בכללי הסוביודיצה – אף שאינו רציני דיו כדי למנוע שידורי כתבות על השביתה – הוא רציני דיו כדי להצדיק נקיטה באמצעי בקרה פנימיים אשר ימנעו הפרת החוק". 

 

לעניין ההיבט הנוסף של העתירה באשר לטענה כי הצורך באישורו המוקדם של היועץ המשפטי לממשלה, אינה סבירה, קבע בית המשפט שאין היא יכול לקבל אף אותה.

 

חוסר הסבירות נובע לטענת העותר מן "ההכבדה שהיא יוצרת על זרימה מהירה ויעילה של כתבות". היבט אחר של טענת חוסר הסבירות הוא, כי "אין כל קשר פנימי בין השביתה לשפיטה, ועל כן אין כל מקום לאישורו המוקדם של היועץ המשפטי, וממילא העמדת דרישה זו – גם אם אין בה כדי להצביע על שיקול פסול – יש בה כדי להפוך את החלטת הרשות לבלתי סבירה".

 

בית המשפט העליון פסק כי אין ממש בטענת חוסר הסבירות. וזאת משלושה טעמים: "ראשית, נחה דעתנו כי בנסיבות העניין שלפנינו לא יצר הצורך באישורו של היועץ המשפטי הכבדה ומניעה לשידורים שוטפים, וכי אין לומר כלל כי כתוצאה מכך לא שודרו כתבות שלולא אותה הוראה היו משודרות; שנית, לאור החשש הרציני של גלישה מביקורת החוק לביקורת המשפט (בעניינו של העותר), נקיטה באמצעי ביקורת פנימיים נראית לנו אמצעי שאין לומר עליו כי הוא בלתי סביר; שלישית, גם אם נוצרת הכבדה מסויימת לאור ההוראה כי יש צורך באישור מוקדם, וגם אם החשש בפני פגיעה בכללי הסוביודיצה הוא רחוק, איננו יכולים לומר כי המשקל שניתן לגורמים אלה, בעניין שלפנינו – שעניינו ביקורת פנימית ולא מניעת שידור – על-ידי רשות השידור הוא כה מעוות המצדיק את התערבותנו".

 

בשולי פסק הדין נכתב כי "אמת הדבר, רשות השידור היא רשות סטטוטורית, ועל כן כפופה היא לכללי המשפט הציבורי. החלטתה צריכה להיות סבירה, ועל כן עליה ליתן משקל כבד לשיקולים בדבר חופש הביטוי. חופש זה אינו רק החופש של רשות השידור להתבטא או לשתוק, אלא גם החופש של הציבור לשמוע ולדעת. נחה דעתנו כי בנסיבות העניין שלפנינו נתנה רשות השידור – לאור אופי החלטתה – משקל ראוי לגורמים הרלבנטיים (טוהר השיפוט מזה וחופש הביטוי מזה) ואיזנה ביניהם כראוי". 

על הצדק והתאמתו לחוק

 

 

"אי אפשר, כמדומני, להטיל ספק שהגרעין היסודי שממנו הורכב מושג הצדק היה ההתאמה לחוק. [...] היוונים והרומיים, שידעו שחוקיהם נוצרו בתחילה, וגם הוסיפו להיווצר, בידי בני-אדם, לא פחדו להכיר שבני-אדם אלה יכלו לחוקק חוקים גרועים, ושיכלו לעשות בתוקף החוק, ומתוך אותם הנימוקים, את אתם הדברים שהיו נקראים בלתי-צודקים, אילו היו נעשים ע"י אנשים פרטיים בלי אישור החוק. ומכאן בא הדבר שרגש אי-הצדק נעשה קשור לא בכל מקרה של חילול החוק, אלא רק באותם מקרי החילול שנגעו בחוקים הראויים להתקיים, ובכלל אלה גם החוקים הראויים להתקיים אלא שאינם מתקיימים".

 

ג'ון סטוארט מיל

 [ג'ון סטוארט מיל התועלתיות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד)  עמ' 114]

הצדק וההתאמה לחוק

 

"אי אפשר להטיל ספק שהגרעין היסודי שממנו מושג הצדק היה ההתאמה לחוק [...] ומכאן בא הדבר שרגש אי-הצדק נעשה קשור לא בכל מקרה של חילול החוק, אלא רק באותם מקרי החילול שנגעו בחוקים הראויים להתקיים, ובכלל אלה גם החוקים הראויים להתקיים אלא שאינם מתקיימים".

 

ג'ון סטוארט מיל

 

[ג'ון סטוארט מיל התועלתיות תרגם: יוסף אור (הוצאת מאגנס, תשס"ג)  עמ' 114]

מושג החוק בחלל הנורמטיבי

 

"החוק הוא גשר בחלל נורמטיבי. הוא מחבר את העולם שיש לנו אל העולם שאנו יכולים לשוות בדמיוננו. אבל יש עולמות רבים מאוד, ורבות הדרכים לקשר ביניהם. לא כל העתידים הללו - ולא כל הגשרים אליהם - יכולים להיקרא 'חוק' באופן משכנע".

 

רוברט קאבר

 

[רוברט קאבר נומוס ונראטיב תרגם: אביעד שטיר (הוצאת מאגנס, תשע"ב)  עמ' 64]

דימוי החרב והארנק בהפרדת הרשויות

 

"הרשות המבצעת לא די שהיא מחלקת את הכיבודים, אלא היא גם המחזיקה בחרבו של הציבור. הרשות המחוקקת לא די שהיא חולשת על הארנק, אלא היא גם המכתיבה את הכללים המסדירים את חובותיו וזכויותיו של כל אזרח. לרשות השופטת, לעומת זאת, אין שום השפעה לא על החרב ולא על הארנק; אין היא חולשת לא על כוחה של החברה ולא על עושרה; ואין בידה להחליט על שום פעולה שהיא. באמת ובתמים אפשר לומר שאין לה כוח ולא רצון, אלא רק שיפוט; ובסופו של דבר היא חייבת להיות תלויה בסיועה של הזרוע המבצעת אפילו לשם מתן תוקף לפסיקותיה".

 

אלכסנדר המילטון

 

[פובליוס הפדרליסט (#78) תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ב-2001, עמ' 388]. 

 

שתי הסכנות העיקריות על קיומן של דמוקרטיות 

 

"שתיים הן הסכנות העיקריות המאיימות על קיומן של דמוקרטיות; שעבודה הגמור של הרשות המחוקקת לרצונו של ציבור הבוחרים; וריכוז כל יתר סמכויות השלטון ברשות המחוקקת".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

לכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 159]. 

 

אנקדוטה היסטורית על הצורך בגמישות ושיקול-דעת בהפעלת החוק

מספרים כי במהלך קרב "לאוקטרה" נמלטו מספר חיילים ספארטנים משדה המערכה ועל פי החוק הנהוג בספרטה היה מקום לדון אותם לחרפה.

פקידי הממשל ("האפורים") שראו כי העיר ריקה מגברים לחומים וזקוקה לחיילים, רצו לבטל את דין החרפה ועם זאת לא להפר את החוקים. ברוח זו פנו למלך אגסילאוס השני וזה בא לאסיפת העם ואמר: "לא אהיה מחוקק שיחוקק חוקים חדשים, כי לא אוסיף, לא אגרע ולא אשנה דבר בחוקים הקיימים. עם זאת נראה לי ראוי טוב שהחוקים שלנו יהיו תקפים רק ממחר".

[ציטוט לקוח מתוך: פלוטרכוס ספרטה - אמירות ומנהגים תרגום: דבורה גילולה (ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס), עמ' 48]

AEQUITAS SEQUITUR LEGEM

 

"השוויון בא בעקבות החוק"; המקור מן המשפט הרומי; המשמעות באה לתאר מציאות בה השוויון וההגינות מוגשמים באמצעות מערכת החוקים, ו/או באמצעות הטריבונאל שדן ומכריע באמצעות אותה מערכת חוקים באופן שוויוני והגון.

אין ספור קולמוסים נשברו ונהרות של דיו נשפכו במטרה לעמוד על כל המשתמע מן המושג "שוויון". ידועה מאוד ההגדרה של אריסטו, בספר המידות (גרסת ניקומאכוס) שהגדיר את השוויון "כיחס שווה כלפי שווים ויחס שונה כלפי שונים על-פי מידת שונותם". בהיבט של שלטון החוק אפנה לספרו הנודע של המשפטן והמדינאי הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו, "על החובות" (ס' 2, 12, 42), שם כתב כהאי לישנא: "מאז ומעולם ביקשו בני-האדם שוויון לפני החוק. שהרי חוקים שאינם שוויוניים לכולם אינם חוקים".

אבי תורת הפרדת הרשויות, הרוזן מונטסקיה, כתב בספרו הנודע "על רוח החוקים" כי "בדמוקרטיה, השוויון האמיתי הוא נשמת אפה של המדינה, הריהו כה קשה לכינון, עד כי שוויון מדויק יתר על המידה אינו הולם תמיד את הנסיבות" [מונטסקיה על רוח החוקים (הוצאת מאגנס), תשנ"ח, עמ' 82-833].

 

הרוזן מונטסקייה מזהיר מפני הרדיפה הקיצונית אחרי שוויון: "עקרון הדמוקרטיה נשחת לא רק כאשר רוח השוויון נמוגה, אלא גם כאשר רוח זו נוטה לקיצוניות[...] הדמוקרטיה חייבת אפוא להימנע משני סוגים של קיצוניות: רוח אי-שוויון, הגוררת אותה אל האריסטוקרטיה או אל משטר של שליט יחיד; ורוח שוויון מופלג, המובילה אותה לעריצות של שליט יחיד, כשם שהעריצות של שליט יחיד מובילה לכיבוש" [שם, עמ' 118- 119].

 

"מושג השויון, שלעתים קרובות הוא חלק יסודי מן הצדק הן להלכה והן למעשה, ומהוה, בעיני רבים, את מהותו", כתב הוגה הדיעות האנגלי, ג'ון סטוארט מיל, בספרו "על התועלתיות". מיל נדרש שם ליחס בין השוויון לבין החתירה לצדק: "כל אדם סובר שהשוויון הוא דרישת הצדק, וחוץ מבמקרים שבהם הוא חושב שצורך-השעה דורש אי-שוויון. גם התומכים באי-שוויון היותר מחפיר באשר לזכויות עצמן, חושבים שהדרישה להגן באופן שווה על זכויות הכל היא דרישה צודקת" [ג'ון סטוארט מיל התועלתיות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד)  עמ' 111]​

 

 

השוויון הוא מערכי היסוד של השיטה המשפטית הנהוגה בישראל; בית המשפט העליון התייחס לכך במספר לא מבוטל של מקרים, הן בהיבט של שוויון בין פרטים והן בהקשר של שוויון בין האזרח לבין הרשות. כאן למשל בהקשר של השגת התוצאה ההוגנת והצודקת: "עקרון השוויון בא לשרת מטרה של השגת תוצאה צודקת. לא השוויון ה'טכני' או 'הפורמאלי' הוא הראוי להגנה, אלא השוויון המהותי, דהיינו השוויון בין שווים. בני האדם, או קבוצות בני אדם, שונים לא אחת זה מזה או זו מזו בתנאיהם, בתכונותיהם ובצורכיהם, ולעתים יש צורך להפלות בין מי שאינם שווים כדי להגן על החלש או הנזקק לעודדו ולקדמו. שוויון בין מי שאינם שווים אינו, לעתים, אלא לעג לרש. לפיכך, השאלה המתעוררת כשנטענת טענת הפליה אינה רק אם פלוני מופלה לטובה לעומת אלמוני, אלא יש גם לברר, אם ההפליה היא בלתי מוצדקת. דהיינו, האם מסיבות זהות גררו אחריהן יחס שונה. ההבחנה בין מסיבות שונות, מאידך, אין בה משום הפליה" [בג"צ 528/88 אליעזר אביטן נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד מג (4) 2977].

המדובר באחד מסמני ההיכר של שלטון החוק המהותי: "השוויון בפני החוק והחלת מרותו של החוק לא רק על כל פרט אלא אף על כל רשות שלטונית" [מאיר שמגר "חנוכת הבניין החדש של בית המשפט העליון" ספר שמגר (כתבים) הוצאת לשכת עורכי הדין (תשס"ג-2002) עמ' 198]. הצורך בשוויון ביחסים שבין הרשויות לבין הפרט, בהקשר של הליכים משפטיים, הוכרה כבר על ידי בית המשפט העליון בפרשת א.עבאדה [ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל ואח' פ"ד נג(4) 1177].

אחד מפסקי הדין הידועים במישור זה ניתן בפרשת פורז, ושם נכתב בין השאר: "השוויון הוא ערך יסוד לכל חברה דמוקרטית[...] הפרט משתלב למירקם הכולל ונושא בחלקו בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש להכיר בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזכותו העצמית של האדם" [בג"צ 953/87 אברהם פורז נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו פ"ד מב(2) 309, 3322].

ראו גם פסק הדין בעניין אליס מילר [בג''צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון ואח' פ"ד מט (4) 94]

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

האומנות המדינית אינה ניתנת ללימוד

 

"האומנות המדינית אינה דבר ניתן ללימוד[...] כשהמועצה (באתונה - א.ב.) נתכנסה בענייני המדינה יקום כל אחד והשיא להם עצתו: כנגר, כנפח, סנדלר, סוחר, בעל-אונייה, עשיר, עני, אציל ואינו אציל, ואין איש גוער באחד מהם כמקודם (במקרה בו אדם מתערב בעניין של בעלי המקצוע - א.ב), על שבלי שלמד במקום כל שהוא, ומבלי שהיה לו מורה כל שהוא, ינסה בכל זאת להשמיע עצתו; שהרי ברור, כי לדעתם (של האתונאים - א.ב.) אין הדבר ניתן ללימוד"

 

סוקרטס

 

[אפלטון "פרוטוגוראס" כתבי אפלטון תרגום: יוסף ג. ליבס (הוצאת "שוקן") ירושלים ותל-אביב: תשנ"ח-1997, עמ' 24]

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי בדוידוב-בנימיני ושות'

על "החובה" להיות חופשי

 

 

"כדי שלא יהא החוזה החברתי טופס ריק מתוכן, מכיל הוא מכללא את ההתחייבות שרק בכוחה לתת תוקף להתחייבויות האחרות, והיא, שכל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חפשי".

 

 

ז'אן ז'אק רוסו

 

 

 [ז'אן ז'אק רוסו על האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני תרגום: יוסף אור (ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס) תשנ"א, עמ' 9 ]

משפט ציבורי: מינהלי, חוקתי, רשויות-מקומיות, ניסוח הצעות חוק

עתירות מנהליות ועתירות לבג"צ 

 

"בית סילבר", דרך אבא-הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן
טל': 03-6494555  פקס: 03-6494554

 

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now