פרשת מנהלת ליגת-העל בכדורסל

 

ע"א 8957/07 מנהלת ליגת-העל לגברים (2002) נ' צ'רלטון בע"מ ואח' (ניתן ביום 26/02/2008) 

 

 

פרשה זו התמקדה בשאלת חובת עריכת מכרז על גוף המוגדר כגוף דו-מהותי. מדובר אומנם בערעור אזרחי ולא בהליך של עתירה מנהלית או ערעור על עתירה מנהלית או עתירה לבג"צ, אך במסגרת הליך זה נדונו סוגיות מנהליות ראשונות במעלה בנוגעות הן לדיני המכרזים והן לגופים הדו-מהותיים.

 

המערערת בהליך, מנהלת ליגת העל בכדורסל לגברים (2002) בע"מ (להלן: המנהלת) שבהגדרתה הינה חברה פרטית שהוקמה על ידי איגוד הכדורסל בישראל (להלן: האיגוד או איגוד הכדורסל). במסגרת חוזה בינה לבין האיגוד, הועברה אליה בין היתר האחריות על הניהול המקצועי, הכלכלי והמסחרי של ליגת העל בכדורסל לגברים.

 

המשיבה הראשונה בערעור שנשמע בפני בית המשפט העליון הייתה צ'רלטון בע"מ (להלן: צ'רלטון) שהינה אף היא חברה פרטית אשר עוסקת ברכישה ובמימוש של זכויות שידור לטלוויזיה בתחום הספורט. כך גם המשיב השני, ערוץ הספורט בע"מ (להלן: ערוץ הספורט). חברה פרטית העוסקת, בין היתר, בהפקה ושידור של חדשות ואירועי ספורט. זכויות השידור של משחקי הכדורסל בישראל שייכות לאיגוד הכדורסל.

 

לאחר הקמתה, מכרה המנהלת ללא מכרז את זכויות השידור לעונות 2002/03 ו-2003/04 לערוץ הספורט. לאחר מכן, התקשרה המנהלת ללא מכרז עם צ'רלטון בהסכם מיום 20.4.2004 שלפיו ימכרו לצ'רלטון זכויות השידור לשלוש העונות העוקבות (2004/05 עד 2006/07) תמורת 4,500,000 דולר. יום לאחר עריכת ההסכם, החליטה הנהלת המנהלת לערוך התמחרות בין ערוץ הספורט לבין צ'רלטון, אשר בסופה תיבחר אחת מן ההצעות לרכישת זכויות השידור. ביום 22.4.2004 שלחה המנהלת הזמנות הן לצ'רלטון והן לערוץ הספורט להציע הצעות כספיות לרכישת זכויות השידור שלכאורה כבר נרכשו על ידי צ'רלטון במסגרת ההסכם עם המנהלת. המחיר הסופי שהציע ערוץ הספורט היה 4,850,000 דולר – סכום העולה על הסכום שנקבע בהסכם עם צ'רלטון. צ'רלטון טענה שההסכם עמה תקף וסירבה להשתתף בהליך זה. בתובענה שהגישה לבית המשפט המחוזי היא ביקשה כי יוצהר שהחוזה שנכרת בינה לבין המנהלת הוא חוזה תקף וכן התבקש צו מניעה זמני שיאסור על המנהלת להתקשר עם גורם אחר ביחס לזכויות השידור. ערוץ הספורט הגיש גם הוא תובענה ובה ביקש כי יוצהר שלא ניתן לבצע כל עסקה בזכויות השידור אלא בדרך של מכרז או הליך התמחרות שוויוני, פתוח והוגן בין כל המתמודדים וכן נתבקש צו מניעה זמני עד למתן פסק דין בתובענה.

 

בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט יהודה זפט) כי במסגרת אחת ההחלטות שהתקבלו בתיק כי  האיגוד הוא גוף דו מהותי, המחויב בקיום מכרז אילו הוא היה מבצע את ההתקשרות. מסקנה זו נסמכה על ה"פ (ת"א) 1027/02 אביב גלעדי הפקות בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל (לא פורסם, ניתן ביום 7.4.2003).

 

באותו עניין נקבע כי ההתאחדות לכדורגל היא גוף "דו מהותי" ויש להחיל עליה חובת עריכת מכרז לגבי מכירת זכויות שידור. פסק דין זה אושר על ידי בית המשפט העליון (ע"א 4583/03 התאחדות לכדורגל בישראל נ' אביב גלעדי הפקות בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 13.7.2003). בית המשפט המחוזי ציין כי אין משמעות לעבודה שבענייננו מדובר בשיווק זכויות במשחקי כדורסל ולא במשחקי כדורגל. כמו כן, נקבע כי אין בהמחאת הזכויות למנהלת כדי לפטור את העסקה מחובת מכרז. ההליך – כך נקבע – בוצע באופן לא שוויוני כלפי ערוץ הספורט. כמו כן, קיים אינטרס ציבורי בשיווק זכויות השידור בהליך של מכרז. אינטרס זה – כך קבע בית המשפט המחוזי – גובר על טענות (שאינן משוללות יסוד) בדבר מניעות ושיהוי מצד ערוץ הספורט. לפיכך, נתן בית המשפט המחוזי צו מניעה זמני שאסר לשווק את זכויות השידור שלא בדרך של מכרז ושעיכב את מימוש ההתקשרות בין צ'רלטון למנהלת.

 

 

בית המשפט העליון (רע"א 4250/04 צ'רלטון בע"מ נ' מינהלת ליגת העל בכדורסל לגברים (2002) בע"מ, פ"ד נח(5) 465 (2004)) קיבל את בקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטת ביניים זו וביטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון לא ראה צורך לדון ולהכריע בשאלת סיווגו של איגוד הכדורסל כגוף דו מהותי ובשאלת חובת קיום מכרז. נקבע כי על פני הדברים, דרישת ההגינות בעריכת המכרז ובהתמודדות בו לא התקיימה, שכן רק ערוץ הספורט נטל בו חלק. בית המשפט קיבל את נימוקה של צ'רלטון לאי השתתפותה במכרז, והוא עמידתה על הטענה כי בידיה הסכם תקף עם המנהלת.

במאמר מוסגר, טרם נמשיך לסקור את פסק הדין ראוי לקדיש כמו מילים לתאר מהו  גוף דו מהותי? 

 

בזירה פועלים למעשה שלושה סוגים של גופים משפטיים הרלוונטיים לבחינת השאלה הנדונה, אשר שניים מהם ניתנים לזיהוי ביתר קלות; הכוונה לגופים הציבוריים המובהקים מן העבר האחד, ולגופים הפרטיים המובהקים מן העבר השני. על קו התפר בין שתי הגדות מתמקם לו הסוג השלישי, והמדובר בגופים הדו-מהותיים, אשר יש להם מזה וגם מזה.

סוגיית מעמדם של הגופים הדו-מהותיים החלה לצוץ בתחילת הדרך כאשר בית המשפט העליון נדרש לשאלת סמכותו לדון בשבתו כבג"צ בעתירות שהוגשו כנגד גופים מין הסוג הזה, וזאת עוד בטרם נעשה שימוש בטרמינולוגיה "גוף דו מהותי". ראה למשל פסק הדין בעניין מיקרו-דף: "מקום שגוף ממלא תפקיד ציבורי על-פי דין, מוסמך בית המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירה, התוקפת ישירות את החלטתו של אותו גוף[...] לא הצורה האירגונית היא הקובעת לעניין זה, אלא מהותו הפונקציונאלית של התפקיד המבוצע על-ידי הגוף, שהוא תפקיד ציבורי על-פי דין"[1]. השופט שלמה לווין והשופט אהרון ברק (כתוארם אז) נקטו במונח "יצור כלאיים" בכל הנוגע לחברת החשמל: "היא מהווה 'יצור כלאיים'. מבחינה אירגונית, כמוה ככל חברה ממשלתית אחרת. מבחינה פונקציונלית, היא בעלת סמכויות שלטוניות, ושולטת היא על אחד מגורמי הייצור המרכזיים במדינה – החשמל"[2].

הראשון שהתווה את המונח "דו-מהותי" היה המשנה לנשיא מנחם אלון, אשר כדרכו בקודש ביסס את הטרמינולוגיה בה בחר לנקוט על מקורות מהמקרא, בציינו כי המונח המתאים יותר הוא "דו-פרצופי", אך הואיל ויש למונח זה קונוטציה שלילית היא נשללה: "החברה קדישא היא דו-מהותית. שתי מהויות, מינהלית ופרטית, משמשות בה כאחד, ומדרכו של עולם יש שמתוך כך משמשות בה שתי מהויות אלה בערבוביה. אמנם אין היא בבחינת שני מלכים המשתמשים בכתר אחד, אבל הרי היא בבחינת מלך המשתמש בשני כתרים (לפי מקורות לשוננו מן הראוי היה לכנות מהות דואלית זו בשם "דו-פרצופי", כמאמרם של חכמינו (ויקרא רבה, יד, א)[י]: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון, דו-פרצופין בראו", על-פי האמור בבראשית א, כז[יא]: "זכר ונקבה ברא אותם", היינו, לפי מדרש אגדה, בבריאה ראשונה נברא אדם בשני פרצופין - זכר ונקבה - ואחר כך נחלקו; וראה: רש"י, בראשית, א, כז [יב]; בראשית רבה, ח, א[יג]; וכן ראה כל כתבי אחד העם (דביר, תש"ז) שם: "לפי שגלותנו היא באמת דו-פרצופים: אחד גשמי ואחד רוחני"; אך מושג זה - דו-פרצופי - נתקבל בדורות אחרונים למי שאין תוכו כברו, ועל-כן קשה הוא השימוש בו). גוף דו-מהותי זה בעולמה של מערכת משפטנו אינו תופעה חדשה עמנו"[3].

עם התפתחות ההלכה החלו נזכרות בפסיקת בתי המשפט אמות מידה שונות העשויות לשמש את בית המשפט בבואו להכריע בעניין סיווגה של אישיות משפטית כ"גוף דו מהותי". כך, תיבחנה הסמכויות שהוקנו לגוף זה ומידת שליטתו של הגוף על אמצעי ייצור חיוני והספקתו לציבור  או היותו מונופולין בתחום עיסוקו; כמו כן, יבחן שיעור התמיכה הכספית אותה הוא מקבל מידי רשויות השלטון. בנוסף לכך, ינתן משקל נכבד לתפקיד אותו ממלא הגוף המשפטי שלעניינו נדרש בית המשפט. כך, ככל שבתפקיד סטטוטורי עסקינן, כן יטה כובד המשקל אל עבר הטלת חובות שמקורן בדין המנהלי[4].

מכאן נוצר הכלל כי העקרונות היסוד של המשפט הציבורי חלים גם על גופים דו-מהותיים וגם על חברות ממשלתיות[5]. הואיל והגופים הדו-מהותיים חוצים את הגבול שבין המשפט הפרטי לבין משפט ציבורי, ניתן להטיל עליהם, לצד עקרונות המשפט הפרטי וכלליו, גם חובות שמקורן במשפט הציבורי, כפי שנעשה ביחס לרשות הציבורית כצד לחוזה[6].

לא לחינם התבטא השופט פרופ' יצחק זמיר כי התוויית הדרך לתחולת המשפט הציבורי על גופים דו-מהותיים היא מלאכה עדינה וקשה[7], טשטוש הגבולות הוא לא תמיד כל כך ברור, ומי שעמד על כך היטב הוא כב' השופט ברנזון: "הממשל יכול להופיע פעם בדמות של מבצע פעולות בעלות אופי שלטוני מובהק ופעם בדמות של בעל רכוש או עסק העוסק בפעולות רכושניות, מסחריות או עסקיות גרידא, ולעתים עשוי הוא להופיע חליפות בדמות זו או זו אף באותו ענין בשלביו או בפרטיו השונים. בכלל, מחמת פעילותה הכלכלית, המשקית והחברתית של הממשלה ההולכת ורבה וחדירתה לשטחי החיים השונים, הולכים ומיטשטשים יותר ויותר הגבולות שבין פעולות השלטון כבעל שלטון לבין פעולותיו כבעל נכס או עסק"[8]. לפעולות רבות המבוצעות בין הממשל לבין גורמים פרטיים ישנם היבטים מעורבים המקשים על סיווגם המלא[9] ולאור חוסר הוודאות הזו בוחנים עד היום כל מקרה לגופו, על פי שורה של פרמטרים.

יחד עם זאת, עולה מהדברים מסקנה ברורה נוספת והיא כי גם גופים הנשלטים על ידי הממשל, ייחשבו כפרטיים לגבי כל הפעולות שהם מבצעים ללא שימוש בסמכויות שלטוניות והדין המנהלי לא יחול על פעולות אלה אלא הדין הפרטי[10].

בחזרה לפסק הדין: בית המשפט המחוזי, בפסק הדין נשוא ערעור שנדון בפני בית המשפט העליון בפרשה זו, ציין כי אין מחלוקת שאיגוד הכדורסל הישראלי הוא גוף "דו מהותי" לפי  עקרונות המשפט המינהלי. בית המשפט המחוזי קבע כי חלה חובה על איגוד הכדורסל לקיים הליכי מכרז כל אימת שמבקש הוא למכור זכויות שידור. לכן, אין הוא יכול להתנער מחובתו זו על דרך של המחאת זכויותיו לגוף חיצוני אשר ימכור את זכויות השידור שלו ללא מכרז. תוצאה זו, כך נקבע, מתיישבת עם האינטרס הציבורי לקיים את שיווק זכויות השידור בהליך של מכרז ויש להעדיף בנסיבות אלה את האינטרס הציבורי שבקיום מכרז על פני שיקולים הנוגעים לצדדים הספציפיים.

 

בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של המנהלת כי היא פנתה לגורמים העומדים בקריטריון עיקרי שהיא גיבשה למכירת זכויות השידור, לאמור: שליטתו של הגורם המשדר בערוץ שידור ארצי, וכי המתעניין היחיד שעמד בקריטריון זה היה ערוץ הספורט. ראשית, נקבע כי קביעת קריטריונים להתקשרות אינה מעלה ואינה מורידה מהחובה לערוך מכרז כנדרש (שבו ניתן לקבוע את הקריטריון כתנאי סף). שנית, לא הוכח כי היתה פניה ראויה, בהליך שוויוני על פי כללים מוגדרים וידועים מראש, לגורמים משדרים נוספים לבד מהמשיב לרכישת זכויות השידור. כמו כן, ציין בית המשפט כי אין לקבל את הטענה שאין לקיים מכרז כיוון שהדבר יפגע ביכולתה של המנהלת להשיא את הרווחים; מקסום רווחים  – כך נפסק – אינו חזות הכל, ויש להקפיד על השוויון וההגינות העומדים ביסוד דיני המכרזים.

בית המשפט העליון דחה את ערעור מנהלת הכדורסל וקבע כי כפי שציין בית המשפט המחוזי – הן בפסק הדין נשוא ערעור זה והן בהתדיינות בשנת 2004 – אילו היתה מכירת הזכויות מבוצעת על ידי איגוד הכדורסל, היה האיגוד נדרש לקיים את המכירה בדרך של מכרז. תוצאה זו נסמכת על פסק הדין בעניין אביב גלעדי הפקות בע"מ הנ"ל, באשר לקיומה של חובת מכרז במכירת זכויות שידור למשחקי כדורגל. סוגיה זו אינה במחלוקת בין הצדדים.

עוד קבע בית המשפט העליון כי אין לקבל גם את טענתה של המנהלת שלפיה אין צורך בקיום מכרז כיוון שהמתמודד היחיד הרלבנטי היה ערוץ הספורט. התנהלות המכרז שבוצע לאחר פסק הדין של בית המשפט המחוזי מוכיחה את ההיפך. כפי שציינה המנהלת, גם ערוץ 10 עמד בתנאי הסף במכרז ומועמדותו נפסלה אך מהטעם שהגיש את טפסי ההצעה באיחור. בעתיד יתכן שגורמים נוספים שעומדים בתנאי הסף הנדרשים יבקשו להתמודד על רכישת הזכויות. לפיכך, טעם זה אינו מצדיק אי קיום מכרז. אין לקבל גם את טענותיה של המנהלת בדבר מניעותה של צ'רלטון.

על רקע זה, פסק המשנה לנשיאה, כב' השופט אליעזר ריבלין, שדין הערעור, כאמור, להידחות. יתר שופטות ההרכב, אסתר חיות ועדנה ארבל הצטרפו לחוות דעתו של השופט ריבלין.

הערות שוליים:

[1] בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל, פ"ד מא(2) 449

[2] שם, עמ' 461

[3] ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' ליונל אריה קסטנבאום פ"מ מו(2) 464, 491

[4] ע"א 467/04 חיים יחת נ' מפעל הפיס (פורסם בנבו מיום 18/01/2005)

[5] גבריאלה שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (ירושלים: דין-הוצאה לאור) תש"ס 1999

, עמ' 7

[6]שם, עמ' 23

[7] ע"א 3414/93 שמחה און נ' מפעלי בורסת היהלומים (1965) בע"מ פ"ד מט(3) 196

[8] בג"צ 292/61 בית אריזה רחובות נ' שר החקלאות פ"ד טז 20, 28

[9] שושנה גביש סוגיות בדיני מכרזים ציבוריים (תל-אביב בורסי) 1997, עמ' 5 (להלן: סוגיות בדיני מכרזים ציבוריים)

[10] איל בנבנשתי "תחולת המשפט המנהלי על גופים פרטיים" מתוך: משפט וממשל ב (תשנ"ד) 808, עמ' 822

 

הצדק כמכלול סובייקטיבי של כללים

 

 

"בלבו של אדם אחד אין הצדק חוק, עקרון, או כלל, אחד, אלא חוקים רבים שלא תמיד קיימת התאמה בין מה שהם דורשים, והאדם בוחר ביניהם או לפי איזו אמת-מדה חיצונית או לפי נטיותיו האישיות".

 

ג'ון סטוארט מיל

 [ג'ון סטוארט מיל התועלתיות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד)  עמ' 134]

עריצות הרוב

 

(אירוע היסטורי מתוך ספרו של אלכסיס דה-טוקוויל)

 

 

האירוע נקשר למלחמת 1812 בין ארה"ב לבין בריטניה.

 

בעיר בולטימור שבמרילנד, הייתה פופלאריות גדולה להחלטה לצאת למלחמה נגד בריטניה. עיתון אחד שגילה התנגדות עזה למלחמה עורר בכך את זעם התושבים. ההמון התקהל מול משרדי המערכת, ניתץ את מכבשי הדפוס, ותקף את העיתונאים בבתיהם.

 

המילציה האזרחית הוזעקה, אך זו לא נענתה לקריאה להגיע. הדרך היחידה להצלת העיתונאים שעליהם איים האספסוף בחמתו "הייתה להשליכם לבית הסוהר כפושעים מן השורה". אך אפילו אמצעי זהירות זה העלה חרס. בשעות הלילה שוב התקהל האספסוף; "לשווא ניסו השופטים להזעיק (שוב) את המליציה". התוקפים פרצו את שערי בית-הסוהר, אחד העיתונאים נהרג בו במקום, והאחרים שרדו כי נחזו להיראות מתים.

 

כאשר הועמדו האשמים למשפט הם יצאו זכאים מלפני חבר מושבעים. 

 

 

דה-טוקוויל נותן דוגמא נוספת לאופן שבו מנעו בפועל מאזרחים שחורים (עבדים משוחררים) מלממש את זכותם להצביע.

מסקנתו של המחבר הייתה כי "הרוב תובע לעצמו את הזכות לא רק לחוקק את החוקים אלא גם להפר אותם".

 

 

[כל הציטוטים מתוך: אלכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 266 (הערת שוליים מס' 4)]            

"זכויות המיעוט נשמרות על ידי חופש הויכוח וההצבעה, אך כאשר המיעוט מסוגל לסכל פעולה של הרוב, הדבר לובש צורה של משטר עריצות".

 

תומס ב' ריד

האדם הוא ייצור חברתי

 

 

"הדחף להיקשר בשותפות במדינה הוא דחף טבעי אצל כל בני האדם. ואולם הראשון שיסד מדינה, לזכותו ייאמר שהביא עליהם טובות גדולות מאין כמותן, שכן האדם, ממש כשם שהוא הטוב בבעלי החיים משהגיע לשלמותו, אין גרוע ממנו בשעה שהוא חי בלא חוק ומשפט. מידת הצדק היא תכונה מדינית, שכן הדין - אמת המידה של מה שצודק - הוא יסוד הסדר של השותפות המדינית".

 

אריסטו

[אריסטו פוליטיקה תרגום: נורית קרשון (הוצאת רסלינג), 2009, עמ' 29-30]

על הדברים שבשליטתנו

 

 

"הדברים הקיימים נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא. הדברים שבשליטתנו הם חופשיים מטבעם - אין שמעכבם או עומד בדרכם; אך הדברים שאינם בשליטתנו הם חלשים, משועבדים, מעוכבים ותלויים באחרים".

 

אפיקטטוס

[אפיקטטוס המדריך תרגום: אברהם ארואטי (הוצאת: נהר ספרים), תש"ע-2010, עמ' 11]

זרעה של העריצות טמון בפעולות חסרות רסן של גופים שלטוניים 

 

"אין אפוא עלי אדמות מרות שהיא כשלעצמה ראויה כל כך לכבוד, או בעלת זכויות כה מקודשות, שאהיה מוכן להניח לה לפעול בלא רסן ולשלוט בלא סייג. כשאני רואה אפוא שמעניקים לסמכות כלשהי את הזכות ואת האמצעים לעשות הכל כרצונה, אם עם תיקרא ואם מלך, אם אריסטוקרטיה ואם דמוקרטיה, אם מונרכיה ואם רפובליקה, אני אומר: כאן טמון זרעה של העריצות ואני אלך לי לחיות במקום אחר, בצל חוקים אחרים".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

לכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 265]. 

 

דרך האמצע 

 

"צריך הקולע אל האמצע קודם כל להתרחק מן הקצה המתנגד לאמצע יותר. מאחר שקשה להשיג את האמצע בדיוק, עלינו ללכת בדרך השניה, כמו שאומרים, ולבחור ברע במיעוטו. [...]התכנה האמצעית ניתנת בכל המקרים לשבח, אך עלינו לנטות לפעמים כלפי היתרון ולפעמים  כלפי החסרון כי כך הדרך הקלה ביותר להשיג את האמצע והטוב".

 

אריסטו

 

[אריסטו  ספר המידות  תרגום: ח"י רות (ירושלים: הוצאת מאגנס),  תשס"ב,

עמ' 86-84]. 

 

על החובה להתמסר לביטולו של עוול

 

"אין זו חובתו של אדם, על פי רוב, להתמסר לביטולו של עוול כלשהו, ולו גם החמור ביותר; ייתכן שמעסיקה אותו, בצדק, דאגות אחרות. אבל חובה עליו לפחות לרחוץ בנקיון כפיו, ואף אם לא ייתן יותר את דעתו על אותו עוול, עליו למנוע ממנו את תמיכתו".

 

הנרי דיוויד תורו

 

[הנרי דיוויד תורו "אי ציות אזרחי" אי ציות ודמוקרטיה תרגום: ברוך קורות (הוצאת שלם), התשנ"ט-1998, עמ' 80]. 

 

על החובה להתמסר לביטולו של עוול

 

"השלטון, בהיותו קיים למען הנשלטים, ולא למען טובתם הבלעדית של השולטים (אלא רק בהיותם חלק מאותו גוף מדיני, שהשלטון דואג לכל החברים בו, ופעולותיו לטובת הכלל מוכוונות על ידי חוקי החברה), לא ניתן להורשה מתוקף אותה זכות שיש לילדים על הטובין של אביהם".

 

ג'ון לוק

 

[ג'ון לוק  המסכת הראשונה על הממשל המדיני תרגום: שונמית ליפשיץ (הוצאת רסלינג), 2008, עמ' 156]. 

 

השלם הגדול מסכום חלקיו בהקשר המדיני 

 

"השלם קודם בהכרח לחלקיו: משנהרס (הגוף) השלם, לא תתקיים עוד רגל ולא יד - אלא בשמם בלבד, כאילו הדברים אמורים ברגל או ביד של אבן. כי כזאת היא היד שהושחתה. והרי כל הדברים מוגדרים לפי פועלם ולפי כוחם, ולכן משאין בהם עוד התכונות הללו, לא נוכל עוד לומר שהם אותם הדברים, אלא שהם בעלי אותו השם. ברור אפוא כי המדינה היא טבעית, וכי היא קודמת לפרט; שהרי אם אין אדם ואדם מסוגל לספק את צורכי עצמו כשהוא בנפרד, יהיה מעמדו כמעמד החלקים ביחסם אל השלם".

 

אריסטו

 

[אריסטו  פוליטיקה תרגום: נורית קרשון (תל-אביב: הוצאת רסלינג), 2009,

עמ' 29]. 

 

חובת הקמת המוסדות שיגרמו לאזרחים לרכוש את התחושה הנאותה של הצדק

 

"דמוקרטיה חוקתית חייבת לכלול מוסדות פוליטיים וחברתיים הגורמים לאזרחיה באורח אפקטיבי לרכוש את התחושה הנאותה של צדק ככל שהם גדלים והופכים מעורבים בחברה. לאחר שרכשו תחושת צדק זו, הם יהיו מסוגלים להבין את העקרונות ואת האידיאלים של התפיסה הפוליטית, לפרשם וליישם אותם למקרים הניצבים בפניהם, ובדרך כלל תהיה להם מוטיבציה לפעול על פיהם, בהתאם לנסיבות. מצב זה מוביל ליציבות מהסיבות הנכונות".

 

ג'ון רולס

 

[ג'ון רולס  חוק העמים תרגום: שחר פלד (הוצאת רסלינג), 2010, עמ' 62]. 

 

על הצורך לעשות משהו לתיקון העולם

 

"באתי לעולם הזה לא כדי לתקנו, אלא כדי לחיות בו, בין אם הוא טוב או רע. האדם אינו צריך לעשות הכל, אלא משהו; ומכיוון שאינו יכול לעשות הכל, אין הכרח שיעשה דווקא משהו רע".

 

הנרי דיוויד תורו

 

[הנרי דיוויד תורו "אי ציות אזרחי" אי ציות ודמוקרטיה תרגום: ברוך קורות (הוצאת שלם), התשנ"ט-1998, עמ' 82]. 

 

"ככל שאדם בעל אידאות מכוונות, כך נפשו פעילה יותר"

 

ברוך שפינוזה

"מדינה שאין בה מנגנון לשינוי, אין בה מנגנון לשמירה עצמית"

 

אדמונד ברק

"הזכות לתרבות היא זכות אנושית, אך יש בעיה כאשר הערכים של התרבות סותרים ערכים אחרים, ליברליים ולאומיים. מתעורר קושי להגן על תרבות שאינה ליברלית"

 

קרל פופר

עו"ד אדיר בנימיני

הגדרה של עמים ליברליים מבחינה מדינית

 

"הליברליזם הפוליטי מתחיל מתפיסה פוליטית של חברה ומתאר אזרחים ועמים כאחד על פי תפיסות פוליטיות של טבעם, במקרה האחד תפיסה של אזרחים, ובמקרה האחר תפיסה של עמים הפועלים באמצעות ממשלותיהם. עמים ליברליים מאופיינים בשלושה מאפיינים בסיסיים: ממשלה דמוקרטית חוקתית צודקת במידה סבירה המשרתת את האינטרסים הייסודיים שלהם; אזרחים המאוחדים על בסיס מה שמיל כינה 'זיקות אהדה משותפות'; ולבסוף: אופי מוסרי. התכונה הראשונה היא מוסדית, השנייה תרבותית, והשלישית מחייבת קישור איתן לתפיסה פוליטית (מוסרית) של הראוי והצודק".

 

ג'ון רולס

 

[ג'ון רולס  חוק העמים תרגום: שחר פלד (הוצאת רסלינג), 2010, עמ' 73]. 

 

על בהירות ספרים ואורכם

 

"האב טאראסון אומר: אם מעריכים גודל של ספר לא לפי מספר-העמודים שבו, אלא לפי שיעור-הזמן שמצריכים הבנתו, אפשר היה לומר על אי-אלה ספרים, שהיו יכולים להיות קצרים בהרבה אילולא היו קצרים כל-כך. ניתן לומר באותה מידת הצדקה: אי-אלה ספרם היו בהירים בהרבה, אלמלא היו צריכים להיות בהירים כל-כך. כי אמצעי-העזר של הבהירות מסייעים, אמנם, בחלקים, אך לפרקים הם מסיחים את הדעת מן העניין כולו, משום שאינם מניחים לקורא שיהא סוקר במהירות הדרושה את הכלל".

 

עמנואל קאנט

 

[עמנואל קאנט  ביקורת התבונה הטהורה  תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך (ירושלים: מוסד ביאליק),  תשע"ג-2012, עמ' 11]. 

 

משפט ציבורי: מינהלי, חוקתי, רשויות-מקומיות, ניסוח הצעות חוק

עתירות מנהליות ועתירות לבג"צ 

 

"בית סילבר", דרך אבא-הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן
טל': 03-6494555  פקס: 03-6494554

 

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now