דוידוב - בנימיני ושות'

פרשת משה קול וגדעון האוזנר

בג"צ 623/76 מדינת ישראל נ' משה קול ואח' פ"ד לא(2) 4 

עתירה מנהלית זו לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ), הוגשה ביוזמת היועץ המשפטי לממשלה כנגד שרי הממשלה מטעם המפלגה הליברלית העצמאית (ל"ע), גדעון קול וגדעון האוזנר. 

​

התיק נדון בפני הרכב של חמישה שופטים בראשות הנשיא יואל זוסמן והשופטים: צבי ברנזון, יצחק כהן, בנציון שרשבסקי ושלמה אשר.

​

העתירה לבג"צ הוגשה בעקבות רצונם של השרים קול והאוזנר לסיים את כהונתם בממשלה וזאת לאחר שזו כבר הפכה למשלחת מעבר. הרקע למהלך המדובר היו הימים שלאחר המהלך הפוליטי שכונה בשם "התרגיל המבריק". בדיעבד התגלה כתרגיל כושל.

ראש הממשלה, יצחק רבין, הודיע לכנסת על פקיעת כהונתם של שלושת שרי המפלגה הדתית לאומית (המפד"ל), יוסף בורג, יצחק רפאל וזבולון המר, וזאת על רקע הצבעת האי-אימון בממשלה בנושא טקס קבלת מטוסי ה- F-15. נטען כי חלק מהשרים לא הספיקו לחזור לביתם מן הטקס טרם כניסת השבת. 

​

לאחר הודעה זו על פטורי השרים וכינוס ישיבת ממשלה מיוחדת, נסע ראש-הממשלה לבית נשיא המדינה ומסר את התפטרות מתפקידו (דבר שמשמעותו התפטרות הממשלה כולה) וכך הפכה הממשלה לממשלת מעבר עד לכינונה של ממשלה חדשה. על פי הוראות חוק יסוד: הממשלה, הסעיף שמאפשר לשר להתפטר מתפקידו אינו חל על "ממשלת מעבר", שממנה "אין יוצא ואין בא" (לא ניתן להתפטר ולא ניתן לצרף שרים חדשים). 

​

שרי המפלגה הליברלית (המשיבים בעתירה זו) היו מודעים לכוונתו של ראש הממשלה להתפטר מתפקידו, לאחר שהאחרון מסר זאת במסגרת ישיבת ממשלה מיוחדת שנערכה לאחר ההודעה בכנסת בעניין שרי המפד"ל. באותו מעמד הגישו שרי המפלגה הליברלית, קול והאוזנר את התפטרותם לראש הממשלה.   

​

בית המשפט העליון התייחס בפסיקתו לרציונל העומד מאחורי הוראות חוק היסוד והוא "לשמור על שלמותה של הממשלה היוצאת ולמנוע זעזועים בה העלולים לסכל או לשבש את תפקודה התקין והיעיל בתקופת הביניים עד אשר תיכון ממשלה חדשה בהתאם לחוק".

​

עוד הוסיף כב' השופט ברנזון בפסיקתו כי על בית המשפט לתת תוקף לרצונו של המחוקק שלא לאפשר פרישה ממשלת מעבר "עם כל אי הנעימות והמוזרות שבדבר ביחס לשרים אלה (קול והאוזנר - א.ב.), אשר עוד זמן ניכר לפני כן עמדו על סף פרישה מהממשלה ולבסוף גם נקטו בצעדים הדרושים כדי לתת תוקף לרצונם זה כשנודע להם שראש הממשלה עומד להגיש את התפטרותו מתפקידו. אבל יש גם צד אחר, כללי, לבעיה. אם יעלה יפה צעד זה של שר או של קבוצת שרים לעזוב ברגע האחרון ממשלה יוצאת, נוצרת אפשרות של התרוקנות הממשלה משריה או מחלק מהם דוקא בזמן שלא ניתן עוד למלא את המקומות המתפנים, דבר העשוי לסכל את רצון הכנסת לשמור על שלמות הרכבה ותפקודה של הממשלה עד לכינונה של ממשלה חדשה".

​

בית המשפט העליון מסביר כי "מכיון שהליך ההתפטרות של השרים לא תם ונשלם בעת שראש הממשלה הביא על-ידי התפטרותו להתפטרות הממשלה, האם יכול הוא להימשך עד גמירא בתום 48 שעות, או שפתיל ההליך נקפד באמצע על-ידי התפטרות הממשלה ואין לו עוד המשך עד אשר תיכון ממשלה חדשה[...] עד תום תקופה זו של 48 שעות, נמשכת איפוא כהונת השר, והיא נפסקת רק בסופה. משמע, שעד אשר לא תמו 48 השעות הוא עדיין בממשלה, ובמקרה של התפטרות הממשלה עקב התפטרותו של ראש הממשלה תוך אותו זמן, דינו של השר שביקש להתפטר כדינו של כל שר אחר בממשלה היוצאת, ששוב אין בכוחו לצאת ממנה עד אשר תיכון ממשלה חדשה בהתאם לחוק".

​

מכאן, שבסופו של דבר קיבל בית המשפט העליון את העתירה ואת עמדת היועץ המשפטי לממשלה וקבע כי ההתפטרות של השרים לא נכנסת לתוקפה: "התוצאה שאליה אנו מגיעים במקרה זה יתכן והיא נראית כבלתי-רצויה כלפי השרים המשיבים, אשר רצו כבר קודם לכן להתפטר ונלכדו בעל-כרחם בממשלה שאותה רצו לעזוב בלי כל קשר למאורעות שהביאו להתפטרות ראש-הממשלה. אפשר גם שהמחוקק לא חשב כלל על אפשרות של מקרה כזה, אם כי לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות נולד כזה. ברם, כאמור, לו היינו מקבלים את טענת השרים האלה, היה נוצר מצב בלתי- משביע רצון ומנוגד לרצון המחוקק, אשר ברור כי ביקש לשמור בתקופת המעבר של ממשלה יוצאת על המצב הקיים בה בעת יציאתה. גם מטעם זה יש להעדיף את הפירוש הנ"ל להוראת החוק הנדונה על-פני הפירוש של השרים המשיבים". 

​

כך הופיע בשולי פסק הדין: "אשר-על-כן אנו מחליטים לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט ומצהירים, כי נסיון ההתפטרות של השרים משה קול וגדעון האוזנר לא הושלם, ההתפטרות לא נכנסה לתוקף, כהונתם כשרים בממשלה לא הופסקה, והם עדיין שרים בממשלה הנוכחית לכל דבר וענין". 

​

​

​

​