פרשת ערי ז'בוטינסקי

בג"צ 65/51 ערי ז'בוטינסקי ואח' נ' נשיא מדינת ישראל פ"ד ה(1) 801 

העתירה שהוגשה בפרשה זו לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, עניינה היה בקשה שבית המשפט יורה לנשיא מדינת ישראל להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אחד מחברי-הכנסת הראשונה. כל זאת לאחר שראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, התפטר מתפקידו. העותרים לבית המשפט הגבוה לצדק בקשו למעשה למנוע הליכה לבחירות מוקדמות לכנסת השנייה. 

​

נשיא מדינת ישראל, ד"ר חיים ויצמן, קיבל את התפטרותו של ראש הממשלה ביום ה-14 לפברואר 1951 וקיים התייעצויות עם עם ראשי סיעות הכנסת. ראש הממשלה דחה את הצעתו של הנשיא לנסות ולהקים ממשלה חדשה והציע במברק אותו שלח להטיל את הרכבת הממשלה על אחד מראשי הסיעות שהצביעו אי-אמון בממשלה (מפ"ם, חירות, החזית הדתית המאוחדת, מק"י והציונים הכלליים). בסופו של יום שלח הנשיא אגרת ליו"ר הכנסת, ח"כ יוסף שפרינצק, ובה הודעה כי הממשלה תשמש מעתה כממשלת מעבר עד לעריכת בחירות חדשות.

העותרים (ערי ז'בוטנסקי והלל קוק) לא אמרו נואש ופעלו לשכנע את הנשיא להטיל בכל זאת את מלאכת הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת הראשונה. לאחר שמסיבות רפואיות נמסר להם שהנשיא מנוע מלקבלם לפגישה, הודיעו בכתב על כוונתם לעתור לבג"צ "שהוא המוסד היחידי היכול לפסוק על חוקיות המצב". העותר הוסיף כי הוא "מזמן סבור שבית הדין העליון של מדינתנו צריך להיהפך בהדרגה לפוסק העליון בשאלת חוקת המדינה".

​

בעתירה שהוגשה נטען כי לא הייתה סמכות לנשיא לפנות ישירות אל הכנסת בשאלה מדינית או משפטית-קונסטיטוציונית תוך שהוא לא ממלא את חובתו להטיל על אחד מחברי הכנסת את התפקיד להרכיב ממשלה חדשה.

עוד נטען בעתירה כי הנשיא פגע בזכויותיה של הכנסת הראשונה בכך שביקש להטיל את התפקיד על ח"כ שסירב לקבל לידיו את המשימה. עקב אי הטלת התפקיד נוצר מצב בו מכהנת ממשלת מעבר שאינה זוכה לאמון הכנסת.

היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, הופיע בפני בית המשפט העליון וטען כי האחרון אינו מוסמך לדון בעתירות כנגד נשיא המדינה (מתוקף חסינות) וכן כי אינו מוסמך לדיון בבקשה על פי החוק הקיים (חוסר סמכות).

​

כהן ניסה תחילה לטעון בהתבסס על המקורות העבריים כי יש לעשות אנלוגיה בין מעמדו של הנשיא לבין מעמדו של המלך בתקופת המקרא, אך לאחר שהרכב השופטים, בראשות נשיא בית המשפט, ד"ר משה זמורה, לא השתכנעו בטיעונים אלה ניסה לעשות אנלוגיה למעמדו של מלך אנגליה.

העותרים התנגדו לכך והפנו למקבילה בארצות הברית של אמריקה, שם נקבע על ידי בית המשפט העליון שאין לנשיא ארה"ב מעמד דומה למלך האנגלי. על פי החוקה האנגלית "המלך לעולם לא יחטא" ותוארו ותפקידו עוברים בירושה ולא כך הם פני הדברים ככל שהדבר נוגע לנשיא ארה"ב.

​

בית המשפט העליון קבע לפיכך שגם בישראל "אין חסינותו של הנשיא נובעת אפוא ממושכלות ראשוניים שיסודם במשטר המלוכני", ומכאן שאין צורך להכריע בנושא וזאת לאור ההחלטה שקיבל בית המשפט בדבר סמכותו לדון בנושא. בית המשפט אימץ את הגישה של בית המשפט העליון בארה"ב כי "אין דנים בשאלות קונסטיטוציוניות באופן מופשט. כלל מקובל הוא, כי בית-המשפט לא יקדים החלטה בשאלה קונסטיטוציונית, כל עוד הפרשה הנדונה אינה מציגה אותה כיאות".

​

בבואו לבחון את סמכותו ליתן צו עשה כנגד נשיא המדינה, בחן בית המשפט העליון את סמכויותיו בהתאם לאלו שהוענקו לו על ידי ממשלת המנדט הבריטי. לאור זאת קבע גם השופט, ד"ר זמורה, כי על בית המשפט העליון לבחון את סמכויותיו אך ורק על פי מבחן "הדין המצוי" (de lege lata). 

​

בשאלה האם יש בידו הסמכות להוציא צו-עשה כנגד נשיא המדינה בנסיבות שנדונו במסגרת העתירה, השיב בית המשפט העליון אין בידו הסמכות להוציא צו-עשה בנסיבות האמורות. בית המשפט העליון נדרש לשאלה האם המקרה הנדון הוא "הכרעה שיפוטית" וזאת על פי המבחנים של בית המשפט העליון בארה"ב, תוך שהוא מצטט מפסק דינו של השופט האמריקני, פליקס פרנקפורטר: "בעניין המעורר שאלות קונסטיטוציוניות עדינות, מוטלת עלינו חובה יתרה, לחקור בראש ובראשונה 'חקירת מפתן' אם בכלל מתפקידנו הוא להחליט בעניין. בקיצור, האם נמצא בפנינו מתדיין אשר הגיש תביעה בצורה ובתנאים מתאימים להכרעה שיפוטית".

​

מעבר לכך בחן נשיא בית המשפט העליון את השאלה האם ההכרעה על הפרש הינה הכרעה שיפוטית-משפטית או אם לאו, קרי לבחון את השאלה האם נשיא המדינה מיצה את כל האפשרויות להביא להרכבת ממשלה חלופית תחת זו שהתפטרה. בית המשפט מציין כי העותרים לא הציגו כל תקדים מן העולם בו חייב בית המשפט את ראש המדינה לנקוט צעדים מסוימים במסגרת מילוי תפקידו האקסקוטיבי. 

​

"השאלה שהובאה לפנינו נוגעת לסמכויותיו האקסקוטיביות והפוליטיות של הנשיא ואינה בתחום הרשות השופטת. אנו דוחים את הבקשה מחוסר סמכות".

​

​

​

​

​

​