פרשת נח - ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים

 

בג"צ 9232/01 נח ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' (ניתן ביום 10/07/2002)

 

 

פרשה זו התמקדה בבקשת העותרת כי ייקבע שפיטום אווזים אסור על פי הדין הישראלי. הסעדים הספציפיים המבוקשים הם הצהרה כי תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (הלעטת אווזים), התשס"א-2001 (להלן - התקנות) בטלות, צו המורה למשיב 2 להתקין תקנות שיאסרו על פיטום אווזים על ידי הזנה כפויה, וכן צו המחייב את המשיב 1 להורות למשטרה לחקור ולהעמיד לדין את אלה העוסקים בפיטום אווזים.   

 

בתיק נדון בפני הרכב מורחב של שלושה שופטים ברשותה של כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן, כב' השופט (לימים המשנה לנשיאה) אליעזר ריבלין וכב' השופט (לימים נשיא) אשר גרוניס.

פרשה זו דנה למעשה בדרישה להפסיק את ענף פיטום האווזים בישראל.

 

הרקע להגשת העתירה:

פיטום של אווזים הינו הליך חקלאי שמטרתו ייצור כבד מוגדל ושומני, ממנו מכינים את המאכל הידוע כ- Foie Gras (כבד שומני) (למען הקיצור נשתמש בהמשך במונח - כבד אווז). הליך הפיטום מתחיל כאשר האווז מגיע למשקל של כ-4 ק"ג וגילו 10-8 שבועות. במהלך הפיטום ניתן המזון לאווז בצורה כפויה, באמצעות הכנסת צינור לוושט. פעולה זו מבוצעת מספר פעמים ביום. המזון הינו עשיר באנרגיה, מתוך מטרה להביא לכך שהכבד יהא שומני במיוחד. כמות המזון הניתנת באופן כפוי עולה בהרבה על הכמות הנדרשת לקיומו הרגיל של האווז. תקופת הפיטום נמשכת מספר שבועות, עד שהכבד מגיע לגודל אופטימלי. באותו שלב מימדיו של הכבד עולים פי כמה על גודלו הטבעי. בשלב הפיטום ניזון האווז אך ורק בדרך הנזכרת (אך הוא ממשיך לשתות בדרך טבעית).

המדינה המזוהה ביותר עם ייצור וצריכה של כבד אווז היא צרפת. בצרפת נחשב מזון זה למעדן גסטרונומי. צרפת צורכת כ-85% מן הצריכה העולמית. מדינות נוספות באירופה בהן מיוצר כבד אווז הן בלגיה וספרד. 

הטענות בעתירה:

העותרת הינה ארגון הגג של הארגונים להגנת בעלי החיים בישראל. בעתירה קודמת, שהוגשה על ידה בשנת 1999 (בג"צ 8357/99), ביקשה העותרת מבית המשפט לצוות על המשיב 2 להתקין תקנות, מכוח סמכותו לפי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994 (להלן - חוק ההגנה על בעלי חיים), שייאסרו על הזנה כפויה של אווזים. בעת שהעתירה הייתה תלויה בבית משפט זה הותקנו התקנות. משכך, חזרה בה העותרת מעתירתה הקודמת על מנת להגיש עתירה חדשה, היא העתירה הנוכחית.

העותרת טענה בעתירה לבג"צ כי הפרקטיקה של הזנה כפויה או הלעטה של אווזים אסורה על פי הדין הישראלי. מצביעה היא במיוחד על מרכיבים מסוימים בתהליך הפיטום ועל תוצאתו לגבי הכבד של החיה: החדרה של צינור לוושט של האווז, דחיסה בלחץ של מזון מיוחד דרך הצינור, והגדלה בלתי טבעית של הכבד. לטענת העותרת, לתהליך הפיטום יש השלכה אף על כושר התנועה של האווז ויציבות רגליו. העותרת מוסיפה וטוענת, כי תהליך הפיטום מהווה התאכזרות בבעל חיים, דבר האסור על פי סעיף 2(א) לחוק ההגנה על בעלי חיים. כזכור, בעקבות חקיקתו של החוק התקין המשיב 2 בשנת 2001 את התקנות. על פי השקפתה של העותרת, נוגדות התקנות את החוק, הואיל והן מתירות פרקטיקה חקלאית שאינה מתיישבת עם חוק זה. העותרת מוסיפה וטוענת, כי ההסדר שבתקנות אינו מעשי ואינו ניתן לאכיפה וכי אף בפועל אינו נאכף.

פיטומם של האווזים נעשה על ידי החדרה של צינור לוושט, אשר באמצעותו מוכנס מזון מיוחד בעזרת משאבת אוויר. מטרתו של התהליך הינה הגדלה של הכבד, הרבה מעבר לגודלו הטבעי.

המשיבים בעתירה לבג"צ (היועמ"ש לממשלה, שר החקלאות, המועצה לענף הלולו ומגדלי האווזים לפיטום), טענו כי היה ותתקבל העתירה יביא הדבר לחיסולו של הענף החקלאי כולו, משום שללא פיטום של אווזים לא מתקבל המוצר בו מעוניינים הצרכנים. המשיבים גורסים כי הפרקטיקה של פיטום אווזים נוהגת בארץ זה עשרות שנים, וכי חיסולו של הענף יותיר את העוסקים בו ללא פרנסה. כמו כן נטען, כי הפרקטיקה הנזכרת אינה מגיעה כדי התאכזרות לבעלי חיים, וכי מטרתן של התקנות הינה לצמצם את סבלם של העופות במהלך פיטומם. הם מוסיפים ומציינים, כי התקנות אושרו על ידי ועדת החינוך ולפיכך יש לנהוג משנה זהירות כשדנים בתוקפן. זאת ועוד, המשיבים מפנים לכך שמועצת אירופה והאיחוד האירופי לא אסרו על פיטום אווזים, וכי ההסדר המקומי הלך בעקבות ההסדר באירופה. הם אף טוענים, כי אין מקום שבית המשפט הגבוה לצדק יתערב בעניין, משום שפתוחה הדרך בפני העותרת להגיש קובלנה פלילית פרטית לפי סעיף 15 לחוק ההגנה על בעלי חיים, וכן יש באפשרותה לעתור, מכוח סעיף 17א לאותו חוק, לבית משפט השלום לצו מניעה על מנת שיאסור על ביצוע עבירה בניגוד לסעיף 2 לחוק.

 

המסגרת הנורמטיבית:

חוק ההגנה על בעלי חיים נחקק בשנת 1994. החוק הגדיר את הביטוי "בעל חיים" במלים "בעל חוליות למעט אדם". סעיף 2 לחוק קובע:

 

(א) לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל

 בו בדרך כלשהי.

(ב) לא ישסה אדם בעל חיים אחד בבעל חיים אחר.

(ג) לא יארגן אדם תחרות קרבות בין בעלי חיים.

(ד) לא יבצע אדם בבעל חיים חיתוך ברקמה חיה למטרות נוי".

 

שר החקלאות (המשיב 2) התקין את התקנות מכוח סעיף זה. התקנות קיבלו את אישורה של ועדת החינוך והתרבות של הכנסת (להלן: "ועדת החינוך"), כמתחייב מן החוק. תקנה 1 לתקנות הינה יוצאת דופן בחקיקת משנה ואף בחקיקה ראשית, שכן היא מתארת את מטרת התקנות. זו לשונה:

 

"מטרת תקנות אלה למנוע סבל לאווזים במהלך הלעטתם ופיטומם לשם ייצור כבד אווז, ולהקפיא את ענף ייצור כבד אווז בישראל, הכל ברוח המלצות הועדה המתמדת הפועלת על פי האמנה האירופית להגנה על חיות משק של מועצת אירופה..."  (להמלצות אלה ראו פסקה 10 להלן).

 

התקנות כוללות הוראות שונות הבאות להסדיר את העיסוק בפיטום אווזים. בתקנה 3 נקבע, כי אין להפעיל מפטמת אווזים אלא על פי ההסדר שבתקנות. בין היתר נאמר בתקנות, כי ההזנה הכפויה תיעשה אך ורק באמצעות מכונה פנאומטית, וכן נקבעו אורכו המירבי של צינור ההזנה וקוטרו המירבי. כמו כן נקבעה כמות המזון המירבית לכל יום של פיטום. בנוסף לכך הורה המשיב 2 בתקנה 7 על הקפאת הענף, היינו על כך שאין להפעיל מפטמת אווזים חדשה ואין להרחיב מפטמה קיימת. בתקנות אף נקבע, כי העובר על תקנה 7 צפוי לשישה חודשי מאסר או לקנס הנקוב בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין). התקנות נכנסו לתוקף ביום 12/03/2001 ותוקפן לשלוש שנים. משמע, התקנות יפקעו ביום 11/03/2004. 

 

הנה כי כן, לחופש העיסוק מוענקת בישראל הגנה חוקתית-על-חוקית. חוק "רגיל" של הכנסת (שאינו חוק יסוד ואינו חוק חורג - ובשני אלה אין לנו עניין בעתירה זו) יכול לפגוע בחופש העיסוק רק אם תנאיה של פסקת ההגבלה מתקיימים בו.

דברי חקיקה רבים ושונים עוסקים בנושא של בעלי חיים מנקודות מבט שונות ולתכליות שונות. 

סעיף 2(א) לחוק ההגנה על בעלי חיים אוסר על עינוי, התאכזרות והתעללות בבעלי חיים. עם חקיקתו של החוק, בוטל סעיף 495 לחוק העונשין. בסעיף 495(1) נאמר כי אדם עובר עבירה אם הוא "מכה באכזריות, מטעין ביתר, מענה או מתעמר באופן אחר בחיית בית או בחיה מבוייתת, או בחיית בר שניטל ממנה חופשה...". חשוב לציין, שחוק ההגנה על בעלי חיים החמיר בענישה באופן שאדם העובר על סעיף 2 לחוק צפוי למאסר של עד שלוש שנים. העונש הקודם, לפי סעיף 495 לחוק העונשין, עמד על חודש מאסר. בגלגולו הקודם הופיע סעיף 495 כסעיף 386 לפקודת החוק הפלילי, 1936. המעיין בנושא ימצא דמיון רב ביותר בין הסעיף שבפקודת החוק הפלילי לבין הרישא של סעיף (1)(1)A ל-Protection of Animals Act 1911. חוק אנגלי זה, העומד בתוקף אף כיום, הינו חוק משולב שמקורו בחקיקה עוד משנת 1822. כבר בתקופת המנדט מוצאים אנו הוראה ספציפית המטילה מגבלות מסוימות על הובלה של בהמות ושל עופות בדרך הים, העומדת בתוקף אף כיום. כך למשל נקבע, כי בעת ייבוא או ייצוא של בהמה אין להלקותה במקלות (תקנה 19 לתקנות הבהמות והעופות (הובלה בדרך הים), 1936 (להלן - תקנות ההובלה בים)). הוראה מנדטורית נוספת שנזכירה והעומדת עדיין בתוקף, הינה זו הכלולה בפקודת הדיג והאוסרת על שימוש בחומר נפץ לשם דיג (סעיפים 5 ו-10(3)).

זווית ראיה מיוחדת לגבי חיות הינה זו הרואה בהן קניין. יש הטוענים, כי שורש הבעיה ביחסם של בני אנוש לחיות מקורו בכך שהדין מתייחס לבעלי חיים כלכל רכוש אחר.

התייחסות לבעלי חיים מכיוון אחר ניתן למצוא בהוראות שונות בדין המטילות חובת רישוי לצורך החזקה של בעלי חיים או לביצוע פעולות שונות בהם. הסדרי הרישוי מטילים מעצם טבעם הגבלות על זכות הקניין. לעתים, אותן הגבלות מיועדות להגן על אינטרס ציבורי במובנו הצר, לעתים מכוונות הן להגן על בעלי חיים, ואף ייתכן שבמקרים מסוימים שתי המטרות שלובות יחדיו. תקנות מחלות בעלי חיים (ייבוא בעלי חיים), תשל"ד-1974, קובעות כי אין לייבא בעל חיים ארצה אלא לפי רישיון שיינתן על ידי מנהל השירותים הוטרינרים במשרד החקלאות או מי שהוא הסמיך לכך. הוראה אחרת בתקנות אלה קובעת שאין להכניס בעלי חיים מסוימים (בקר, חזירים, כבשים, עזים ועופות) לתחומיה של רשות מקומית כלשהי, או להוציאם מתחומיה בלא היתר מרופא וטרינרי ממשלתי.

החקיקה אינה עושה שימוש אחיד ושיטתי במונחים או בביטויים מסוימים על מנת להגדיר מתי פגיעה בבעל חיים הופכת אסורה. מונח אחד, שמקורו בהלכה, הינו "צער בעלי חיים". דיבור זה מופיע בכותרת של שני חוקים, האחד הוא חוק ההגנה על בעלי חיים והאחר הוא חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ"ד-1994 (להלן - חוק הניסויים בבעלי חיים). המושג מופיע גם בתקנות בעלי חיים, מופעים. המושג "צער", שלא כחלק מן הדיבור "צער בעלי חיים", מופיע בתקנה 4 לתקנות מחלות בעלי חיים (שחיטת בהמות), תשל"ד-1964. התקנה קובעת כי מי שעוסק בכפיתת בהמה, הפלתה ושחיטתה, יעשה כן ב"שיטות שיקטינו צער וכאב מהבהמה". ביטוי אחר שנמצא בחקיקה הוא "הטרדה". תקנה 2 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות), תשל"ט-1979 אוסרת לפגוע בחי, בצומח, או בדומם בתחום שמורת טבע. המונח "פגיעה", המוגדר בתקנה 1, כולל שורה ארוכה של מעשים אסורים וביניהם "הטרדת חיית-בר ממנוחתה, פגיעה בשלומה או בחופשתה".

מושג נוסף בו נעשה שימוש הוא "סבל". מונח זה כשלעצמו נזכר בסעיף 2 לחוק הרופאים הוטרינריים, התשנ"א-1991, הקובע כי שליחותו של וטרינר הינה בין היתר "למנוע ולהקל על סבלם של בעלי חיים". סעיף 4 לחוק הניסויים בבעלי חיים מגדיר את תפקידיה של המועצה לניסויים בבעלי חיים. נקבע שם כי המועצה תקבע כללים לעריכת ניסויים "והכל כדי להבטיח מזעור הסבל הנגרם לבעל החיים...".

הכרעת בית המשפט:

כב' השופט (לימים נשיא), אשר גרוניס, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית בפסק-הדין, סבר כי יש לדחות את העתירה, אך נשאר בדעת מיעוט.

 

השופט גרוניס סבר כי תכליתו של תהליך פיטום האווזים הינה ייצור מזון, שניתן להסכים כי איננו מהווה מזון שגרתי וסטנדרטי אלא מעדן גסטרונומי. התכלית של מזון חייבת לקבל משקל עודף על תכלית של בידור, כפי שהיה בפרשת התנינים. יתרה מזו, חוק ההגנה על בעלי חיים קבע במפורש כי על שר החקלאות להתחשב בצרכי החקלאות בעת שמחליט הוא על התקנתן של תקנות. בגדר צרכי חקלאות יבואו הן האינטרסים של החקלאים והן האינטרסים של כלל הציבור בייצור מזון.

 

גורם זה, חייב היה אליבא דשופט גרוניס להוביל למסקנה כי הפרקטיקה הנוכחית של פיטום אווזים איננה בלתי חוקית. מכאן אף נגזר, כי אין לחייב את המשיב 1 לצוות על משטרת ישראל לחקור את החקלאים העוסקים בענף זה במטרה להעמידם לדין. השיקולים דלעיל, אותם מנינו בהרחבה, חייבים אף להוביל למסקנה שאין מקום לחייב את המשיב 2, ולמעשה גם את ועדת החינוך, להתקין תקנות שיאסרו כליל על פיטום אווזים.

השופטת (בדימ') ט' שטרסברג-כהן סברה אחרת; כבר בראשית דבריה ציינה כי הנושא מורכב והמדובר בבעיה סבוכה שההכרעה בה אינה פשוטה. היא מחייבת יצירת מערכת איזונים רבת-משתנים, תוך "התחשבות במהותם ובחשיבותם של העקרונות המתנגשים, בתפיסתנו לגבי עדיפותם היחסית ובמידת ההגנה שמבקשים אנו להעניק לכל עיקרון או אינטרס" (בג"צ 448/85 דאהר נ' שר הפנים, פ"ד מ(2) 701, 788). על כף אחת של המאזניים מונח אינטרס ההגנה על בעלי-חיים ורווחתם. על הכף השנייה מונחת זכותו של האדם לעשות שימוש בבעלי-חיים לצרכי מחייתו ולרווחתו. 

עמדת המוצא היא קיומה של חובה להגן על בעלי-חיים. חובה זו מושרשת בהלכה היהודית ומוטמעת בשיטתנו המשפטית מימים ימימה. על הצורך להגן על בעלי-חיים נאמר כי הוא "מהווה חלק מתרבותנו ומתחושה פנימית ערכית ותועלתית כאחד בדבר החובה והצורך להגן על כל אשר נברא עלי אדמות ורוח חיים באפו" [בג"צ 6446/96 העמותה למען החתול נ' עיריית ערד, פ"ד נה(1) 769, 778 (להלן: עניין העמותה)]. וכן נאמר כי "חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים" [דברי ההסבר להצעת חוק צער בעלי חיים, התשנ"ב – 1992, הצ"ח תשנ"ב, 298 (להלן: דברי ההסבר)].

עוד נאמר כי "תחושת החמלה שאנו חשים כלפי בעל-חיים שמתעללים בו נובעת ממקור עמוק בליבנו, מרגש המוסר שבנו, רגש הנחרד נוכח הפגיעה בחלש ובחסר ההגנה...האדם מצווה אפוא להגן על החיה כחלק מן הציווי המוסרי להגן על החלש" (השופט מ' חשין ברע"א 1684/95 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3) 832, 858 (להלן: עניין התנינים)). יש הגורסים, כי בעלי-החיים אינם – הם עצמם - בעלי ערכים ואינם יכולים להיות מושאים של מוסר אנושי. עם זאת יש להגן עליהם והטעם לכך אינו נובע מציווי מוסרי דווקא, כי אם מהשתקפות רגשי הרחמים של האדם בבעלי-החיים.

יש הרואים בהגנה על בעלי-החיים חלק מ"חינוכו של האדם, שלא יהפוך האדם אכזר, שמא תחלחל הקהות והאכזריות בנשמתו" וחלק מן "המטרה החינוכית של השגת שלמות אנושית" (השופט גולדברג בעניין העמותה, עמ' 796 המביא בהסכמה מדברי השופט חשין והשופט טירקל בעניין התנינים, עמ' 861 ועמ' 873). ביטוי לגישה זו ניתן למצוא במחקרים הגורסים קיומו של קשר בין אכזריות כלפי בעלי-חיים לבין אלימות כלפי בני-אדם.

עריכת איזון בין אינטרסים, כאמצעי המשמש להכרעה בסוגיות שעניינן בזכויות מתנגשות, אינה זרה לשיטתנו המשפטית. נקודת המוצא היא כי כל אחד מן האינטרסים המתנגשים ראוי להגנה ולפיכך לא ניתן להגן באופן מוחלט על אחד מהם ולהותיר את האחר ללא הגנה כלשהי. מכאן, שהזכויות או האינטרסים המעומתים זה מול זה הם לעולם "יחסיים" ולא מוחלטים. יחסיות זו מושתתת על התפיסה כי "הערכים, העקרונות והחירויות אינם בעלי חשיבות זהה" (ע"א 6024/97 פרדריקה שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, פ"ד נג(3) 600, 657). כך הוא לעניין זכויות אדם המעוגנות בחוקי יסוד (ראו, למשל, בג"צ 2481/93 יוסף דיין נ' ניצב יהודה וילק, מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456; ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, פסקה 72 לפסק דינו של הנשיא ברק; רע"א 7504/95 גאנם יאסין נ' "ימין ישראל", פ"ד נ(2) 45; בג"צ 7015/02 כיפאח מחמד אחמד נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352) וכך הוא לעניין אינטרסים אחרים. אם זכויות אדם המוגנות בחוקי היסוד הינן בעלות אופי "יחסי" מקל וחומר שכך הוא באינטרס של הגנה על בעלי-חיים אל מול האינטרס של האדם להשתמש בהם לצורך מחייתו.

החוק החל בענייננו הוא חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד – 1994 (להלן: "חוק צער בעלי חיים" או "החוק"). מבין דברי החקיקה הרבים הקשורים לבעלי-חיים, הקרוב ביותר לענייננו הוא חוק צער בעלי חיים (ניסויים בבעלי חיים), התשנ"ד – 1994 (להלן: "חוק הניסויים"). ואכן, המחוקק מצא לייחד דברי הסבר משותפים לשני החוקים שאמורים היו - בתחילת הדרך - להוות חוק אחד והופרדו לשניים.

חוק צער בעלי חיים קובע שורה של איסורים שהראשון ביניהם הוא איסור כללי ולפיו "לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי" (סעיף 2(א)). בהמשך, מכיל החוק איסורים פרטניים על התעללות בבעלי-חיים, כגון איסור על שיסוי בעל-חיים בבעל-חיים אחר (סעיף 2(ב)), ארגון תחרות קרבות בין בעלי-חיים (סעיף2(ג)), העבדת בעל-חיים שאינו מסוגל לעבוד עקב מצבו הגופני (סעיף 3(א)), העבדת בעל-חיים עד אפיסת כוחות (סעיף 3(ב)) ועוד. האיסור הכללי אינו עומד בפני עצמו ואינו מוחלט. לעומת קביעת מערכת האיסורים האמורה מוציא החוק מתחולתו שימושים מסויימים בבעלי-חיים לצרכי האדם. בהקשר זה קובע סעיף 22(1) כי החוק לא יחול "על המתת בעלי חיים שנעשתה לצורכי מאכל אדם". מהוצאת התחולה האמורה על אף שהמתת בעל-חיים מהווה פגיעה באינטרס שהחוק נועד להגן עליו, עולה, כי המחוקק שקלל אינטרס זה עם צרכי הקיום של האדם והגיע למסקנה כי צרכי מאכל אדם גוברים על הזכות לחיים של בעלי-החיים.

 

ברוח דומה קובע סעיף 19 לחוק  כי "שר החקלאות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, ובהתחשב בצרכי החקלאות להתקין תקנות לביצועו ולשם השגת מטרתו של חוק זה..." (ההדגשה שלי – ט' ש' כ'). ההוראה האמורה מכילה מערכת איזונים פנימית. אף שהממונה על החוק הוא שר החקלאות, דורשות התקנות המותקנות על ידו את אישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת. תפקיד האחרונה - כך נראה - הוא להבטיח כי בעת התקנת התקנות יינתן משקל ראוי לאינטרס ההגנה על בעלי-החיים. החוק קובע כי התקנות תותקנה לביצועו ו"לשם השגת מטרתו של חוק זה" "ובהתחשב בצרכי החקלאות". צרכים אלה עשויים, מעצם טיבם, לעמוד בניגוד לאינטרס ההגנה על בעלי-חיים. מכאן הבעייתיות העומדת להכרעה בענייננו.

הגישה המקובלת בשיטתנו המשפטית היא הגישה המחייבת איזון בין אינטרס ההגנה על בעלי-חיים לבין ערכים חברתיים ראויים אחרים. בדרך זו הלך בית משפט זה בעניין התנינים בקובעו, כי לצורך ההכרעה אם גרימת סבל לבעל-חיים עולה כדי התעללות, יש למצוא איזון בין מידת הסבל הנגרם לבעל-החיים, תכלית גרימת הסבל והאמצעים להשגת התכלית.

ניתן למצוא הקבלה רעיונית בין הדרך בה הלך בית המשפט בעניין התנינים, שהיא שימוש במבחני התכלית והמידתיות, לבין העקרונות המנחים את בית המשפט באזנו בין זכותו של אדם המעוגנת בחוק יסוד לבין זכות אחרת, או בינה לבין ערכים, עקרונות ואינטרסים בעלי אופי ציבורי העשויים להצדיק פגיעה בזכות זו. המבחנים לעריכת האיזון הקבועים בחוקי היסוד הם תכלית הפגיעה בזכות ומידתיות האמצעי להשגת התכלית האמורה (ראו בג"צ 5016/96 ליאור חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4) 1, 55-53; ברק, בעמ' 388).

 

מבחנים אלה משמשים באופן דומה את בית המשפט לצורך עריכת איזון לא רק בין זכויות אדם אלא גם במקרים אחרים, שענייננו הוא אחד מהם.  במסגרת זו משמשים מבחני התכלית והמידתיות לא רק לשם הכרעה בשאלה אם הפגיעה באינטרס ההגנה על בעלי-חיים הינה מוצדקת ועל כן חוקית, אלא גם לשם הגדרת היקפו של האינטרס עצמו.

הבעייתיות הנובעת מפרקטיקת הפיטום על רקע הוראות חוק צער בעלי חיים, לא נעלמה מעינו של המחוקק הישראלי וכבר בשנת 1999, סמוך לפרסום המלצות הועדה המתמדת, נערכו התייעצויות במשרד המשפטים ובמשרד החקלאות לגבי "הדרך הנכונה להתמודד עם הבעייתיות הכרוכה בפיטום האווזים" (סעיף 23 לתגובת המשיבים 1 ו-2). בעקבות זאת מינה מנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות (להלן: "המנהל"), ד"ר עודד ניר, ועדה אשר הגישה לו המלצותיה בחודש מרץ 2000. הועדה המליצה על אימוץ דרך הפעולה האירופית, דהיינו הקפאת הענף על ידי הגבלת הייצור למשקים העוסקים כיום בייצור כבד "וקביעת הוראות מחייבות שיבטיחו הסבת סבל מזערית בהליך הפיטום, והכל במסגרת תקנות על פי החוק" (סעיף 25 לתגובת המשיבים 1 ו- 2).

 

ועדת החינוך והתרבות של הכנסת קיימה שני דיונים מקיפים בנוסח התקנות שהוצע על ידי שר החקלאות ולאחר שהוכנסו בהן מספר שינויים אישרה הועדה את תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים (הלעטת אווזים), התשס"א -2001 (להלן: "תקנות ההלעטה" או "התקנות"). התקנות נועדו להסדיר את פרקטיקת הפיטום לצרכי ייצור כבד אווז בישראל.

בחינת היחס בין התועלת מפיטום האווזים (ייצור כבד אווז) לבין הפגיעה בהם בתהליך הפיטום, מצריכה דיון גם בהיבטיה של התועלת הצומחת מייצור כבד אווז.  אכן, כדברי חברי, "התכלית של ייצור מזון צריכה לקבל משקל נכבד יותר מאשר בידור [עניין התנינים], בוודאי כאשר החוק הורה במפורש שיש להתחשב בצרכי החקלאות". יחד עם זאת, ככל ש"ייצור מזון" דרוש להבטחת צורכי קיומו של האדם, כך יגדל משקלו. מכאן שאין לראות במזונות בסיסיים ובמזונות אשר יש לראותם כמותרות מקשה אחת. שלא כחברי, אינני סבורה כי יש להתעלם כליל מן ההבחנה בין סוגי מזון בהתאם למדרג של נחיצות וחיוניות. נכון הדבר במיוחד כאשר המזון הוא מעדן והוא מופק בפרקטיקה המלווה בגרימת סבל חמור לבעלי-חיים. ביטוי לכך מוצאים אנו בחוק הניסויים בבעלי חיים המיועד לאפשר ניסויים לצרכי בריאותו של האדם שאינו מאפשר עריכת ניסויים לכל מטרה.

 

אכן יש לשקול את האינטרס הלגיטימי של החקלאים בשימור פרנסתם כחלק מענף החקלאות המקודם על ידי רשויות המדינה. אלא שאינטרס זה אינו יכול לגבור אוטומטית על האינטרס הנוגד של ההגנה על רווחת בעלי-החיים. המחוקק נתן דעתו לשני האינטרסים, אלא שנראה כי לא נתן לכל אחד מהם את המשקל הראוי לו, הן באיזון הפנימי של כל אחד מהם והן באיזון החיצוני של האחד כנגד משנהו. לאחד ניתן משקל יתר, לשני משקל חסר.

בחנתי בחון היטב את כל העובדות שבפנינו. נתתי דעתי לכל ההיבטים הקשורים בנושא הסבוך שעל הפרק, תוך התייחסות לדברי מלומדים בתחומים שונים, למצב המשפטי בארצות שונות ובקהיליה הבינלאומית, למצב המשפטי במקומנו אנו ולשאלות הלבר-משפטיות המתעוררות בהקשר לסוגיה הנדונה והגעתי לכלל מסקנה כי הוראות התקנות העוסקות בתהליך הפיטום סוטות באופן מהותי מהגשמת מטרתו של החוק ועל כן דינן להתבטל. עם זאת, יש לתת את הדעת למורכבות העניין ולהשלכות של ביטול התקנות ושל איסור פרקטיקת הפיטום על פיהן, על ענף כבד האווז בישראל והמתפרנסים ממנו. אלה מחייבים מתן שהות למשיבים, או למי מהם, לבחון מחדש את הנושא על כל היבטיו בטרם ייכנס הביטול לתוקפו. יש למנוע מצב בו ייווצר "חלל חקיקתי" כתוצאה מביטול מיידי של התקנות [ראו בג”צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 416-415 (להלן: עניין מנהלי ההשקעות)].

גישה זו באה בגדריה של תורת "הבטלות היחסית" או "התוצאה היחסית" אשר קנתה לה אחיזה זה מכבר בפסיקתו של בית משפט זה. תורה זו מהווה כלי של מדיניות משפטית אותו מפעיל בית המשפט "תוך התחשבות בנסיבותיו של המקרה הנתון ובחינת השלכותיהן האפשריות של ההכרעות החלופיות הבאות בחשבון, הכל במטרה להגיע, במידת האפשר, לתוצאה מעשית העושה צדק יחסי עם כלל הגורמים העלולים להיות מושפעים מן ההכרעה" (בג"צ 10455/02 בועז אלכסנדר אמיר נ' לשכת עורכי הדין, דינים עליון, כרך סג, 962, פסקה 9 לפסק דינו של השופט מצא).

 

אחד מביטוייה של תורת הבטלות היחסית הוא האפשרות להשעות החלטה בדבר בטלות דבר-חקיקה לפרק זמן שבמסגרתו יפעל המחוקק לתיקון המצב הקיים, אף שאינו חוקי: "גם כאשר הפגם שנפל בהסדר או בהוראה מחייב ביטולם של ההסדר או ההוראה, לא בהכרח יהיה הביטול מיידי, אפילו מדובר בהוראה שבתקנה או בחוק. הביטול על ידי בית המשפט, במקרה כזה, יכול להיות עתידי (פרוספקטיבי). כלומר, בית המשפט יכול להצהיר כי ההסדר או ההוראה יהיו בטלים ממועד מסוים בעתיד, כפי שבית המשפט יקבע, ועד אז ההסדר או ההוראה, אף שהם פגומים, יישארו על כנם ובתוקפם. הצהרה עתידית כזאת ניתנת, במקרים הראויים, משום שהאיזון בין השיקולים השונים הכרוכים במקרה, ובהם השיקולים של שלטון החוק, טובת הציבור והנזק הצפוי לנוגעים בדבר, מוביל למסקנה כי ראוי שהמצב הקיים, אף שאינו חוקי, יימשך עוד פרק זמן מסויים, עד שיתוקן כנדרש. זהו אחד הביטויים של תורת הבטלות היחסית" (השופט זמיר בבג"צ 551/99 שקם בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד נד(1) 112, 120).

 

על פי תורת הבטלות היחסית "שאלת התחולה בזמן של הכרזת הבטלות נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. הוא עשוי ליתן לבטלות אפקט רטרואקטיבי (או רטרוספקטיבי), אקטיבי או פרוספקטיבי" וזאת אף בעת הפעלתה של ביקורת שיפוטית על חוקתיותה של חקיקה ראשית (ברק, בעמ' 749). כך בעניין מנהלי ההשקעות, השעה בית משפט זה ביטול הוראה בחקיקה ראשית מחמת היעדר מידתיות, לתקופה במהלכה יוכל המחוקק לגבש עמדתו מחדש (שם, בעמ' 417-415; ראו גם בג"צ 6652/96 האגודה לזכויות האזרח נ' שר הפנים, פ"ד נב(3) 117, 143-142). אם כך הדבר לעניין חקיקה ראשית, הרי שמקל וחומר ניתן ליישם אותו עקרון לעניין חקיקת משנה שאושרה בידי ועדה מועדות הכנסת.

לאור כל האמור הגיעה כב' השופטת שטרסברג-כהן למסקנה כי יש לקבל את העתירה ולקבוע כי הוראות התקנות לעניין הליך הפיטום בטלות פרקטיקת הלעטת האווזים על-פי התקנות, אסורה.

 

השופט השלישי בהרכב, אליעזר ריבלין (לימים המשנה לנשיאה), צידד בעמדתה של כב' השופטת שטרסברג כהן.

כשלעצמי, אין ספק בלבי כי ליצורי הבר כמו לחיות המחמד – רגשות. הם ניחנים בנפש החווה את רגשות השמחה והצער, האושר והאבל, החיבה והפחד. יש בהם המטפחים רגשות מיוחדים כלפי ידידם – אוייבם האדם. לא הכל כך סוברים, אך אין חולקים כי גם יצורים אלה חשים בכאב המוסב להם בפגיעה פיסית או בפלישה גסה אל תוך קרביהם. אכן, הרוצה יוכל למצוא, בנסיבות נשוא העתירה הזו, צידוק, לכאורה, למעשי ההאבסה המלאכותית הכפויה, שעיקרו הצורך במיצוי מקורות המחייה של המגדל ובהעצמת ההנאה הגסטרונומית של האחרים; כפרפרזה על הכתוב (איוב ה' ז'), יאמר המצדיק, כי ראוי כי רווחת האדם תגביה עוף אף במחיר עמלם של עופות בני רשף. אלא שלכך יש מחיר – והמחיר הוא גריעה מכבודו של האדם עצמו.

 

כחברתי השופטת שטרסברג-כהן, גם אני סבור כי דין התקנות לעניין הליך הפיטום – ביטול, וכי מעשי הפיטום המלאכותי, כפי שמתירות אותם התקנות – אסורים.

 

התערבות בית המשפט בחקיקת משנה שאושרה על ידי ועדות של הכנסת:

 

סעיף 19 לחוק ההגנה על בעלי חיים קובע כזכור, כי תקנות שהתקין המשיב 2 טעונות אישור של ועדת החינוך. התקנות אותן תוקפת העותרת אומנם אושרו על ידי הוועדה. עובר לאישור קיימה הוועדה מספר דיונים בהם נטלו חלק בעלי תפקיד במשרדי ממשלה שונים (משרד החקלאות, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד המשפטים) ונציגים של העוסקים בפיטום אווזים, של מועצת הלול ושל ארגונים שונים אשר חרטו על דגלם הגנה על בעלי חיים. ההחלטה התקבלה לאחר דיון רציני ומעמיק (ראו פרוטוקול של דיונים בישיבות מיום 31/10/2000 ומיום 2/01/2010).

 

כאשר מדובר בחקיקת משנה שזכתה לאישור ועדה של הכנסת, ינהג בית המשפט זהירות מיוחדת עת בוחן הוא את תוקפה (ראו בג"צ 108/70 מנור ואח' נ' שר האוצר, פ"ד כד(2) 442, 445; ע"א 2313/98 שר המסחר והתעשייה נ' מינקול, פ"ד נד(1) 673, 686; בג"צ 971/99 התנועה למען איכות השלטון נ' ועדת הכנסת, פ"ד נו(6) 117, 170). נחזור ונזכיר, כי התקנות הותקנו בשנת 2001 ונקבע בהן כי הן יפקעו בתום שלוש שנים. בשנת 2004 אף תחלוף תקופת חמש השנים שנקצבה בהחלטתה של הוועדה המתמדת (ראו פסקה 10 לעיל). כזכור, התקנות קבעו כי אין להקים מפטמות אווזים חדשות ואין להרחיב מפטמה קיימת. אף בכך קיים דמיון לגישה שננקטה על ידי הוועדה המתמדת בהמלצתה משנת 1999. בנסיבות אלה, אין לקבל שהתקנות, אשר אף אושרו על ידי ועדה של הכנסת, הינן חסרות תוקף. זאת ועוד, אילו קיבלנו את טענתה של העותרת כי פיטום אווזים אסור לאור סעיף 2(א) לחוק ההגנה על בעלי חיים, היינו צריכים לומר כי הן שר החקלאות והן ועדת החינוך השחיתו מלאכתם לריק והתקינו תקנות הסותרות את החוק.

התערבות בית המשפט בחקיקת משנה אשר זכתה לאישור ועדה מועדות הכנסת תיעשה בצמצום ולא בנקל יתערב המשפט בחקיקה כזו. עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שחקיקת משנה אינה חסינה בפני ביקורת שיפוטית אף אם קיבלה גושפנקה פרלמנטרית (ראו, למשל, בג"צ 491/86 עיריית תל-אביב נ' שר הפנים, פ"ד מא(1) 757, 774-773; בג"צ 4769/90 עאמר סלאח זידאן נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(2) 147, 172 (להלן: עניין זידאן); ע"א 2313/98 שר המסחר והתעשייה נ' מינקול, פ"ד נד(1) 673, 687-686). פסלותה של חקיקת משנה יכול ותנבע מכך שהיא סוטה באופן מהותי מהגשמת מטרתו של החוק (עניין זידאן, בעמ' 173-172; בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 421, 444). כזו היא חקיקת המשנה בענייננו.

 

סוף דבר:

הוחלט ברוב דעות, כאמור בפסק דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן.

 

"השוויון מעורר בבני-אדם את הרצון לגבש את דעותיהם בעצמם"

 

(אלכסיס דה-טוקוויל)

השוויון המביא ברכות גדולות לעולם נוטה לגרום לכל אדם להתרכז בעצמו 

 

"יש להודות כי השוויון, המביא עימו ברכות גדולות לעולם, מחדיר בכל זאת בבריות, כמה נטיות מסוכנות מאוד. הוא נוטה לבודדם איש מרעהו, ולרכז את תשומת לבו של כל איש בעצמו".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

לכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 459]. 

 

המוסר של הנשלטים הוא בית הספר של השליטים 

 

"כל שלטון חייב להתאים לטבע בני האדם הנשלטים. אמיתה זו מוכיחה שלפי הטבע העניינים של החברה האנושית, מוסרו של העם הוא בית הספר הציבורי של השליטים".

 

ג'מבטיסטה ויקו

 

[ג'מבטיסטה ויקו המדע החדש תרגום: אריאל רטהאוז (הוצאת שלם), התשס"ה-2005, עמ' 92]. 

 

גבולה החיצון של החירות האזרחית 

 

"החירות שאנו מקווים לה אין פירושה שלא תתחולל עוד עוולה במדינה, שכן לכך אל לאיש לצפות; לא - כאשר כל הקובלנות תישמענה באופן חופשי, תישקלנה לעומק ותתוקנה במהירות, אז נגיע לגבולה החיצון של החירות האזרחית אשר החכמים שואפים אליה".

 

ג'ון מילטון

 

[ג'ון מילטון אריאוגיטיקה - נאום בעד ההדפסה ללא צורך ברשיון בפני הפרלמנט של אנגליה תרגום: אביעד שטיר (הוצאת שלם), התשע"ג-2013, עמ' 2]. 

 

הזמן הוא דימוי הכרחי

 

"הזמן איננו מושג ניסיוני, שהופשט מניסיון כלשהו. ההיות-ביחד או ההימשכות זה אחרי זה לא היו בתפיסתנו אילולא היה דימוי הזמן מונח ביסודו. מתוך הנחה זו בלבד ניתן לדמות, שאי-אלה דברים קיימים בו-בזמן (בבת-אחת) או בזמנים שונים (זה אחרי זה). הזמן הוא דימוי הכרחי, המונח ביסוד כל ההסתכלויות".

 

עמנואל קאנט

 

[עמנואל קאנט  ביקורת התבונה הטהורה  תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך (ירושלים: מוסד ביאליק),  תשע"ג-2012, עמ' 50]. 

 

הגדרה מיהו מדינאי

 

"המדינאים נמצאים בעמדה היעילה ביותר לייצוג המטרות וההתחייבויות של עמם. אך מיהו המדינאי? אין תפקיד רישמי הנקרא 'מדינאי', כפי שיש נשיא, או קנצלר, או ראש-ממשלה. למעשה, המדינאי הוא אידיאל, כמו זה של האדם הישר או בעל המידות הטובות. מדינאים הם נשיאים או ראשי ממשלה או בעלי תפקידים גבוהים אחרים, אשר באמצעותם התנהגותם המופתית ומנהיגותם בהיותם בתפקיד, מפגינים כוח, חכמה ואומץ לב".

 

ג'ון רולס

 

[ג'ון רולס חוק העמים תרגום: שחר פלד (הוצאת רסלינג) 2010, עמ' 165]. 

 

אידיאל המדינאי

 

"האידיאל של המדינאי נרמז במשפט: הפוליטיקאי נושא את עיניו לבחירות הבאות, המדינאי נושא את עיניו לדורות הבאים. המדינאי רואה עמוק יותר ורחוק יותר ממרבית האחרים, ומבין מה צריך לעשות".

 

ג'ון רולס

 

[ג'ון רולס חוק העמים תרגום: שחר פלד (הוצאת רסלינג) 2010, עמ' 165]. 

 

על פי אמת הצדק המשטר חייב להיות לטובת הכלל 

 

"משטרים הנושאים את עיניהם אל טובת הכלל הם משטרים נכונים על פי אמת הצדק המחולט; אך משטרים הדואגים רק לטובת מנהיגיהם, כולם משטרים שגויים, והם בבחינת סטייה משיטות המשטר הנכונות".

 

אריסטו

 

[אריסטו  פוליטיקה תרגום: נורית קרשון (תל-אביב: הוצאת רסלינג), 2009, עמ' 136]. 

 

צימצום היקף אי-הציות האזרחי למינימום ההכרחי

 

"בו בזמן שעומדים על הזכות לאי-ציות אזרחי, יש לפקח על השימוש בזכות זאת בכל המגבלות העולות על הדעת. יש לנקוט כל אמצעי אפשרי נגד התפרצות של אלימות או הפקרות כללית. יש להגביל את תחומי האי-ציות וגם את היקפו למינימום הכרחי לצורך העניין".

 

מוהנדס גאנדי

 

[מוהנדס גאנדי "אי ציות אזרחי כזכות טבעית" אי ציות ודמוקרטיה תרגום: ברוך קורות (הוצאת שלם), התשנ"ט-1998, עמ' 116]. 

 

מטרת החוק ואופן הצגתו

 

"לפעמים עדיף שחוקים לא יראו חותרים בצורה ישירה כל כך למטרה שהציבו לעצמם".

 

שארל דה-מונטסקייה

 

[שארל דה מונטסקיה  על רוח החוקים תרגום: עידו בסוק (ירושלים: הוצאת מאגנס), תשנ"ח]

"העז לדעת"

 

"הנאורות היא יציאתו של האדם ממצב חוסר הבגרות שהביא על עצמו. חוסר בגרות משמעו חוסר היכולת להשתמש בשכל בלא הנחיה של אחר. כשהסיבה לחוסר הבגרות אינה בעיה שכלית, אלא הימנעות מהחלטה להשתמש בו בלא הדרכה של אחר, או היעדר האומץ לעשות כן, אפשר יהיה לומר שהאדם הביא חוסר בגרות זה על עצמו. העז לדעת. היה אמיץ להשתמש בשכלך בעצמך! זהו המוטו של הנאורות".

 

עמנואל קאנט

 

[עמנואל קאנט  "מהי נאורות?" כתבים פוליטיים  תרגום: יפתח הלרמן-כרמל  (תל-אביב: רסלינג), 2009, עמ' 8]. 

 

יסודות משותפים של חוקים והסדרים 

 

"בני אדם נוטים מטבעם לשמר את זיכרון החוקים וההסדרים המחזיקים אותם מלוכדים בחברה אחת".

 

ג'מבטיסטה ויקו

 

[ג'מבטיסטה ויקו המדע החדש תרגום: אריאל רטהאוז (הוצאת שלם), התשס"ה-2005, עמ' 84]. 

 

השוויון ואי הכפיפות לדפוסים חיצוניים 

 

"בתקופות של שוויון אין דבר המקומם את רוח האדם יותר מרעיון הכפיפות לדפוסים חיצוניים. האנשים החיים בזמנים כאלה אין להם סבלנות לדברים שמן השפה אל החוץ".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

לכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 462]. 

 

התרבות הפוליטית היא גורם מכריע בהצלחתה של מדינה

 

"הגורם המכריע בהצלחתה של מדינה הוא התרבות הפוליטית שלה - המעלות הפוליטיות והאזרחיות של חבריה -  ולא רמת משאביה, שרירותיות חלוקתם של המשאבים הטבעיים אינה מציבה כל קושי".

 

ג'ון רולס

 

[ג'ון רולס חוק העמים תרגום: שחר פלד (הוצאת רסלינג) 2010, עמ' 190]. 

 

הגדרת תבחינים לדברי חנופה 

 

"יש שלושה עיקרים שמבלעדיהם כל דברי השבח אינם אלא חנופה ודברי חלקות בלבד - ראשית, כאשר משבחים רק את מה שאכן ראוי ללא ספק לשבח; שנית, כאשר מביאים את מיטב הראיות לכך שדברים מעין אלה אכן מתקיימים באמת ובתמים באנשים שלהם מייחסים אותם; ושלישית, כאשר האדם המשבח מוכיח כי זו דעתו האמיתית על מי שעליו הוא כותב, ובכך מראה כי אינו מתחנף".

 

ג'ון מילטון

 

[ג'ון מילטון אריאוגיטיקה - נאום בעד ההדפסה ללא צורך ברשיון בפני הפרלמנט של אנגליה תרגום: אביעד שטיר (הוצאת שלם), התשע"ג-2013, עמ' 2]. 

 

מעשה משפטי ועובדה

 

"חכמי המשפט, כשהם מגלגלים דיבורם על זכויות ותביעות, מבדילים במעשה משפטי בין השאלה על מה שהוא לפי הדין (Quid Juris), לבין השאלה לגופה של עובדה (Quid Facti), ולפי שהם דורשים הוכחה לשני העניינים, הרי הם מונים את ההוכחה הראשונה, החייבת לברר את הזכות או את התביעה לפי החוק, בשם גזירה. אנו משתמשים במניין מרובה של מושגים ניסיוניים בלי שמישהו יערער על כך, ואנו רואים את עצמנו רשאים אף ללא-גזירה לייחס להם מובן ומשמעות מדומה, משום שכל שעה ושעה עומד לרשותנו הניסיון, כדי להוכיח את ממשותם האובייקטיבית".

 

עמנואל קאנט

 

[עמנואל קאנט  ביקורת התבונה הטהורה  תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך (ירושלים: מוסד ביאליק),  תשע"ג-2012, עמ' 82]. 

 

הנסיבות הטבעיות לפיתוח שיטה משפטית 

 

"בני אדם מפתחים מטבעם שיטת משפט של הענקת טובות, כאשר הם מבחינים שיפיקו או ירוויחו ממנה שפע רב של תועלות".

 

ג'מבטיסטה ויקו

 

[ג'מבטיסטה ויקו המדע החדש תרגום: אריאל רטהאוז (הוצאת שלם), התשס"ה-2005, עמ' 95]. 

 

מעמדן של הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ושל פרקליט המדינה

 

(מתוך פרשת מסיקה)*

 

הנחיות מנהליות הן כללים מנחים אשר המינהל הציבורי קובע לעצמו על מנת להדריכו במילוי תפקידיו ובהפעלת סמכויותיו; בשונה מחוקים ותקנות, הנחיות מינהליות אינן מחייבות את הרשות אלא מנחות אותה בהפעלת שיקול דעתה בהתאם לנסיבות הספציפיות העומדת לפנייה.

עם זאת, ההלכה היא שככלל על רשות מנהלית אשר מוציאה הנחיות לנהוג בהתאם להנחיות אלו ולא לסטות מהן בהעדר הצדקה מיוחדת. הובהר כי סטייה מהנחיות מינהליות היא בבחינת היוצא מן הכלל, והיא אפשרית רק כשקיימים טעמים סבירים וראויים, והנטל להוכיח קיומם של טעמים אלו מוטל על הרשות.

 

 

*[ציטוט מתוך פסקאות 49-51 בע"פ 106/17 אסי מסיקה ואח' נ' מדינת ישראל (מיום 31/01/2018)]. 

"Pacta Sunt Servanda"

 "הסכמים יש לכבד" 

מצב קיצון מוביל לקיצוניות הפוכה

 

 

"ההגזמה בעניין כלשהו דרכה להביא לידי ניגודו המופלג של אותו עניין"
 

(אפלטון)

"AEQUITAS SEQUITUR LEGEM"

 "השוויון בא בעקבות החוק" 

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי בדוידוב-בנימיני ושות'

משרד עורכי-דין דוידוב-בנימיני ושות':

משפט חוקתי / משפט מנהלי

הגשת עתירה מנהלית

הגשת עתירה לבג"צ

(עורך-דין להגשת עתירה מנהלית)

משפט ציבורי: מינהלי, חוקתי, רשויות-מקומיות, ניסוח הצעות חוק

עתירות מנהליות ועתירות לבג"צ 

 

"בית סילבר", דרך אבא-הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן
טל': 03-6494555  פקס: 03-6494554

 

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now