top of page

פרשת משולם שליט

 

בג"צ 1601/90 עו"ד משולם שליט ואח' נ' ח"כ שמעון פרס ואח', פ"ד מד(3) 353

 

פרשת זו עסקה שאלת פרסום הסכמים קואלציונים שנערכים בין המפלגות השונות בכנסת; במקרה זה הוגשו ארבע עתירות על ידי מספר גורמים נוספים שנדונו באופן מאוחד; מלבד עתירתו של עו"ד משולם שליט, הוגשו עתירות הן על ידי עו"ד יצחק בן-ישראל (בג"צ 1602/90); אליעד שרגא (בג"צ 1603/90) ורונן בר-שירה (בג"צ 1604/90).

 

במרכזן של העתירות עמדה הדרישה כי הסיעות המכהנות בכנסת ישראל ועורכות בינהן הסכמים קואליציוניים לקראת כינונה של ממשלה, חייבות לפרסם הסכמים אלה ברבים. הפרשה נדונה בשנת 1990 בפני הרכב של שלוש שופטים: הנשיא, מאיר שמגר, והשופטים פרופ' אהרן ברק ואליעזר גולדברג.

 

פסק הדין שניתן על ידי בג"צ בפרשה זו נושא אופי תקדימי, שכן מדובר במקרה הראשון בו בשם השקיפות הציבורית חייב בית המשפט העליון לחשוף את ההסכמים הקואלציוניים שהיו עד חשאיים, ולאפשר את הבאתם לידיעת הציבור.

 

הרשימות השונות, שהיו חלק מן הצדדים לעתירה הביעו נכונות עקרונית להביא לפרסום ההסכמים, וזאת מטעמים שונים, תוך העלאת הסגויות והתניות מסוגים שונים; מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה הייתה בעד החשיפה של ההסכמים, תוך ציון קיומה של "חובה ליתן פומבי להסכמים" מתחומי המשפט הציבורי.  

 

חוות הדעת השיפוטית בפסק דין זה נכתבה בעיקרה על ידי כב' הנשיא, מאיר שמגר, אשר הביא בחוות דעתו את ההגדרה כי "ההסכם הפוליטי כביטויו בהסכמים הקואליציוניים בין סיעות הכנסת, הנערך לקראת כינונה של ממשלה, הוא במידה רבה פועל יוצא של מבנה השלטון ושל שיטת הבחירות שלנו". כל זאת מן הטעם ש"הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. כאשר יש לכונן ממשלה חדשה, אחרי בחירות או בעקבות הבעת אי-אמון בממשלה, וחבר הכנסת, אשר עליו הוטל הדבר, הצליח בכך, מתייצבת הממשלה בפני הכנסת לשם בקשת אמון. בשלב זה נמסרת גם הודעה על קווי היסוד של מדיניותה של הממשלה". הפועל היוצא מן הצורך בהסכמה בין מספר סיעות הוא, בין היתר, עריכת הסכם או מספר הסכמים בין סיעות הבית. באלו מוסדרים הנושאים שימצאו ביטוים בקווי היסוד ושאלות נוספות הנוגעות להרכב הממשלה ותחומי פעילותה.

 

בית המשפט העליון מדגיש לאור זאת כי "ההסכם הקואליציוני הוא איפוא מכשיר מקובל בישראל, שכן הוא מהווה מסגרת להסכמה פוליטית בין המפלגות", המשמש כ"כלי להסדר מוקדם של נושאי איוש תפקידים בממשלה וברשויות השלטון ועניינים כיוצא באלה".

 

כב' הנשיא שמגר מזכיר בפסק דינו כי בעבר הובא לבית-משפט העליון בשעתו הסכם, שעניינו הסדר של קציבת משך הכהונה בין מספר מועמדים מתוך אותה רשימה (בג"צ 501/80), תוך ניסיון לקבל סיועו של בית המשפט לאכיפתו, והדגיש כי "אין בכל אלו כדי למצות את הנושאים אותם ניתן להסדיר בהסכמים כאמור".

 

מחוות דעתו של הנשיא שמגר עולה כי התשובה לשאלה האם קמה חובה לגלות ברבים הסכם "עולה מתוך מהותו של התחום שבתוכו היא ממוקמת ומן המקורות שמהם ההסכם יונק את תוכנו הערכי". הסכם כזה נטוע מתוך תחומי המשפט הציבורי. הסכם בתחום המשפט הציבורי, שעניינו מערכת בחירות – לכנסת, לרשות מקומית או לגוף ציבורי סטטוטורי – אינו נשלט, בהכרח, על-ידי דיני החוזים הכלליים, אך אין בכך כדי להסיר את הפיקוח השיפוטי על תניותיו.

 

"עניין לנו בהסכמים רבים ומגוונים, המקיפים מיגזרים שונים (פוליטיים, חברתיים, כלכליים) של חיי הציבור. הסכמים אלה – כך אנו מניחים – נעשים במלוא הרצינות, מתוך גמירת דעת שינהגו על פיהם. ראוי הוא שלא להותיר חוזים אלה מחוץ להסדר המשפטי של הדין ומחוץ לפיקוח השיפוטי של בית המשפט" [ציטוט מדבריו של כב' השופט (לימים נשיא), אהרן ברק, בפרשת רובין (בג"צ 669/86, בשג"צ 451/86).

 

היות והסכם קואליציוני נערך על-ידי אנשי ציבור, שהופקדו על-ידי הבוחרים על ניהול מערכות החקיקה והשלטון, אך טבעי הוא ש"לא נועדו להסדיר נושאים שעניינם אינטרס פרטי או אישי". כידוע איש הציבור הוא נאמן הציבור, שלא פועל למען עצמו, אלא למען האינטרס הציבורי, מכאן אך טבעי הוא, כי הסכמים והבטחות שהוא נותן נבחנים, על-כן, באמות מידה של המשפט הציבורי.

 

במישור העקרוני ציין הנשיא שמגר כי "התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות העומדות על סדר יומה של המדינה ולהחליף דעות עליהן באופן חופשי. ההמשכיות של הזיקה בין הנבחר לבין הבוחר אמנם מאבדת אחרי הליך הבחירות מאופייה של הפעולה הישירה ומן האינטנסיביות שבה, אך הבחירה אינה מסיימת את הקשר בין הציבור לנבחריו עד לבחירות הבאות. התהליך הפוליטי כולו נצפה על-ידי הציבור הרחב באופן מתמשך, והוא מלווה אירועיו בתשומת לב, לשם הבעת דעתה שוטפת ולשם גיבוש מסקנות לגבי ההווה והעתיד. דעת קהל חופשית ומודעות הציבור לנעשה במערכות השלטון הן חלק אינטגרלי מן המבנה של המשטר הדמוקרטי. משטר דמוקרטי בנוי על שיתוף מתמשך של הציבור במידע על המתהווה בחיים הציבוריים. החיסוי של מידע מוצדק רק בשל הטעמים יוצאי הדופן של ביטחון המדינה או יחסי חוץ או מחשש של פגיעה בעניין ציבורי חשוב". השופט שמגר מוסיף כי "מן המטרות, אשר אותן נועד הסכם ציבורי לשרת, מתחייבים היסודות של קיום טובת הציבור ושמירה על כללי הגינות וטוהר בפעילות המשתקפת בהסכם. קיומם של אלה יוצר את התשתית לאמון הציבור בשיטת הממשל אותה הוא קבע לעצמו, ומתוכה ולאורה יכול גורם ציבורי זה או אחר לגבש רעיונותיו לעתיד. כל האמור כאן לגבי הציבור בכלל חל גם על חבר הכנסת, המתבקש להביע דעתו בשאלת האמון בממשלה, במעמד שנקבע לכך בסעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה או במהלך החיים הפרלמנטריים".

 

המסקנה המתבקשת מכל האמור הינה כי "אין אפשרות לקיים את אמון הציבור על יסוד הנסתר ממנו". ועל כן, כל עוד לא קיים אינטרס ציבורי מובהק מסוג אחר שמתנגש בעיקרון זה, יש להעדיף את האינטרס הציבורי של הפצת מידע חופשית ומלאה. "שלילתו של יסוד הגילוי ברבים יש בו כדי לדלל את יכולתו של הציבור ליטול חלק בחיים הפוליטיים", מדגיש הנשיא, מאיר שמגר, תוך שהוא הוסיף כי "העין הציבורית היא לא רק ביטוי לזכות לדעת, אלא גם בבואה לזכות לפקח".

 

לגבי מקומו של בית המשפט בתוך מסגרת זו, קובע שמגר כי "בהיעדר פיקוח שיפוטי אין דרך יעילה ומיידית לביקורת ולאכיפת החובות העולות מן המשפט הציבורי; קיום הנורמות של המשפט הציבורי בדרך כלל ופיקוחו של בית המשפט תלויים זה בזה ושזורים זה בזה".

 

כב' השופט, פרופ אהרן ברק, הצטרף לחחות דעתו של הנשיא שמגר, אך לאור חשיבותו של הנושא מבחינה ציבורית הביא מספר תובנות חשובות משלו.

 

השופט ברק פותח אף הוא את דבריו במישור העקרוני, ומדגיש כי ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. העם בוחר במפלגות או ברשימות, אשר מועמדיהן נבחרים כחברים בכנסת. "המפלגות הפוליטיות הן המכשיר החוקתי, אשר באמצעותו מתגבש הרצון הפוליטי של אזרחי המדינה. בעקבות שיטת הבחירות מתקיים אצלנו משטר רב-מפלגתי. משטר כזה מבוסס, מטבעו, על עריכתן של קואליציות שלטוניות. ההסכם הפוליטי הופך, על-כן, למכשיר פוליטי-משפטי חיוני, אשר במשטרה החוקתי שלנו נודעת לו חשיבות רבה בגיבוש המהלכים הפוליטיים. אך טבעי הוא, כי האזרחים, אשר הצבעתם שלהם מקימה את האורגנים השלטוניים (הכנסת), יהיו מודעים לתוכנם של הסכמים אלה. אכן, כשם האזרחים צריכים לדעת את מצען של המפלגות, כן צריכים הם  לדעת את תוכן ההסכמים הפוליטיים, אשר לעתים קרובות יש בהם סטייה או תוספת למצעים הפוליטיים. אכן, מאבק פוליטי בין מפלגות מחייב מידע של האזרחים על הנושאים והדמויות, הקשורים בעשייה הפוליטית".

 

 בהקשר זה הביא כב' השופט ברק דברים שכתב בפרשת כהנא: "החלפה חופשית ולא מוכתבת מהשלטון של מידע, דעות והשקפות, תוך נסיון לשכנוע הדדי, היא תנאי חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי, המבוסס על שלטונו של העם, על ידי העם, למען העם, רק בדרך זו ניתן להבטיח, כי כל יחיד בחברה יקבל את מירב הנתונים הדרושים לו לשם קבלת החלטות בעניין משטר ושלטון. זרימה חופשית של דעות מאפשרת שינוי סדיר במבנה הכוחות המקיים את השלטון. בלא חופש הביטוי, הדמוקרטיה מאבדת את נשמתה" (בג"צ 399/85).

 

מידע האמור שהינו חיוני לקיומו של משטר דמוקרטי תקין, "כולל בחובו גם מידע על דבר ההסכמים הפוליטיים. על בסיס מידע זה יוכל הציבור לגבש לעצמו עמדה באשר לנבחריו ובאשר לעמדותיהם הפוליטיות ולתיפקודם בבית הנבחרים. רק על רקע מידע זה יוכל הציבור להכריע, ביום הבחירות, לשבט או לחסד, ורק על בסיס מידע זה תוכל להתקיים החלפת דעות חופשית בין בחירות לבחירות".

 

מכאן ש"החובה לגלות הסכמים פוליטיים אינה נעוצה אך בצורך של האזרח לגבש עמדה פוליטית. קיים צורך נוסף ומיידי, הקשור לתהליך הרכבת הממשלה עצמה. הממשלה נכונה משהביעה לה הכנסת אמון (סעיף 15 לחוק-יסוד: הממשלה). חברי הכנסת, המשתתפים בהצבעה, צריכים לדעת מה הן ההתחייבויות אותן נטלו על עצמם מרכיבי הממשלה. אם אמנם מטרתו של ההסכם הפוליטי היא לכוון התנהגות בעתיד, הרי חיוני הוא, כי מידע על השפעתו העתידה של ההסכם תעמוד לנגד עיני חברי הכנסת, המצביעים לכינון הממשלה. אכן, מתגובת היועץ המשפטי לממשלה למדנו, כי הלכה למעשה הונחו הסכמים קואליציוניים של שולחן הכנסת בטרם תתקיים הצבעת אמון".

 

חובת הגילוי נגזרת מהצורך של האזרח בכלל ושל חבר הכנסת בפרט "לקבל מידע חיוני להכרעותיו הפוליטיות. לחובת הגילוי היבט נוסף. הידיעה של הצדדים להסכם, כי ההסכם ייחשף ברבים  ויהא נתון לביקורת הכלל, משפיעה על עצם תוכנו של ההסכם". חשיפתם של ההסכמים הציבוריים תשפיע על חוקיות תוכנם. היא תאפשר ביקורת ציבורית ותגביר את אמון הציבור ברשויות השלטוניות ותחזק את מבנה המשטר והמימשל.

 

השופט ברק מביא מקור נוסף לחובת הגילוי של הסכם קואליציוני, ומקור זה נובע "מתפקידם הציבורי של הצדדים להסכם. סיעה בכנסת היא יחידה קונסטיטוציונית. מפלגה פוליטית, המשתתפת בבחירות לכנסת, ממלאת תפקיד חוקתי. לסיעה ולחבר הכנסת יש תפקיד ציבורי על-פי דין. אין הם אך גופים מהמשפט הציבורי. סיעה פרלמנטרית או חבר-כנסת, החותמים על הסכם פוליטי, אינם פועלים לעצמם. הם משמשים נאמנים של הציבור".

 

חובת הגילוי נגזרת מחובת האמון. אך למעלה מזאת: סיעה פרלמנטרית או חבר-כנסת בודד, המבצעים תפקידים ציבוריים בעלי אופי חוקתי, חבים בחובת ההגינות. מהות המשטר והאופי הציבורי של ההסכם, אך השופט ברק מדגיש כי לחובת הגילוי קיים גם מקור שלישי. מקור זה מעוגן בזכותו של הציבור לדעת. כנגד "הזכות לקבל מידע" שהיא זכותו של היחיד לקבל מידע עומדת חובתו של השלטון לספק מידע. "מכאן חובתם של נושאי תפקידים ציבוריים ליתן מידע לבני הציבור".

 

כב' השופט, אליעזר גולדברג, שחוות דעתו נועלת את פסק הדין, הצטרף לעמדת שני חבריו להרכב וסיכם את עמדתו במילים הבאות: "אף אחד מבעלי הדין שלפנינו לא כפר בסמכותו של בית-משפט זה לקבוע את חובת הגילוי של ההסכמים הקואליציוניים והאופוזיציוניים. העקרונות המשפטיים, עליהם השתיתו חבריי הנכבדים את חובת הגילוי, אף הם מקובלים עלי. גדר ספקותי, אם עלינו להפעיל את סמכותנו, כשכל הצדדים נכונים היו לגלות את ההסכמים שעשו, גם שלא על דרך החיוב. שכן הרשות 'הטבעית' לקביעת מסגרת ותוכן לנושא קונסטיטוציונים מן המעלה הראשונה, בו אנו עוסקים, איננה הרשות השופטת, אלא הרשות המחוקקת. סוברני, כי גם כשנעדרות נורמות של המשפט הציבורי, לא עלינו תמיד המלאכה לפתחן בחקיקה שיפוטית, מקום שמתחייבת חקיקת הכנסת. אם בסופו של דבר החלטתי להצטרף לחבריי, אין זאת אלא מן השיקול,כי אם יישאר הנושא פרוץ לחלוטין עד לחקיקה, ואם יישאר הגילוי רק לרצונם הטוב של המתקשרים, לא מנענו סכנת פגיעה במירקם חיינו הציבוריים, על כל ההשלכות שבכך".

 

 

"Ubi peccat aetas maior, male discit minor"

 "כשמנהיגי המדינה חוטאים, תושביה יחטאו אף הם" 

 

אנקדודטה היסטורית בשבח העיסוק בתחומי הידע, הניסיון וההתמחות

מרקוס טוליוס קיקרו

 

הסנאטור והמשפטן הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו, מביא בתוך אחד מכתביו ("על הנואם" - ספר II), אנקדוטה היסטורית המובאת מפיה של הדמות קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס[1]. הדברים נאמרו במהלך שיח אוראטורים (ביחיד: Orator). קאטולוס מספר על אמן דיבור יווני בשם פורמיו, שהיה ידוע כפילוסוף מן האסכולה הפאריפאטאטית.

 

הסיפור שהיה כך היה: בעת ששהה בגלות באפסוס, הוזמן אחד מגדולי המצביאים בתולדות האנושות, חניבעל מקרתגו, אשר "שמו יצא לתהילה בפי כול"[2], לשמוע הרצאה מפיו של אותו אמן דיבור בשם פורמיו. האחרון הרצה, כך מסופר, "שעות אחדות על תפקידו של מצביא ועל ענייני צבא בכלל". בעוד שקהל המאזנים נהנה הנאה מרובה מן ההרצאה, נשאל חניבעל, כך מספר קאטולוס, מה דעתו שלו על הפילוסוף הלה? לכך השיב "האיש מקרתגו" כי "הוא ראה כבר לעיתים קרובות זקנים מטורפים, אולם מימיו לא ראה איש מטורף יותר מפורמיו".

           

וכך מסכם זאת קאטולוס: "וחיי הרקולס, הוא צדק; וכי יש דוגמא אחר ליהירות או לפטפטנות, מזו, שיווני, שמעולם לאה אויב או מחנה-צבא, שמעולם לא היה קשור אף לא בקשר רופף ביותר למשרה ציבורית כלשהי, ייתן הוראות בענייני צבא לחניבעל, שלחם שנים כה רבות על ההגמוניה עם העם הרומי, שהכניע את כל עמי העולם?"[3].

 

נדמה שהמסקנה העולה מן האמור די ברורה, ומיותר להוסיף על כך מילה.

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

הערות שוליים:

[1] מצביא ומדינאי רומי, שהיה ידוע גם כנואם מוכשר. כיהן במשרת הקונסול של שנת 102 לפנה"ס, במשותף עם גאיוס מריוס.

[2] קרב טראסימנוס היה אחד מהניצחונות הגאוניים והגדולים ביותר של חניבעל כמצביא; מן הצבא הרומי שמנה לפני המערכה 25 אלף חיילים, נותרו קרוב לאלף בלבד שנמלטו על נפשם ( 15 אלף נהרגו, ותשעת אלפיים נפלו בשבי קרתגו). קרב זה, שכמעט הביא לחורבנה של רומא, היה זכור היטב  בתודעה הרומית, כאחת מן התבוסות בגדולות בתולדותיה.

[3] מרקוס טוליוס קיקרו "על הנואם(II)" מתוך: כתבים שונים תרגום: ארנסט דוד קולמן (ירושלים: מוסד ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 186-187

כישורים תיאורתיים להיות שליט טוב

 

(Servius Sulpicius Galba)

 

 

בשנת 68 לספרה (המכונה "שנת ארבעת הקיסרים"), לאחר התאבדותו של הקיסר נרון, עלה לכס הקיסר ברומא סרוויוס סולפיקיוס גלבה. עלייתו לשלטון לאחר הפלתו של נירון קיסר, קטעה את רצף הקיסרים היולו-קלאודיים, שראשיתה ביוליוס קיסר. ההיסטרויון הרומי סויטוניוס מספר בביוגרפיה שכתב על "שנים-עשר הקיסרים" (הראשונים), כי לקיסר גאלבה היה את כל הרקע הנכון להצליח למרות שלא היה קשור משפחתית אל בית הקיסרים.  

 

למרות כל האמור, שלטונו החזיק מעמד במשך מעט יותר מחצי שנה, שבסופה נרצח הקיסר בשל התנהלות פוליטית כושלת, ולמרות שלכאורה, התקיימו בו כל התכונות והניסיון הדרושים כדי להצליח. ההיסטוריון הרומי טאקיטוס סיכם במשפט אחד את שלטונו של גלבה בספרו "דברי הימים": "הכל מסכימים כי היה ראוי להיות קיסר, אלמלא עלה לשלטון".

 

היטיב לנסח זאת סר ישעיה ברלין: "בתחום הפעולה הפוליטית החוקים הם מועטים ביותר: המיומנויות הן חזות הכול. כמו נהגים מצליחים, מה שעושה מדינאים למצליחים הוא שאין הם חושבים במונחים כלליים" [ישעיה ברלין "כושר שיפוט פוליטי" תחושת המציאות תרגום: עתליה זילבר (הוצאת עם עובד), 1998, עמ' 69].

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

על היעדר מדע שחל על מדינאות ופוליטיקה

 

"אין שום מדע טבע של הפוליטיקה כשם שאין מדע טבע של האתיקה. מדעי הטבע אינם יכולים להשיב על כל השאלות".

 

ישעיה ברלין

 

[ישעיה ברלין "כושר שיפוט פוליטי" תחושת המציאות תרגום: עתליה זילבר (הוצאת עם עובד), 1998, עמ' 74]. 

 

העיצוב הלא מתוכנן של המוסדות הציבוריים

 

"רק מיעוטם של המוסדות החברתיים עוצבו ביודעין ואילו רוב רובם פשוט 'צמחו', כתוצאה בלתי מתוכננות של מעשי אנוש[...] לא כל התוצאות של מעשנו הן תוצאות מכוונות, ומכאן שהתיאוריה הקונפרטיבית של החברה לא תוכל להיות אמת"

 

קרל פופר

 

[קרל פופר החברה הפתוחה ואויביה  תרגום: אהרן אמיר (הוצאת "שלם") ירושלים: 2003]

ביקורת חוקתית כמחסום מעריצותה של אסיפה נבחרת

 

"הכוח המוענק לבתי המשפט האמריקניים לפסוק שחוק מסוים הוא בלתי חוקתי, הוא אחד המחסומים האדירים ביותר שהוצבו אי פעם כנגד עריצותן של אסיפות פוליטיות".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

לכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 106]. 

 

הרצון הוא קרקע המשפט

 

"קרקע המשפט היא הרוחני בכלל, והרצון הוא מקומו המדויק יותר ונקודת המוצא שלו. הרצון הוא חופשי, במובן זה שהחירות היא עצמותו וייעודו, ושיטת המשפט היא ממלכת החירות הממומשת, עולם הרוח שנוצר מתוך עצמו כטבע שני".

 

גיאורג וילהלם פרידריך הגל

 

[הגל פילוסופיה של המשפט תרגום: גדי גולדברג (הוצאת שלם), התשע"א-2011, עמ' 25]. 

 

מותרות משחיתות את היראה לחוקים

 

"אלו שאין נותנים להם דבר, אינם משתוקקים לדבר; אלו שנותנים להם מעט, משתוקקים עד מהרה למעט יותר, ולאחר מכן להרבה. [...] לנפש שהושחתה על ידי מותרות, יש הרבה תשוקות נוספות. עד מהירה היא מתחילה לשנוא את החוקים המפריעים לה, ולפעול נגדם".

 

שארל דה-מונטסקייה

 

[שארל דה מונטסקיה  על רוח החוקים תרגום: עידו בסוק (ירושלים: הוצאת מאגנס), תשנ"ח]

פיתוח "משפט מקובל" במשפט הישראלי

 

"כפי שנוצר באנגליה משפט מקובל, שלא היה רק בגדר פרשנות של ביטויים, כך נוצרה גם אצלנו האפשרות העצמאית לפתח משפט מקובל, לאו דווקא תוך פרשנות ביטויים כפשוטה"

 

כב' השופט מאיר שמגר

 

 [בד"נ 29/84,  30 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ ואח'; פילקו פיננס אנד אינוסטמנט קומפני נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ ואח', פ"ד לח (4) 505].

זכויות שהתפתחו באמצעות הדין

 

"לא פעם הכיר בית-משפט זה בזכויות, שלא בא זכרן בשום הוראה משפטית, ואלו, בקבלן גופשנקא שיפוטית, לבשו צורה והתגבשו לזכויות מוכרות בדין. דברים שבנוהג ובמושגי הצדק הטבעי, שרק תמול שלשום היו עוד חסרי דמות ובלתי גדורים, עולים בדרך זו על דרך המלך וזוכים לדרגה של זכות. זוהי ההתפתחות השיפוטית, המתנהלת בצדה של פעולת החקיקה ואינה נכנסת לתחומה, ולא הייתי רוצה להצר את צעדיה. סמכות זו ערובה היא לחופש הפרט"

 

כב' השופט אלפרד ויתקון

 

[בג"צ 29/62 שלום כהן נ' שר-הבטחון ואח', פ"ד טז 1023]

 

אכיפת החובות העולות מן המשפט הציבורי

 

"בהיעדר פיקוח שיפוטי אין דרך יעילה ומיידית לביקורת ולאכיפת החובות העולות מן המשפט הציבורי; קיום הנורמות של המשפט הציבורי בדרך כלל ופיקוחו של בית המשפט תלויים זה בזה ושזורים זה בזה"

 

כב' השופט מאיר שמגר

 

 [בג"צ 1601/90 משולם שליט ואח' נ' ח"כ שמעון פרס ואח' פ"ד מד (3) 353].

בבית המשפט העליון

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי בדוידוב-בנימיני ושות'

" Non est regula quin fallet"

 "אין כלל ללא יוצא מן הכלל" 

פרשת משולם שליט

 גרסה שנייה   

משפט ציבורי: מינהלי, חוקתי, רשויות-מקומיות, ניסוח הצעות חוק

עתירות מנהליות ועתירות לבג"צ 

 

"בית סילבר", דרך אבא-הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן
טל': 03-6494555  פקס: 03-6494554

 

bottom of page