דוידוב - בנימיני ושות'

חופש הביטוי והזכות לפרטיות ברשת האינטרנט

 

רע"א  4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה  לשרותי  בזק בינלאומיים בע"מ

 

בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת זו ניתן במסגרת הליך אזרחי, בו ניתנה רשות לערער ב"גלגול שלישי", והוא נדון בפני הרכב של שלושה שופטים בראשותו של המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, וכב' השופטים, אדמונד א' לוי וד"ר אליקים רובינשטיין.

 

במרכזו של פסק דין זה עמדה בקשתו של מטפל אלטרנטיבי בשם רמי מור, שביקש מבית המשפט להורות לחברת "ברק אי.טי.סי" לחשוף בפניו את פרטיהם של טוקבקיסטים אשר השמיצו אותו בפורום אינטרנטי, מתוך רצון למצות אפשרות של הגשת תביעת לשון הרע.

 

נדמה שממועד מתן פסק הדין (ניתן במארס 2010), אותם "טוקבקיסטים אנונימיים", שהתנהגותם עמדה במרכז המחלוקת בפרשה זו, איבדו לא מעט מן הרלוונטיות והאקטואליות שלהם.

 

הדבר בא לידי ביטוי בשני מישורים: ראשית, העידן בו אנו חיים. השינויים הטכנולוגיים המהירים, שגוררים אחריהם חילופי אופנות תכופים בכל הנוגע לתרבות הגלישה באינטרנט, ובמקרה זה הפריחה של הרשתות החברתיות. פריחה זו הוציאה את "תרבות הפורמים" ואת הטוקבקים לחלוטין מן האופנה. העולם הוירטואלי מתנהל היום במידה רבה באופן שבו תיאר אותם מעל בימת הכנסת בשנת 1960, ח"כ יזהר סמילנסקי, הלא הוא הסופר הנודע בשם העט ס.יזהר.

 

הדברים נאמרו אומנם בהקשר אחר, אבל משקפים את המצב הדברים דהיום כמעט אחד לאחד, ביחס למהפכה הגלובלית שאנו חווים בעידן שלנו. סמילנסקי אמר כבר אז שאנו חיים ב"עולם שלא היה עוד כה אחיד וקשור כאשר הוא עתה, עולם שקורא בו דרור לכוחות מופלאים מזה, ושרעיונות נישאים מדורי דורות חוללו בו עד עפר, עולם שמרחקיו נתקצרו וגדליו נתמעטו, והזעיר-אנפין שבו גדל לפתע והיה לשליט תבל - והכל סביב במרוצה, בחינת עוד זה מדבר וזה בא".

 

נדמה שהיום, בעידן הרשתות החברתיות, נוהגים מרבית הגולשים להביע את עמדותיהם בפומבי. קיימת תופעה שולית יחסית, של יוזרים פיקטיביים (או אנונימיים). הם נועדו בעיקר לטובת קידום מטרות מסחריות ומשמשים גם ככלי לניגוח יריבים פוליטיים בזירה הציבורית. יוזרים אלה מהווים אולי זכר מסוים לאותם טוקבקיסטים אנונימיים מן העבר.

 

שנית, וזה קושי שמלווה את עולם המשפט מאז היווסדו, וזהו הצורך להתאים את עצמו לשינויי העתים, תוך שמירה על יציבות מתחייבת. יש מקורות רבים לכך, אך מי שנתן אולי את אחת המטפורות המוצלחות במישור הזה היה העיתונאי והמשפטן האמריקני, קוונטין ריינולדס, שהתייחס לכך בספר הנודע שכתב על הפרקליט והשופט סמואל ס. לייבוביץ: "החוק הוא כמו אדם שרודף אחרי חשמלית, אך לעולם לא מצליח להשיג אותה. גם אם לאדם יש סיכוי להתקרב לחשמלית. החוק תמיד ימשיך לפגר אחר הסוגיות הבוערות"[1]. המשפט מתמודד עם אתגר קשה שכזה, הרי שבחזקת קל וחומר, יש לו קושי גדול עוד יותר כאשר הקצב שבו מתפתחים השינויים הוא כל כך מהיר.

  

למרות כל האמור לעיל יש בפסק דין בפרשת רמי מור, מספר לא מבוטל של אמירות חשובות, בעיקר בכל הקשור ל"זכות לפרטיות" ול"חופש הביטוי", תוך מתן הגנה ליכולת של האדם להביע עמדה חופשית יותר כאשר הוא אינו מזוהה בשמו. המחזאי האירי אוסקר ויילד כתב במאמרו "המבקר כאמן" כי האדם הוא הכי פחות עצמו כאשר הוא מדבר מ"הפרסונה שלו". ולפיכך באם "תיתן לו מסכה, הוא יאמר לך את האמת". "פרסונה" חשוב להדגיש היה כינויה של המסכה בתיאטרון היווני העתיק, וזו בעצם שיקפה את הדמות אותה גילם השחקן שחבש אותה.

 

המימרה המפורסמת הזאת של אוסקר ויילד רלוונטית מאוד למסר העולה מפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשה זו. ההליך עבר גלגולים שונים עד שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון, ושם נפלה כאמור הכרעה לטובת חופש הביטוי וטובת שמירת פרטיותם של הטוקבקיסטים. כל זאת ברוב דעותיהם של כב' השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד א' לוי, אל מול דעתו הנוגדת של כב' השופט אליקים רובינשטיין.

 

כב' השופט א' ריבלין פתח את פסק הדין וציין כי "במישור הכללי-החוקתי, כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות. אכן, האפשרות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מחופש הביטוי".

 

הדברים נכתבו תוך אזכור העובדה כי בית המשפט העליון בארצות-הברית ציין באחת הפרשות כי אפילו האבות המייסדים של האומה האמריקנית פרסמו את מנשריהם הקוראים לעצמאות, ואת השקפותיהם באשר לדמותה של האומה המתהווה וחוקתה העתידית, באופן אנונימי. הכוונה כמובן לאלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי, שפרסמו את מאמרי "הפדרליסט" תחת שם העת פובליוס[2], שנחשב לאחד ממשחררי רומא משלטון העריץ של המלכים האטרוסקיים במאה השישית לפנה"ס (ביחד עם לוקיוס יוניוס ברוטוס), והיה זכור בתודעה ההיסטורית כידיד העם הרומאי. מעט מאוד אנשים ידעו באותה העת מיהם האישים שעומדים מאחורי מאמרי "הפדרליסט".

 

 כב' השופט רבלין כותב במסגרת חוות דעתו בפסק הדין כי השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי: "האנונימיות היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ופעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי". קיימים מצבים בהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו – לא יתבטא כלל, וזאת בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים וחששות מפני תגובת הסביבה.

 

השופט ריבלין ממשיך ומטעים כי "יתכנו בהחלט מצבים שבהם המסרים החשובים ביותר – לאדם עצמו או לאחרים זולתו – יהיו עצורים בתוך האדם פנימה, ורק היכולת לומר את הדברים באופן אנונימי תוכל לפרוץ את החסמים. ממילא, האנונימיות היא לפעמים פתח לחופש ביטוי. האנונימיות היא לעיתים חלק מהמסר עצמו. היא נועדה לחדד את המסר, לתמוך בו או למנוע העמסת הנחות מסוימות על תוכנו של הביטוי".

 

בהקשר של הגלישה באינטרנט מציין ריבלין כי במידה רבה האנונימיות עושה את האינטרנט למה שהוא, ובלעדיה ייגרע מן החופש במרחב הווירטואלי.

 

במאמר מוסגר אציין כי קיימות בהיסטוריה דוגמאות רבות נוספות המחזקות את העמדה בה נקט כב' השופט ריבלין. מדובר בהוגים גדולים, שהטביעו אף הם חותם משמעותי על האנושות, אשר העדיפו להסתתר מאחורי מקורות אנונימיים, כדי להביע את השקפתם בחופשיות. דרך מאוד ידועה, הייתה לכתוב את היצירות ההגותיות את הספרותיות תחת כסות של תרגום כתבים השייכים כביכול לגורם אחר. ידוע בהקשר הזה ספרו, הברון שארל דה-מונטסקייה "מכתבים פרסיים" וספרו של וולטר "קנדיד".

 

מונטסקיה, המשתמש בדמויותיהם של "נכבדים פרסיים" שהגיעו כביכול לאירופה, ומבקר באמצעותם באופן סמוי את החברה הצרפתית[3]. וולטר, שזכה לבלות פרק זמן לא מבוטל כאסיר פוליטי בבסטיליה, כותב בפתח יצירת המופת שלו "קנדיד או: האופטימיות" כי הספר בכלל "תורגם מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759"[4].

 

כב' השופט, אדמונד א' לוי, פתח את חלקו בפסק הדין בתהייה: מה יש בהן (באותם טוקבקים ובתגובות הנגד להן), "שכה מלהיט את היצרים ומרבה את סערת הרגשות, אף כשמדובר ברוב מהומה על לא מאומה, לא אדע". לוי שהצטרף לדעתו של ריבלין ציין כי החוק שאמור להסדיר את הסוגיה מפגר אחרי ההתקדמות הטכנולוגית, ומתפקידו של המחוקק להסדיר נורמטיבית את הנושא ולהדביק את פער העיתים הטכנולוגי שנוצר.

 

לעומתם, חלק כאמור כב' השופט, ד"ר אליקים רובינשטיין, על מסקנותיו של ריבלין תוך שהוא מציין כי בעיקרון ניתן ליצור באמצעות הפסיקה את המסגרת הנורמטיבית לצורך הקמת עילת תביעה מוכרת.

 

בשעתו, עם פרסום החלטת בית המשפט העליון לדחות את בקשתו של רמי מור לחשוף את הטוקבקיסטים שהוציאו לעז ושנינה כלפיו, גרר הנושא תגובות רבות ברשת. הנושא נדרש בפיות רבים לשבט או לחסד. במבט לאחור, מנקודת המבט דהיום (ראשית 2015), נראה שהמציאות כפי שהתפתחה מאז, מלמדת אותנו כי אלה שדרשו בהגזמה עד כדי "אבדנו לנו", הפריזו בתגובותיהם. לעומת זאת, בדיעבד, אלה שהגיבו בהמעטה בחזקת "מה לכם כי נזעקתם?!", צדקו, אבל לאו דווקא בהכרח מן הסיבות הנכונות. במציאות שקיימת דהיום, החשיבות של פסק הדין היא כאמור בעיקר בשל האמירות הכלליות שיש בו בנוגע לזכות לפרטיות ולזכות לחופש הביטוי האנונימי.

 

סברתי בעבר כי אדם המתבטא בשמו האמיתי הוא בדרך כלל הרבה יותר מחושב, ענייני, שקול ולא ממהר לפלוט ממקלדתו כל מיני הגיגים מתלהמים ובלתי מחושבים. כשפניו גלויות אמור היה האדם לכאורה להתייחס יותר ברצינות לכל מה שהוא כותב, אך גם מציאות זו טפחה על פנינו, למראה האופן שבו בחרו לא מעט גולשים להתבטא (ולהשתלח) מתוך הפרופיל האישי שלהם בעת האחרונה (נראה שגבולות חדשים נפרצו בתקופת מבצע "צוק איתן"). כיום, הדעות המובעות ברשתות החברתיות, בעיקר בנושאים אקטואליים, נכתבות עדיין בשפה רדודה, מתלהמת ושטחית.

 

אין לומר זאת לגבי מרבית הגולשים, שמקפדים לשמור על לשון נקייה, מנומסת ומתונה; אם להשתמש במושג פרוידני, הדברים שנכתבים בזהות ידועה משקפים את מחשבותיו של אותו גולש רק לאחר שעברו את המסננת של הסופר-אגו שלו, אבל לא בהכרח את מה ש"הפרסונה שלו" (כהגדרתו של אוסקר ויילד), חושבת באמת על אותו עניין. אגב-אורחא אומר כי למען שלמותה של החברה ולמען היחסים התקינים בין חבריה, אנחנו לעיתים מעדיפים לחיות ברוב רובו של הזמן תחת מנגנוני הבקרה של הסופר-אגו, ודי בצדק, על אף שהדבר מחייב שקיעה מודעת אל תוך המימד האשלייתי שיש בדבר. 

   

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'  

 

 

 

 

 

הערות שוליים:

[1] קוונטין ריינולדס בית המשפט-סיפורו של הפרקליט סמואל ס. לייבוביץ (תל-אביב אריה ניר), 2005

[2] שמו המלא היה  פובליוס ולריוס פובליקולה פובליוס הוא כיהן במשרת הקונסול הראשונה בצוותא עם ברוטוס. בשנת 509 לפניה"ס הודח המלך האחרון של רומא טרקו וינוס סופרבוס.

[3] שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005, עמ' 49

[4] וולטר קנדיד או: האופטימיות (תרגום: דורי מנור), הוצאת פן-ספרי חמד-ידיעות ספרים 2006