חופש הביטוי והזכות לפרטיות ברשת האינטרנט

 

רע"א  4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה  לשרותי  בזק בינלאומיים בע"מ

 

בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת זו ניתן במסגרת הליך אזרחי, בו ניתנה רשות לערער ב"גלגול שלישי", והוא נדון בפני הרכב של שלושה שופטים בראשותו של המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, וכב' השופטים, אדמונד א' לוי וד"ר אליקים רובינשטיין.

 

במרכזו של פסק דין זה עמדה בקשתו של מטפל אלטרנטיבי בשם רמי מור, שביקש מבית המשפט להורות לחברת "ברק אי.טי.סי" לחשוף בפניו את פרטיהם של טוקבקיסטים אשר השמיצו אותו בפורום אינטרנטי, מתוך רצון למצות אפשרות של הגשת תביעת לשון הרע.

 

נדמה שממועד מתן פסק הדין (ניתן במארס 2010), אותם "טוקבקיסטים אנונימיים", שהתנהגותם עמדה במרכז המחלוקת בפרשה זו, איבדו לא מעט מן הרלוונטיות והאקטואליות שלהם.

 

הדבר בא לידי ביטוי בשני מישורים: ראשית, העידן בו אנו חיים. השינויים הטכנולוגיים המהירים, שגוררים אחריהם חילופי אופנות תכופים בכל הנוגע לתרבות הגלישה באינטרנט, ובמקרה זה הפריחה של הרשתות החברתיות. פריחה זו הוציאה את "תרבות הפורמים" ואת הטוקבקים לחלוטין מן האופנה. העולם הוירטואלי מתנהל היום במידה רבה באופן שבו תיאר אותם מעל בימת הכנסת בשנת 1960, ח"כ יזהר סמילנסקי, הלא הוא הסופר הנודע בשם העט ס.יזהר.

 

הדברים נאמרו אומנם בהקשר אחר, אבל משקפים את המצב הדברים דהיום כמעט אחד לאחד, ביחס למהפכה הגלובלית שאנו חווים בעידן שלנו. סמילנסקי אמר כבר אז שאנו חיים ב"עולם שלא היה עוד כה אחיד וקשור כאשר הוא עתה, עולם שקורא בו דרור לכוחות מופלאים מזה, ושרעיונות נישאים מדורי דורות חוללו בו עד עפר, עולם שמרחקיו נתקצרו וגדליו נתמעטו, והזעיר-אנפין שבו גדל לפתע והיה לשליט תבל - והכל סביב במרוצה, בחינת עוד זה מדבר וזה בא".

 

נדמה שהיום, בעידן הרשתות החברתיות, נוהגים מרבית הגולשים להביע את עמדותיהם בפומבי. קיימת תופעה שולית יחסית, של יוזרים פיקטיביים (או אנונימיים). הם נועדו בעיקר לטובת קידום מטרות מסחריות ומשמשים גם ככלי לניגוח יריבים פוליטיים בזירה הציבורית. יוזרים אלה מהווים אולי זכר מסוים לאותם טוקבקיסטים אנונימיים מן העבר.

 

שנית, וזה קושי שמלווה את עולם המשפט מאז היווסדו, וזהו הצורך להתאים את עצמו לשינויי העתים, תוך שמירה על יציבות מתחייבת. יש מקורות רבים לכך, אך מי שנתן אולי את אחת המטפורות המוצלחות במישור הזה היה העיתונאי והמשפטן האמריקני, קוונטין ריינולדס, שהתייחס לכך בספר הנודע שכתב על הפרקליט והשופט סמואל ס. לייבוביץ: "החוק הוא כמו אדם שרודף אחרי חשמלית, אך לעולם לא מצליח להשיג אותה. גם אם לאדם יש סיכוי להתקרב לחשמלית. החוק תמיד ימשיך לפגר אחר הסוגיות הבוערות"[1]. המשפט מתמודד עם אתגר קשה שכזה, הרי שבחזקת קל וחומר, יש לו קושי גדול עוד יותר כאשר הקצב שבו מתפתחים השינויים הוא כל כך מהיר.

  

למרות כל האמור לעיל יש בפסק דין בפרשת רמי מור, מספר לא מבוטל של אמירות חשובות, בעיקר בכל הקשור ל"זכות לפרטיות" ול"חופש הביטוי", תוך מתן הגנה ליכולת של האדם להביע עמדה חופשית יותר כאשר הוא אינו מזוהה בשמו. המחזאי האירי אוסקר ויילד כתב במאמרו "המבקר כאמן" כי האדם הוא הכי פחות עצמו כאשר הוא מדבר מ"הפרסונה שלו". ולפיכך באם "תיתן לו מסכה, הוא יאמר לך את האמת". "פרסונה" חשוב להדגיש היה כינויה של המסכה בתיאטרון היווני העתיק, וזו בעצם שיקפה את הדמות אותה גילם השחקן שחבש אותה.

 

המימרה המפורסמת הזאת של אוסקר ויילד רלוונטית מאוד למסר העולה מפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשה זו. ההליך עבר גלגולים שונים עד שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון, ושם נפלה כאמור הכרעה לטובת חופש הביטוי וטובת שמירת פרטיותם של הטוקבקיסטים. כל זאת ברוב דעותיהם של כב' השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד א' לוי, אל מול דעתו הנוגדת של כב' השופט אליקים רובינשטיין.

 

כב' השופט א' ריבלין פתח את פסק הדין וציין כי "במישור הכללי-החוקתי, כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות. אכן, האפשרות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מחופש הביטוי".

 

הדברים נכתבו תוך אזכור העובדה כי בית המשפט העליון בארצות-הברית ציין באחת הפרשות כי אפילו האבות המייסדים של האומה האמריקנית פרסמו את מנשריהם הקוראים לעצמאות, ואת השקפותיהם באשר לדמותה של האומה המתהווה וחוקתה העתידית, באופן אנונימי. הכוונה כמובן לאלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי, שפרסמו את מאמרי "הפדרליסט" תחת שם העת פובליוס[2], שנחשב לאחד ממשחררי רומא משלטון העריץ של המלכים האטרוסקיים במאה השישית לפנה"ס (ביחד עם לוקיוס יוניוס ברוטוס), והיה זכור בתודעה ההיסטורית כידיד העם הרומאי. מעט מאוד אנשים ידעו באותה העת מיהם האישים שעומדים מאחורי מאמרי "הפדרליסט".

 

 כב' השופט רבלין כותב במסגרת חוות דעתו בפסק הדין כי השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי: "האנונימיות היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ופעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי". קיימים מצבים בהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו – לא יתבטא כלל, וזאת בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים וחששות מפני תגובת הסביבה.

 

השופט ריבלין ממשיך ומטעים כי "יתכנו בהחלט מצבים שבהם המסרים החשובים ביותר – לאדם עצמו או לאחרים זולתו – יהיו עצורים בתוך האדם פנימה, ורק היכולת לומר את הדברים באופן אנונימי תוכל לפרוץ את החסמים. ממילא, האנונימיות היא לפעמים פתח לחופש ביטוי. האנונימיות היא לעיתים חלק מהמסר עצמו. היא נועדה לחדד את המסר, לתמוך בו או למנוע העמסת הנחות מסוימות על תוכנו של הביטוי".

 

בהקשר של הגלישה באינטרנט מציין ריבלין כי במידה רבה האנונימיות עושה את האינטרנט למה שהוא, ובלעדיה ייגרע מן החופש במרחב הווירטואלי.

 

במאמר מוסגר אציין כי קיימות בהיסטוריה דוגמאות רבות נוספות המחזקות את העמדה בה נקט כב' השופט ריבלין. מדובר בהוגים גדולים, שהטביעו אף הם חותם משמעותי על האנושות, אשר העדיפו להסתתר מאחורי מקורות אנונימיים, כדי להביע את השקפתם בחופשיות. דרך מאוד ידועה, הייתה לכתוב את היצירות ההגותיות את הספרותיות תחת כסות של תרגום כתבים השייכים כביכול לגורם אחר. ידוע בהקשר הזה ספרו, הברון שארל דה-מונטסקייה "מכתבים פרסיים" וספרו של וולטר "קנדיד".

 

מונטסקיה, המשתמש בדמויותיהם של "נכבדים פרסיים" שהגיעו כביכול לאירופה, ומבקר באמצעותם באופן סמוי את החברה הצרפתית[3]. וולטר, שזכה לבלות פרק זמן לא מבוטל כאסיר פוליטי בבסטיליה, כותב בפתח יצירת המופת שלו "קנדיד או: האופטימיות" כי הספר בכלל "תורגם מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759"[4].

 

כב' השופט, אדמונד א' לוי, פתח את חלקו בפסק הדין בתהייה: מה יש בהן (באותם טוקבקים ובתגובות הנגד להן), "שכה מלהיט את היצרים ומרבה את סערת הרגשות, אף כשמדובר ברוב מהומה על לא מאומה, לא אדע". לוי שהצטרף לדעתו של ריבלין ציין כי החוק שאמור להסדיר את הסוגיה מפגר אחרי ההתקדמות הטכנולוגית, ומתפקידו של המחוקק להסדיר נורמטיבית את הנושא ולהדביק את פער העיתים הטכנולוגי שנוצר.

 

לעומתם, חלק כאמור כב' השופט, ד"ר אליקים רובינשטיין, על מסקנותיו של ריבלין תוך שהוא מציין כי בעיקרון ניתן ליצור באמצעות הפסיקה את המסגרת הנורמטיבית לצורך הקמת עילת תביעה מוכרת.

 

בשעתו, עם פרסום החלטת בית המשפט העליון לדחות את בקשתו של רמי מור לחשוף את הטוקבקיסטים שהוציאו לעז ושנינה כלפיו, גרר הנושא תגובות רבות ברשת. הנושא נדרש בפיות רבים לשבט או לחסד. במבט לאחור, מנקודת המבט דהיום (ראשית 2015), נראה שהמציאות כפי שהתפתחה מאז, מלמדת אותנו כי אלה שדרשו בהגזמה עד כדי "אבדנו לנו", הפריזו בתגובותיהם. לעומת זאת, בדיעבד, אלה שהגיבו בהמעטה בחזקת "מה לכם כי נזעקתם?!", צדקו, אבל לאו דווקא בהכרח מן הסיבות הנכונות. במציאות שקיימת דהיום, החשיבות של פסק הדין היא כאמור בעיקר בשל האמירות הכלליות שיש בו בנוגע לזכות לפרטיות ולזכות לחופש הביטוי האנונימי.

 

סברתי בעבר כי אדם המתבטא בשמו האמיתי הוא בדרך כלל הרבה יותר מחושב, ענייני, שקול ולא ממהר לפלוט ממקלדתו כל מיני הגיגים מתלהמים ובלתי מחושבים. כשפניו גלויות אמור היה האדם לכאורה להתייחס יותר ברצינות לכל מה שהוא כותב, אך גם מציאות זו טפחה על פנינו, למראה האופן שבו בחרו לא מעט גולשים להתבטא (ולהשתלח) מתוך הפרופיל האישי שלהם בעת האחרונה (נראה שגבולות חדשים נפרצו בתקופת מבצע "צוק איתן"). כיום, הדעות המובעות ברשתות החברתיות, בעיקר בנושאים אקטואליים, נכתבות עדיין בשפה רדודה, מתלהמת ושטחית.

 

אין לומר זאת לגבי מרבית הגולשים, שמקפדים לשמור על לשון נקייה, מנומסת ומתונה; אם להשתמש במושג פרוידני, הדברים שנכתבים בזהות ידועה משקפים את מחשבותיו של אותו גולש רק לאחר שעברו את המסננת של הסופר-אגו שלו, אבל לא בהכרח את מה ש"הפרסונה שלו" (כהגדרתו של אוסקר ויילד), חושבת באמת על אותו עניין. אגב-אורחא אומר כי למען שלמותה של החברה ולמען היחסים התקינים בין חבריה, אנחנו לעיתים מעדיפים לחיות ברוב רובו של הזמן תחת מנגנוני הבקרה של הסופר-אגו, ודי בצדק, על אף שהדבר מחייב שקיעה מודעת אל תוך המימד האשלייתי שיש בדבר. 

   

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'  

 

 

 

 

 

הערות שוליים:

[1] קוונטין ריינולדס בית המשפט-סיפורו של הפרקליט סמואל ס. לייבוביץ (תל-אביב אריה ניר), 2005

[2] שמו המלא היה  פובליוס ולריוס פובליקולה פובליוס הוא כיהן במשרת הקונסול הראשונה בצוותא עם ברוטוס. בשנת 509 לפניה"ס הודח המלך האחרון של רומא טרקו וינוס סופרבוס.

[3] שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005, עמ' 49

[4] וולטר קנדיד או: האופטימיות (תרגום: דורי מנור), הוצאת פן-ספרי חמד-ידיעות ספרים 2006

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי בדוידוב-בנימיני ושות'

התאמת המשפט לצרכי החיים המשתנים

 

"ההיסטוריה של המשפט היא גם היסטוריה של התאמת המשפט לצרכי החיים המשתנים. לעיתים אנו ערים לשינוי במשפט. לעיתים אין אנו חשים בכך אלא אם נשווה בין שתי התקופות אשר מרחק של זמן ניכר מפריד ביניהם"

 

כב' השופט אהרן ברק

 

[אהרן ברק "ההלכה השיפוטית והמציאות החברתית: הזיקה אל עקרונות היסוד" ספר זוסמן, עמ' 71]

 

 

שינויי העתים יוצרים דרישות חדשות והתאמה שוטפת לצרכים שנולדו

 

"המשפט – כמושג וכמסגרת החובקת כללים כמתואר, אינו יכול על כן לקיים ייעודו בהיעדר התאמה שוטפת או תקופתית מעת לעת, של היקפו ושל תוכנו, לנתונים ולצרכים החדשים שנולדו. משמע, שינויי העתים יוצרים דרישות חדשות ומתחדשות המחייבות מידי פעם גם את מציאתם או המצאתם של פתרונות חדשים[...] מובן הצורך בצמיחה החיונית של פרשנות החוק בדרך הפסיקה השיפוטית, המוסיפה, מבהירה ואף מעשירה את החוק החרות"

 

כב' השופט מאיר שמגר

 

[מאיר שמגר "מדיניות משפטית על סף המילניום הבא" ספר שמגר (כתבים) הוצאת לשכת עורכי הדין (תשס"ג-2002) עמ' 268]

 

 

שינויי ויציבות במשפט

 

"יציבות בלא שינוי היא שקיעה. שינוי בלא יציבות הוא אנרכיה"

 

כב' השופט אהרן ברק

 

[אהרן ברק "שיטת המשפט בישראל" מתוך: אהרן ברק כתבים שונים א' (עריכת חיים ה' כהן ויצחק זמיר) נבו הוצאה לאור, תש"ס-2000, עמ' 246]

החוקים חייבים להשתנות על פי מנהגי התקופה

 

"כדי שאמצעי העזר והריפוי של החוקים ישפיעו, הם חייבים להשתנות ולהתגוון השכם והערב על פי מנהגי התקופה וסוגי החוקה, ועל פי הצרכים והנסיבות של ההווה והליקויים שיש לתקנם. אל להם לחוקים להתמיד במצב אחד, אם אין ברצונם להיות טרף לסערות המאורעות וליד המקרה, כמו דמותם וחזותם של השמים והים".

 

סקסטוס קאיקיליוס

 

[ציטוט מתוך: גיאורג וילהלם פרידריך הגל פילוסופיה של המשפט תרגום: גדי גולדברג (הוצאת שלם), התשע"א-2011, עמ' 98]. 

 

שינויי העתים ופרשנות החוק

 

"אם השתנו הזמנים, החוק סובל פירוש גמיש די הצורך כדי להתאים אותו לשינויים"

 

כב' השופט יואל זוסמן

 

[יואל זוסמן "בתי המשפט והרשות המחוקקת" משפטים ג' (תשל"א) 213, 216]

"אין לכחד, שעם שינוי העיתים, משתנים אף הדינים עימהם"

(סעיף 39 למג'לה, שבוטלה באמצעות החוק לביטול המג'לה, התשמ"ד-1984)  

 

CAVEAT EMPTOR

"ייזהר הקונה"

 

עקרון שמקורו במשפט הרומי, אשר השתרש בדיני החוזים והחיובים במשפט האנגלו-אמריקני. למעשה מדובר בקיצור של המשפט הבא: Caveat emptor, quia ignorare non debuit quod jus alienum emit, שפרושו (בתרגום חופשי): יזהר הקונה, ויבחן היטב את הסחורה בטרם רכישתה.

 

דהיינו, כל צד להתקשרות עסקית חייב לדאוג לענייניו, ואל לו להיבנות ו/או להסתמך על דבריו של הצד השני, בדבר איכות הסחורה. אם לצורך העניין, יגלה בשלב מסוים אחד הצדדים לעסקה שהוא נעקץ ומצא עצמו עם "חתול בשק", הרי שעליו לבוא בטענות רק כלפי עצמו, שלא כלכל את צעדיו היטב. המוכר אינו חייב לחשוף את הפגמים בתוצרת שלו, ופגמים אלה לא יכולים להקים עילה לתביעת פיצויים ו/או עילה להפרת חוזה.

 

גישה זו הייתה מקובלת במשפט הישראלי בתחילת דרכו, עת היו תקפים דיני החוזים של המשפט האנגלי; "חוזה רגיל חל, בדרך כלל, העקרון הוא "ייזהר הקונה" ‎ CAVEAT EMPTOR וצד לחוזה יכול להתחייב עקב הצהרה כוזבת שהצהיר, אבל לא עקב שתיקתו. ואילו קשר של 'יושר מירבי' מחייב אדם לגלות לחברו את האמת הידועה לו, ויש והימנעותו מלדבר דייה כדי לחייבו" [ע"א 444/70 נהוראי ובניו בע"מ נ' אהרן ריינגבירץ, פ''ד כה(1) 449]. 

 

ברבות השנים החל במשפט האנגלי תהליך של הכנסת סייגים לעיקרון הזה של "יזהר הקונה", ומגמת הכרסום בו, זכתה לקבל ביטוי גם בפסיקה של בית המשפט העליון בישראל: "ידוע לכל שבמשפט המקובל האנגלי שולט העקרון הידוע בשמו הלטיני -  Caveat emptor שלפיו חייב כל צד לחוזה מכר לדאוג לעניניו, ואין חובה על צד אחד לנהוג בנאמנות כלפי הצד השני ולגלות לו כי הוא פועל תחת השפעה של טעות. בפסק-הדין הידוע ,Hughes .v Smith נאמר במפורש שאין המוכר חייב להודיע לקונה על טעותו כל עוד הטעות לא נגרמה כתוצאה ממעשי המוכר. אך למרות שתחולת העקרון של  Caveat emptor לא בוטלה בדיני אנגליה ידעו בתי-המשפט שם להתגבר עליו על-ידי קביעת חריגים, ובדרך זו פתרו במידה רבה את הבעיה של ניהול משא-ומתן בדרך הוגנת" [ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ''ד לב(1) 231].

 

עם תחלת הליכי החקיקה של הקודקס האזרחי בישראל, שהיה מושפע לחלוטין מן המשפט הקונטיננטאלי (כתוצאה מכך שההשכלה המשפטית של ראשי מערכת המשפט והשלטון בישראל הייתה בהשראתו), איבדה הדוקטרינה את זוהרה במשפט הישראלי, והחל הליך של אימוץ דוקטרינת תום-הלב. כך במרוצת הזמן  נזנח הכלל האנגלי של caveat emptor, ואומצו כללי התנהגות חדשים של תום-לב, גילוי הדדי והגינות [ע"א 783/83 שמואל קפלן נ' מרדכי נובוגרוצקי, פ''ד לח(3)].

 

עיקרון תום-הלב, חולש כיום על דיני החוזים בישראל.

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

משרד עורכי-דין

ככל שהחוק עתיק יותר, כך יעלם  משקלן של הכוונות מאחורי חקיקתו

 

"חזקת התכלית הסובייקטיבית הולכת ונחלשת ככל שעובר הזמן בין מועד חקיקתו של החוק לבין מועד פירושו. בשלב מסוים ייעלם משקלה של התכלית הסובייקטיבית לחלוטין, וחזקת התכלית האובייקטיבית תעמוד במלוא כוחה"

 

כב' השופט אהרן ברק

 

[אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט (ירושלים: נבו) תשס"ג-2003, עמ' 432: עמ' 243-244]

חזקת החפות

 

"אחד ממושגי היסוד של שלטון החוק, הוא שאין לייחס לאדם מעשה פלילי כל עוד לא הוכחה ונקבעה אשמתו בהליכים שיפוטיים כדין[...] אין האישום מוכיח נגדו ולא כלום, והוא נחשב לחף מכל פשע[...] זכות היסוד שבחזקת זכאי ניתנת לאדם לא רק כדי שלא יענש כל עוד לא נשפט, אלא גם כדי שכבודו ושמו הטוב וכל יתר זכויותיו האישיות והחמריות לא יפגעו, בשל מעשהו הפלילי, במאומה, כל עוד לא נשפט"

 

כב' השופט חיים ה' כהן

 

[בג"צ 94/62 מרוין לי גולד נ' שר הפנים פ"ד טז 1848]

האידאה של המשפט היא החירות

 

"שום דבר איננו חי אם איננו אידיאה באופן כלשהו. אידאת המשפט היא החירות, וכדי להיתפס באמת, עליה להיות מוכרת הן במושגה והן במציאות".

 

גיאורג וילהלם פרידריך הגל

 

[הגל פילוסופיה של המשפט תרגום: גדי גולדברג (הוצאת שלם), התשע"א-2011, עמ' 17]. 

 

אחריות נושא משרה למינוי כושל

 

("Culpa in Eligendo")

 

 

עיקרון שמקורו במשפט הרומי, המטיל אחריות ציבורית למינוי כושל של אדם על-ידי הדרג הבכיר (כיום הדרג הנבחר) לתפקיד בעל חשיבות במערכת הציבורית.

 

לפי התפיסה הזאת, מי שבחר ומינה את האדם שכשל במילוי תפקידו, נושא באחריות לכישלון מתוקף כך שבחר בו ומינה אותו לאותו תפקיד.

 

שר המשפטים, פנחס רוזן, התייחס באחד מנאומיו בכנסת, בהקשר זה לעיקרון האמור, בדיון על מינוי היועץ המשפטי לממשלה, וציין שהוא נושא באחריות למינוי בהיבט הזה.

 

קיימת השקפה בעולם המשפט שיש מקום להרחיב את העיקרון מן המשפט הציבורי ולהחיל אותו על המשפט הפרטי, בקשר עם החלטות של מנהלים כלליים ודירקטורים בחברות ציבוריות ופרטיות, בנוגע למינויים כושלים של נושאי משרות בתאגיד שהם עומדים בראשו.

מכון מצפ"ן

מנהל המחלקה למשפט ציבורי, במשרד עורכי-הדין דוידוב-בנימיני ושות', עו"ד אדיר בנימיני, הינו היועץ-המשפטי של מצפ"ן - המכון הישראלי למשפט וצדק לפוליטיקה מקומית נקיה; גוף שנוסד מתוך מטרה לסייע ולתת הכוונה לנציגי ציבור מרשויות מקומיות, ועדי פעולה של תושבים ונציגי ועדי שכונות, בכל רחבי הארץ. מכון מצפ"ן מסייע להם על ידי מתן כלים תקשורתיים ומשפטיים להתמודד כנגד מעשים בלתי תקינים לכאורה של נבחרי ציבור בשלטון המקומי.

אין זה סוד גדול שמנגנוני הפיקוח על השלטון המקומי בישראל הם רופפים מאוד, ולא תמיד אפקטיביים; המעבר לבחירה ישירה של ראשי הרשויות המקומיות בישראל העניק להם כוח רב, תוך כרסום משמעותי בכוחה של מועצת העיר.  נבחרי הציבור, חברי מועצות הערים, הם אחד מאותם גורמים שאומרים לפקח על הפעולות של הרשות המקומית, אך הם פועלים מעמדת נחיתות מובנית. לעתים רבות הגשת עתירה מנהלית או עתירה לבג"צ כנגד הרשות המקומית הינה האופציה האחרונה שעומדת בפני נבחרי ציבור במועצות הערים, וזאת על מנת לכפות על הרשות המקומית לפעול על פי הוראות החוק.

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now