פרשת גלברט 

 

בג"צ 2148/94 אמנון גלברט - עו"ד ואח' נ' נשיא בית המשפט העליון פ"ד מח(3), 573.' (ניתן ביום 31/01/1994)

 

 

העתירה המנהלית שהוגשה בפרשה זו לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, התמקדה בוועד החקירה שהוקמה בעקבות הרצח בחברון, לפי חוק ועדות-חקירה, התשכ”ט-1968. על הוועדה הוטל לחקור את האירוע ולקבוע ממצאים ומסקנות באשר לעובדות ולנסיבות הקשורות לרצח שהתרחשה בראשית שנת 1994. הוחלט כי הועדה תוכל להגיש לממשלה גם המלצות בעקבות ממצאיה ומסקנותיה, ככל שתמצא לנכון.”

חברי הוועדה מונו, בהתאם לסעיף 4 לחוק ועדות-חקירה, על ידי נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר. ואלה חברי הוועדה: השופט מאיר שמגר, יושב-ראש הוועדה; השופט אליעזר גולדברג; השופט עבד אלרחמן זועבי; פרופ’ מנחם יערי; רב אלוף (מיל’) משה לוי. 

התיק נדון בפני הרכב מורחב של שלושה שופטים ברשותו של המשנה-לנשיא (כתוארו אז) כב' השופט, פרופ' אהרן ברק, כב' השופט (לימים המשנה לנשיא) ד"ר מישאל חשין וכב' השופט, פרופ' יצחק זמיר.

הרקע להגשת העתירה:

שני העותרים ביקשו בעתירתם לבג"צ כי בית המשפט העליון יצווה על יושב-ראש הוועדה, כב' הנשיא, מאיר שמגר, לבטל את מינויו של חבר הוועדה, השופט ע’ זועבי.

לחלופין, ביקשו כי בית המשפט יצווה על חבר הוועדה השופט זועבי שיודיע על הפסקת חברותו בוועדה. וכל כך למה? כיוון שבאחד העתונים התפרסמה לאחרונה כתבה בה הובאו מפי השופט זועבי דברים אשר, לפי לשון העתירה, “יש בהם, לכאורה, משום נקיטת עמדה והבעת דעה מוקדמת, בקשר לעניינים הנחקרים ו/או אמורים להחקר על ידי הועדה הנכבדה.”

 

העותרים הציגו עצמם בעתירה שהגישו כהאי לינשא: "ילידי ואזרחי מדינת ישראל, ומשרתים בצבאה כקצינים במילואים". לטענתם יכול ויהיה במסקנותיה של הועדה הנכבדה – כפי שיתגבשו לאחר שמיעת העדויות – ובהמלצותיה לממשלת ישראל, כדי להביא את הממשלה לנקוט צעדים שיהיה בהם משום נגיעה ישירה אליהם ו"לפיכך קיימת לעותרים זכות עמידה בפני בית משפט נכבד זה".

 

זכות העמידה:

פסק-הדין בפרשה זו נדרש לסוגיית זכות העמידה של העותרים  הורחבה מאוד במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת. נראה שכאן בפרשה זו נוצרה לשופטי בית המשפט העליון התחושה כי החבל נמתח יתר על המידה.

 

יחד עם זאת, חשוב לציין כי המשיבים לעתירה לא העלו טענה בדבר היעדרה של זכות עמידה ולכן בית המשפט הכריע בעתירה לגופה. אולם, היות והדברים שנאמרו אגב ההכרעה לגופו של עניין, בעניין זכות העמידה, הם לדעתנו בעלי חשיבות גבוהה, תתמקד הסקירה של פסק-הדין בפרשה זו, בעיקר בנקודה זו.

 

פתח ונדרש לסוגיה זו כב' השופט, פרופ' זמיר, שכתב את חוות הדעת העיקרית בזו הלשון:

 

 

הקורא התמים עשוי לשאול: כיצד זה עשויות המלצות הוועדה להשפיע על נקיטת צעדים שיהיה בהם משום נגיעה ישירה לעותרים? על שאלה זאת אין תשובה או רמז בעתירה. מן הראוי היה שהעתירה, אם היא מתבססת על נגיעה ישירה, תוסיף ותסביר מהי אותה נגיעה. אכן, חזקה על העותרים, שהינם עורכי דין המייצגים את עצמם בפני בית המשפט, שהיו מציגים הסבר כזה לבית המשפט, לו היה הסבר בפיהם. כיוון שלא עשו כן, ולפי מראית הדברים, צריך להניח כי אין להם הסבר כזה. משמע, צריך להניח כי אין להם עניין אישי בנושא העתירה, אלא אותו עניין כללי, המשותף לכל אדם בישראל, שכל רשות תפעל כדין. לשון אחרת, זוהי עתירה ציבורית, ואין טעם שהעותרים יסתתרו מאחורי טענה של עניין אישי, בלי לנסות אפילו לבסס אותה.

 

כידוע, בית משפט זה פתח את שעריו בפני עתירות ציבוריות, בעניינים שיש להם חשיבות לשלטון החוק, אפילו אין לעותרים עניין אישי בעתירה. אני סבור כי התפתחות זאת טובה וחשובה. יש בה צורך בעיקר לגבי עניינים בהם אין בנמצא עותר בעל עניין אישי. אלה הם עניינים בהם רשות ציבורית קיבלה החלטה, או עומדת לקבל החלטה, שיש לה השלכה על הציבור הרחב, ועל העקרון של שלטון החוק, ועם זאת אין בה נגיעה ישירה לאדם מסויים או לקבוצה מוגדרת של בני אדם. בעניינים מעין אלה, אם לא יוכל כל אדם מן הציבור לעתור לבית המשפט, לא יהיה אף אחד מן הציבור שיוכל לעתור לבית המשפט. התוצאה עלולה להיות שאותה רשות תהיה חסינה מביקורת שיפוטית לגבי אותו סוג של עניינים. תוצאה כזאת אינה עולה בקנה אחד עם העקרון של שלטון החוק.

עם זאת, הנסיון מלמד כי דרך השער של העתירה הציבורית נחפזים להיכנס אל בית המשפט, מפעם לפעם, גם עותרים שאינם ראויים: עותרים שאינם מתמצאים די הצורך בנושא העתירה, ולפיכך אינם מסוגלים או אינם טורחים להכין תשתית עובדתית לעתירה; עותרים שמתעברים על ריב לא להם, שעה שמצויים אנשים שהם צד ישיר לריב, אך אין הם מעוניינים שאותו ריב יהיה נדון בבית המשפט; עותרים המחפשים בעיקר את אור הזרקורים הנלווה לא פעם לעתירות ציבוריות הנשמעות בבית משפט זה. ראו, לדוגמא, בג”צ 1759/94 סרוזברג נ’ שר הבטחון (טרם פורסם).

 

על זכות העמידה בעתירות ציבוריות ראו גם, באופן כללי, ז’ סגל, זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק ( מהדורה שניה, 1993), עמ’ 109 ואילך. כך או כך, בית המשפט נאלץ לעתים לעסוק בעתירות סרק, שלא הוכנו כראוי, שחסר להן בסיס משפטי, שאין להן סיכוי להתקבל. עתירות כאלה, אף אם הן מדברות בלשון נשגבה של שלטון החוק, אינן מוסיפות תוקף לשלטון החוק, אף אינן מביעות כבוד לבית המשפט. לכן, בלי לשים מכשולים על דרכה של העתירה הציבורית, יש מקום לדרוש מן העותרים בעתירות כאלה שישקלו היטב בדעתם, אם יש יסוד בעובדות ובדין להגשת העתירה. עותר שאינו עושה מלאכתו נאמנה, לפני שהוא מביא עתירה ציבורית בפני בית המשפט, צריך לדעת שהוא עשוי להתחייב בתשלום הוצאות המשפט.

 

כב' השופט, ד"ר חשין התייחס בפתח דבר למצב ההיסטורי שקדם להרחבת זכות העמידה וכתב כך:

 

 

 לו היתה עתירה כעתירה העותרים מוגשת לפני עשר או לפני חמש-עשרה שנים, היה בית המשפטהגבוה לצדק דוחה אותה על-הסף: העותרים היו ממשיכים לדשדש בפרוזדור ואל הטרקלין לא היו באים. באותם ימים לא הותרו להיכנס בשערי בית המשפט אלא עותרים בעלי “זכות עמידה”, ובכלל אלה לא באו אלא בעלי זכות אישית וישירה, כפלוני שביקש לעצמו רשיון לפתוח חנות מכולת והרשות סירבה לבקשתו. האומנם כאותו פלוני הם העותרים?

 

העותרים מנסים לשוות לעתירתם דימוי של עתירה פרטית, ואולם כולנו ידענו כי עתירה ציבורית מונחת לפנינו והרי המסיכה היא שקופה. לפני כעשרים וחמש שנים ביקש שמחה מירון למנוע את הפעלת הטלוויזיה הישראלית בשבתות ובמועדים. מירון, יהודי שומר מצוות, הוטרד מחילול שבת ומועד בהפעלתה של הטלוויזיה, וטענתו היתה, כי היתר שנתן שר העבודה בידי רשות השידור להעסקתם של עובדים בימי שבת ומועד היה שלאכדין. עתירתו לבית המשפט היתה כי כך ייקבע: בג”צ 287/69 שמחה מירון נ’ שר העבודה, רשות השידור ושר הדואר, פ”ד כד(337 (1. כמה יגיעות נתייגע שמחה מירון ובכמה מעגילות הידק וכבש עצמו, להודיע ולהיוודע כי בעל מעמד הוא – ולא עלתה בידו. בית המשפט נענה לטענת המדינה, ובהרכב של חמישה שופטים – בראשם הנשיא אגרנט ולשני צידיו השופטים זוסמן, לנדוי, ברנזון וקיסטר – קבע כי מירון נעדר זכות מעמד הוא. מירון נפטר לביתו כלעומת-שבא.

כאן עובד השופט להתייחס למצב בימינו, לאור השינוי הביא להרחבת זכות העמידה.

לא כימים ההם ימינו אלה. אכן, קנקן בימינו הוא כקנקן של אותם ימים: רק עותר בעל “זכות עמידה” יבוא בשערי בית המשפט – כך רשום על הקנקן מלבר – אלא שתוכו של קנקן נשתנה, וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב: הנחל הפך נהר והנהר נשפך אל ימה. אפשר נדייק יותר אם נאמר, כי ביקורת בשערי בית משפט כמעט שהוסרה לעניינן של עתירות ציבוריות ראויות, ונמצא המעמד, בתורת שכזה, אינו עוד בעל-מעמד כבימים עברו. על כל אלה נדע אם נעיין בסיפרו החשוב של ד”ר זאב סגל, זכות העמידה בבית המשפט הגבוה לצדק ( מהד’ שניה, פפירוס, תשנ”ד-1993), בייחוד בפרק השנים-עשר בו: “על מעמדה של זכות העמידה, 1993”. אכן, בעוד אשר בעבר שאלו עותר שעל-מיפתן: “מאין באת” – מה היא זכותך ותישמע – הנה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית המשפט: “לאן אתה הולך” – לאן מועדות פניך, מה עוולה מבקש אתה לתקון. כיום מכירים אנו, להלכה ולמעשה, ב”עותר ציבורי” כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן-לתיאבון שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור. ליבי שלם עם הלכה כל-מרחיבה זו, ואינני חושש מעם-רב זה של בעלי זכות עמידה. יש בכלל מאתיים מנה, ואין בכלל מנה מאתיים. הרחבנו את זכות העמידה ונוכל לבור את הבר מן התבן; לו הצרנו אותה כי אז אפשר היינו מוצאים עצמנו חסרי-אונים בעתירות ראויות.

 

כשאני לעצמי, נוח לי בהלכה שהרחיבה קהלם של בעלי זכות עמידה – ובהם עותרים כעותרים שלפנינו – ולא הייתי משלח אותם מעל פנינו כמי שנעדרים הם זכות עמידה. ואולם עתירת העותרים היתה נדחית בימים ההם מטעם נוסף, והוא, מפאת תוכנה ודרך הגשתה לבית המשפט. טעם זה ככוחו אז וככוחו עתה, ועל-כן אוסיף ואדבר בו.

 

בנקודה זו מדגיש כב' השופט, ד"ר חשין את התנאים המקדימים שעותר צריך לעמוד בהם טרם הגשת עתירה מנהלית לבית המשפט העליון.

זאת נדע, וידענו תמיד, שהמבקש לבוא בשערי בית משפט – כל בית משפט, ובית המשפטהגבוה לצדק בכלל – חייב לקיים תנאים מוקדמים שאם לא ימלאם לא יישמע. דרכי ההליכים הותוו מראש, ורק המהלך באותן דרכים יגיע אל מחוז-חפצו. והנה, דין והלכה הם – טעמם בצידם ולא נרחיב בו – שהמבקש להיכנס בשערי בית המשפט הגבוה לצדק חייב לתמוך עתירתו בתצהיר.

ובתצהירו יאמר המצהיר מה בעתירתו אמת, מה בעתירתו אמת למיטב ידיעתו ואמיתו, וצירוף האמירות והטיעונים בתצהיר אמור להקים לעותר עילה הראוייה להישמע לפני בית המשפט. בימים שמכבר, ואני פרקליט בפרקליטות המדינה או עורך-דין מן השורה, הצהירו מצהירים לפניי כי דברים שאמרו בסעיף 4(ג) רישה הוא אמת, כי דברים שאמרו בסעיף 6(ח)(1) מציעתה אמת הם למיטב ידיעתם ואמיתם, והמצהירים – ואנוכי עימהם – טרחנו וחתמנו בשולי כל עמוד ועמוד מן התצהירים. הקפדנו כך בתצהירים, ביודענו שזה חומר הראיות לפני בית המשפט וכי לא יהיה אחריו ולא כלום. לא כימים ההם ימים אלה, ואולם גם אם כך הוא הרחיקו העותרים לכת.

נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי עתירה ראויה הנתמכת בתצהיר שכל כולו נסמך הוא אך על דברים שנכתבו בעיתון כדברים שהם אימרי אמת.

 

בעתירת העותרים – על פניה – אין היא ראויה כי תעבור את סיפו של בית המשפטהגבוה לצדק, ולו מן הטעם שבתוכנה לא מילאה אחרי תנאי מוקדם הנדרש מכל עתירה. וכך גם ראוי שיהיה: תמיכת עתירה בתצהיר פירושה הוא, שפלוני – המצהיר – נוטל על עצמו סיכון כי דברו יוכח כלא-אמת, ומשיוכח כך ישא פלוני בתוצאות המתחייבות מן הדין.

ועל כל אלה: בימים ההם – והימים אינם כה רחוקים מאיתנו – נדונה עתירה בשלב ראשון על-פי צד אחד בלבד (EX PARTE). בסופו של אותו שלב בהליכים היה עותר זוכה בצו על-תנאי – ובמקרה זה היתה העתירה עוברת לשלב ההליכים השני, או שעתירתו היתה נדחית – ובמקרה זה היה נסתם עליה הגולל. עותר כעותרים שלפנינו היה נדחה באותו שלב ראשון של ההליכים, בין מחמת היעדר מעמד בין מחמת פגם בעתירה (היעדר תצהיר ראוי). כך בימים ההם – לא כן בימינו אלה. כיום, ובצד הרחבת הקהל, נתחולל עוד מהפך-זוטא, והוא לענייננו עתה.

כיום, גם בשלב הראשון של דיון בעתירה – קודם הוצאת צו על-תנאי – מוזמנים המשיבים להגיב על דבר העתירה, ובעצם: מחוייבים הם להתייצב לפני בית המשפט ולהשמיע דברים על אמירות ועל טיעונים שבעתירה. מהפך-זוטא זה אירע עם התקנתה של תקנה 6 לתקנות סדר הדין בבית המשפטהגבוה לצדק תשכ”ג-1963, הוראה שנתגלגלה לימים בתקנה 7 לתקנות סדר הדיןבבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ”ד-1984, והיא השוררת כיום (תקנה 7 תוקנה בשנת תשמ”ח-1988, קה”ת בעמ’ 822, ובשנת תשנ”א-1991, קה”ת בעמ’ 799). 

 

צירוף הדברים אלה-אל-אלה ילמדנו, כי בשינוי תקנות סדר הדין, ואפשר מבלי-משים, חלה מוטציה במיבנה ההליכים עצמם. שעד למיפנה, לא נדרש משיב להגיב על עתירה אלא אם זכה עותר בצו על-תנאי – ועותר זכה בצו על-תנאי רק במקום בו נמצא ראוי לצו על-תנאי והוכיח זכותו לכאורה: בין מבחינת מעמדו, בין מבחינת עילת-העתירה, בין מבחינת התצהיר התומך בעתירה, בין מכל בחינה אחרת – והנה כיום מחוייב משיב להגיב על עתירה גם אם עותר אינו ראוי כלל, מעיקרו של דין, לזכות בצו על-תנאי (ובלבד שעתירתו אינה נעדרת-יסוד על פניה; ראה תקנה 5 לתקנות סדר הדיןבבית המשפטהגבוה לצדק, תשמ”ד-1984).

השאלה שלפנינו עתה מתחזה כשאלה של סידרי-דין: כיצד מגישים עתירהלבית המשפטהגבוה לצדק, כיצד מתקנים עתירה שהוגשה, מה בין תצהיר לבין מה שאינו תצהיר, וכיוצא באלו שאלות המשייכות עצמן, לכאורה, לסידרי-דין מן המניין. ולא היא. לאמיתם של דברים נוגעים אנו בעצב המרכזי של בית המשפט הגבוה לצדק, והרי דרכי פעילותו של בית המשפט – ביחוד ובהדגש בית המשפטהגבוה לצדק – קובעים את גבולי סמכותו הלכה למעשה. הרחבת זכות המעמד שינתה את פניו של המשפט הקונסטיטוציוני והמינהלי בישראל, ודרכי פעילותו של בית המשפט אף הן משפיעות במישרין על סמכותו של בית המשפט.

 

המשפט הקונסטיטוציוני והמינהלי בישראל נוצק בחרכי הפרוצדורה ודרכי פעילותו של בית-המשפט. על דרך ההפלגה נאמר, כי הליכי הדיון נמסו בגופו של המשפט המהותי: השניים היו לאחדים והם מעשה מיקשה. מכאן נבין ונדע כי אין ענייננו בנושאים מדרגת-חשיבות מישנית והרי אנו בעיקר. המסיכה היא מסיכת-דיון ומאחוריה מסתתרת אבן המסד.

הכל יסכימו כי בית משפט ראוי לו שיעשה לכניסה אל-תוכו של טרקלין, וכי אל-לו לדשדש בפרוזדור ולבוא עם מתדיין חשבון על דברים של מה-בכך. במה דברים אמורים, באדם שהולך בפרוזדור ומיתדפק על דלתו של טרקלין. ואילו אדם המבקש להיכנס אל טרקלין מבעד לחלון, סוגרים את החלון בפניו ומורים אותו דרכם של בני-תרבות ליכנס אל-בית. הבא אל בית הזולת ראוי לו שיכבד את מינהגות הזולת – כן ייעשה במקומנו, לא ייעשה כן במקומנו – והבא בשערי בית המשפט, ראוי לו שיילך בדרכו של בית המשפט וינהג כסדרים הנוהגים בבית-המשפט. העותרים ביקשו לבוא אל בית-המשפט מבעד לחלון, ומשהודענו להם כי לא ייעשה כן במקומנו, השיבו לנו: כתר לנו זעיר, נא השאירו את דלת הטרקלין פתוחה קמעה, והניחו לנו לסוב את הבית. בדרכנו נבנה עתירה כדרך שראוי לבנות עתירה, ולאחר שזו תהיה בידינו נבוא אל הבית מבעד לדלתו הראשית. מדוע נסכים לבקשתם, והרי ידעו מלכתחילה – וכאומנים במשפטים חזקה עליהם שידעו – כי דרכם אינה דרך?

 

בשוליו דברי, הוסיף כב' השופט, ד"ר חשין, מספר מילים בנימה אישית, שהפכו לנודעים מאוד ומצוטטים רבות בפסקי דין שבאו לאחר מכן. מגולמים בהם ביקורת רבה על היד הקלה על ההדק בכל הנוגע להגשת עתירות "ציבוריות" לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ.

אינני חש עצמי כמי שיושב במגדל שן. בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב: אני בו והוא בי. וגם על מקומי כיום באוהל-של-משפט, ריח הגלימה שעליי כריח השדה. שנים רבות הייתי יוצא ובא בשערי בית המשפט הגבוה לצדק כבא-כוחם של מתדיינים, פעם על צד זה ופעם על צד זה, ויודע אני בי כיצד נהגתי אני וכיצד נהגו אחרים כמותי. בית המשפטהגבוה לצדק ראינו בו, עמיתיי ואני, מיקדש-מעט, וקודם היכנסנו אליו היתקנו עצמנו לקראת אותה כניסה: נטלנו את ידינו להיכנסנו בבור-כפיים, היטבנו שיער ראשינו והסרנו רבב מעל בגדינו. כך מקבל אדם יום חג וכך עלינו לבית המשפטהגבוה לצדק. כך בעתירות “פרטיות” וכך בעתירות “ציבוריות”.

 

נתחלפו העיתים, נשתנו המינהגות, וימים שהיו חלפו ואינם עוד עימנו. על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קורא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון – אל בית המשפט העליון. אומר ועושה. עתירה לבית משפט כמו נכתבת היא במהלך הנסיעה, ובעומדו לפני בית המשפט ועתירה פגומה בידו, מבקש אותו מתדיין כי תינתן ארכה בידו לתקון את אשר עוול. מינהג חדש הוא שבא למדינה, ואני לא אסכים לחיות בו. נזכור כולנו ונשמור: המבקש כי ינהגו בו כבוד – יקדים וינהג כבוד בחברו, והאומר לחברו כי יטול קורה מבין עיניו, ייטיב לעשות אם יקדים ויטול קורתיים מבין עיניו-שלו.

עיקר תפקידו של בית משפט הוא להכריע בגופו של סיכסוך המובא לפניו, וכי דרישות הדיון לא נועדו אלא לשרת את המשפט המהותי כתלמיד המשמש לפני רבו; כך בכלל, ובוודאי כך בבית המשפטהגבוה לצדק. אני מסכים, כמובן, לדברים – כיצד אוכל לכפור בהם – ואולם השאלה היא אם אמנם הונח סיכסוך לפנינו, או שמא הונח לפנינו אך דמוי-סיכסוך – דבר שהוא כסיכסוך – שדומה הוא לסיכסוך וסיכסוך אין הוא.

בעתירה “פרטית” מדבר ה”סיכסוך” בעד עצמו, אשר-על-כן לא נקפוץ ידנו ולא נעמיד מיכשולי-דיון לפני מתדיין. שונה דינה של עתירה “ציבורית”, כעתירת העותרים שלפנינו. והרי זה ליבה של עתירה “ציבורית”, שהשאלה אם נתקיים בה “סיכסוך” הראוי להכרעה – מעיקרם של דברים ומעיקרו של דין – להכרעתנו ניתנה, בראשיתו של הליך ובעיצומו של הליך. ניתן להעלות עלינו כי אנו הם יוצרי ה”סיכסוך”, ועל-פינו יתקיים “סיכסוך” או לא ייוולד “סיכסוך”. ועל כך אומר: ב”כאב הפרט” נלך עם עותר יד-ביד ונעזור לו כמיטבנו; ואילו אם יבוא לפנינו עותר ובפיו “כאב האומה” או “כאב העולם”, ראוי הוא כי נדקדק עימו, למיצער בראשיתה של הדרך. עותר כעותרים שלפנינו עשה עצמו שליח הציבור, ועליו הטורח והדאגה שפירקו יהיה נאה וקולו יהיה נעים ודבריו יהיו דברים. חברי אומר כי היעדרו של תצהיר מטעם העותרים אך מחליש את העתירה ואינו משמיט את בסיסה, שהרי ניתן להכריע בגופו של סיכסוך אף בלא תצהיר. ואני לא ידעתי כיצד נעלה אל קומה שניה וקומה ראשונה לא בנינו. בית-משפט אינו ביתמדרש, ושאלות של חוק ומשפט תעלינה בו רק על יסוד תשתית-של-עובדות וסיכסוך-של-אמת.

יחד עם זאת, ציין כב' השופט חשין כי בית המשפט לא יקל ראש לא בעיתונות ולא בעיתונאים, שהם אבר הם בגופה של הדמוקרטיה המודרנית. והוסיף: ואולם לא ידעתי כיצד נוכל להסיק מכאן, כי מאמר בעיתון עשוי לשמש תשתית לקובלנהלבית המשפט. בלתי ראוי הוא בעיניי, שכתבה בעיתון כי תיכתב, יהא בה בכתבה, כשהיא לעצמה, כדי לחייב את נושא הכתבה לבוא לבית המשפטהגבוה לצדק ולהכחיש דברים הנאמרים בה בעניינו.

 

כב' המשנה לנשיא, פרופ' אהרן ברק, נדרש אף הוא לסוגיית זכות העמידה בחוות דעתו בפסק הדין, אך ציין בראשית דבריו כי אילו היה גורל העתירה תלוי אך בתשתיתה העובדתית, לא היה דוחה אותה על-אתר.  

השופט ברק הסביר כי לא פעם מאפשרים לעותר, אשר לא הניח את מלוא התשתית העובדתית, להשלים את שהחסיר. איננו מקפידים על קוצו של יוד. לנגד עיננו עומדים דבריו של הנשיא הראשון של בית-משפט זה (הנשיא זמורה) אשר הדגיש במשפט פלילי כי ראוי וחשוב הוא “שהעם יראה ששופטיו נכנסים לטרקלין שבו דנים על החטא ועונשו, ואין נשארים עומדים בפרוזדור ודנים על כתב-האשמה בלבד אם הוא שלם, או אם הוא פגום, או אם הוא בטל” (ע”פ 1/48 סילוסטר נ. היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ”ד א 19 ,5). ואם כך הוא במשפט פלילי (ובפגם שנפל בכתב האישום המוגש על-ידי השלטון) על אחת כמה וכמה שכך הוא במשפט מינהלי (ובפגם שנפל בעתירה של אדם פרטי). עותר שנכשל ומבקש דחיית-מה על מנת לתקן את עתירתו, מן הראוי להענות לבקשתו.

 

חשובות הן הדרישות הדיוניות, אך לעולם אין לשכוח כי באות הן לשרת את המשפט המהותי. כך הוא בדרך כלל. כך הוא בודאי בבית-המשפט הגבוה לצדק. תפקידנו הוא להכריע בסכסוך המינהלי, ואגב כך להבטיח את שלטון החוק (ראה בג”צ 910/86 רסלר נ. שר הביטחון, פ”ד מב(462 ,441 (2). בית-משפט זה מהווה – בלשונו של השופט ברנזון – “המעוז הבטוח והאובייקטיבי ביותר שיכול להיות לאזרח בריבו עם השלטון” (בג”צ 287/69 מירון נ. שר העבודה, פ”ד כד(1) 337). לשם הבטחת תפקידו של בית-המשפט כמבטיח את שלטון החוק בשלטון, עליו לנקוט בגישה “נדיבה”, לא פורמליסטית, ולא פדנטית. כמובן, אם עתירה חסרה את העיקר, ואם אין בה תשתית עובדתית וראייתית המבססת “סכסוך”, מן הראוי לדחותה (תוך הטלת הוצאות על העותרים). הוא הדין אם העותר נהג ברשלנות או בזלזול בהכנת העתירה, ואין עניין ציבורי מיוחד בשיפור התשתית העובדתית לצורך הכרעה על-ידי בית-המשפט.

 

משהניחו העותרים את התשתית המינימלית המאפשרת הכרעה בסכסוך בכלל, ובסכסוך הנוגע להתנהגותו של שופט בפרט, מן הראוי שניכנס לטרקלין ההכרעה לגופה, ולא נישאר עומדים בפרוזדור הדיוני. 

עם כל הביקורת שיש לנו לעתים על העתונות בישראל בשל דיווח בלתי אמין, ובשל לשון בלתי ראויה, העתונות (הכתובה והאלקטרונית) היא חיונית למשטר הדמוקרטי. העתונאי המדווח, החוקר והמנתח, ממלאים תפקיד מרכזי בחיים הדמוקרטיים. קשה לתאר מדינה דמוקרטית בלא עתונאות חופשית ואחראית. בביצוע תפקידיה, חייבת עתונאות ראויה לשמה לקיים כללים של אתיקה מקצועית. במסגרתם של אלה מוטלת עליה החובה לשמור על מקורות המידע. שמירתם של אלה מהווה גם אינטרס ציבורי, שיש לאזנו כנגד החובה להעיד (ראה ב”ש 298/86 ציטרין נ. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב, פ”ד מא(337 (2).

לסיכום נקודה זו מבהיר כב' השופט ברק: מבקשים העותרים כי נאפשר להם למצות את האמת. לבקשה זו הייתי נעתר, אילו סברתי כי הוכחת גרסתם העובדתית תביא להפיכת הצו על-תנאי למוחלט.

 

סוף דבר:

הוחלט, על דעת כל חברי ההרכב לדחות את העתירה כאמור בפסק-דינו של כב' השופט זמיר

 

על חשיבותה של דעת-המיעוט בפסקי-דין

 

 

"המשפט הרבה פנים לו והרבה גוונים וכל צבעי הקשת, ויש השתנות והתפתחות והתחדשות מתמדת, והחוק עצמו ניתן לפרשו לכאן ולכאן. מוטב שהמשפט לא ייראה כ'תורה חתומה וחתוכה', אלא ייראה כמות שהוא: זירה פתוחה לדעות שונות ולמושגים שונים של צדק. ואשר לבלבול מוח הבריות: לא פעם נוכחתי שבעל דין שהפסיד במשפטו אך האמין בצדקתו מוצא עידוד רב ונחמה פורתא בדעת-מיעוט מנומקת המצדיקה אותו, ואילולא דעה זו היה מתייאש מן המשפט ומן הצדק".

 

כב' השופט חיים ה' כהן

 

[חיים כהן מבוא אישי – אוטוביוגרפיה (כנרת-זמורה-ביתן) 2005, עמ' 357]

המהפכה החוקתית

 

(בעיניו של כב' השופט, ד"ר מישאל חשין)

 

 

"הוא נולד ביום כ' באדר ב' תשנ"ב (25 במארס 1992). בהיותו כבן שנתיים - ביום כ"ז באדר תשנ"ד (10 במארס 1994) - ערכו ניתוח בגופו: שיפרו את מראהו והוסיפו לו בינה. בימים אלה הוא כבן שבע וחצי, תרבינה שנותיו. מדברים אנו, כמובן, בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק-היסוד החשוב ביותר שנחקק לתפארת כבוד האדם וחירותו. כבוד האדם הוא בריח התיכון בחוק -יסוד זה, מראש ועד כף רגל. החוק ספוג כולו בכבוד האדם, וכבוד האדם הוא הנותן בו חיים. ציפיתי, קיוויתי, כי עתירה זו שלפנינו תתקע יתד עמוקה בקרקע-המשפט - עד הסלע - וכי אל יתד זו ייקשר, מעל לקרקע, תורן גבוה ובקצהו דגל כבוד האדם. למען ידעו הכל - למקצה הארץ ועד קצה - כי תחילה והמשך וסוף הם בכבוד האדם. כי באין כבוד האדם אין אדם ואין חברת -אדם. כך קיוויתי, כך ציפיתי. צר לי שהחמצנו הזדמנות זו שנקרתה על דרכנו. לא ניוואש ונמתין ליום המחר".

[ציטוט מתוך: בג"צ 6126/94 גיורא סנש ואח' נ' רשות השידור פ"ד נג(3) 817]

 

"לא יהיה זה נכון, לדעתי, כי נבהיל את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אלינו - להתנאות, להתבשמות, ל'קישוטי-פרשנות', לחיזוק פירוש העולה ממילא מתוכו-של-חוק. חוק הכבוד אין הוא צעצוע לשעשועי-פרשנות, וייעודו אין הוא לשמש הערת-שוליים להידורו של כל דבר-הלכה. אני חושש מקריאה כי נקרא כל העת: "משיח,משיח" - והיפוכו: 'זאב, זאב' - והרי ידענו כי לא כך נקרב ביאתו של גואל ולא כך נגרש זאב; נהפוך הוא. ואולם, בקריאה כך חוזרת ונשנית עלולים אנו לפורר את המיקשה, וביום פקודה כי יבוא לא יעמוד לנו כוחנו להקיש את מילת-הצופן ולחתוך באשר ראוי כי נחתוך. המתהלך את (עם) קטני-ארץ סופו שידמה להם".

[ציטוט מתוך: בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 769]

 

 

           

"Iuppiter iratus ergo nefas"

 "כאשר יופיטר כועס (משמעות הדבר) שהוא טועה" 

בטלות יחסית

 

כעיקרון, כל החלטה של רשות שהתקבלה בחוסר סמכות, דינה בטלות מדעיקרא (Null and Void). על חשיבות הגדולה אותה העניק בעבר בית המשפט העליון לכך שהרשויות ינהגו במסגרת הסמכויות שהוענקו להן, ניתן ללמוד מן המטפורות שבהן נקט בהקשר לפעולות מסוג זה, פעולות אותם ראה "כעפרא דארעא, כחספא בעלמא"[1].

 

בכך יישם בית המשפט העליון את העמדה המסורתית של המשפט המנהלי, שראה בעקרון חוקיות המנהל את "יסוד היסודות" בתוך שעריו, ולפיכך "פעולה ללא סמכות נחשבה לבטלה מעיקרה"[2]. כך נקבע למשל בפרשת אחים אריאל: "הלכה פסוקה מלפני בית משפט זה היא שמעשה הרשות שנעשו תוך חריגה מסמכותה כאין ואפס הם"[3].

 

זו הייתה הגישה המסורתית של בית המשפט העליון, עד ליצירת "דוקטרינת הבטלות היחסית", שתראה בפעולת הרשות רק כ"ברת-ביטול" (Voidable) – "נפסדות", שהיא פועל יוצא של טעות בתחום הסמכות[4]. ההחלטה תקבע כ"נפסדת" (ולא תבוטל) אם בית המשפט ישתכנע, בין השאר, כי התוצאה הסופית שלה לא הייתה משתנה לו הייתה הפעולה מתבצעת על פי הסמכות המוקנית לרשות בדין. 

 

כב' השופט, פרופ' יצחק זמיר, שהוא למעשה חתום על עיצובה והגדרתה של הדוקטרינה, ציין בלשונו המטפורית כי פעולה משוללת סמכות וביטולה אינם בחזקת תאומים סיאמיים: "הכלל הקובע מה מותר ומה אסור נמצא במישור אחד, ואילו הסעד על הפרת הכלל נמצא במישור אחר. בכל מישור פועלת מערכת שיקולים מיוחדת התואמת את הצרכים והמטרות באותו מישור. לכן אין לשלול את האפשרות שחוסר סמכות לא יוביל בהכרח לבטלות מוחלטת. חוסר סמכות ובטלות מוחלטת אינם תאומי סיאם"[5].

 

 

 

הערות שוליים:

 

[1] ע"א 311/78 הניה הווארד נ' נסים מיארה ואח' פ"ד לה (2)

[2] דפנה ברק-ארז "הבטלות היחסית במשפט המינהלי: על מחירן של זכויות" מתוך: ספר יצחק זמיר-על משפט, ממשל וחברה (בעריכת יואב דותן ואריאל בנדור) הוצאת האוני' העברית בירושלים (תשס"ה-2005), עמ' 300.

[3] ע"פ 284/74 שותפות אחים אריאל נ' מדינת ישראל פ"ד כט(1) 390

[4] רע"פ 4398/99 עינת הראל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3), 637

 ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל פ"ד נ(1) 793, 816; ראו גם רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 637 ורע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי פ"ד נה(4) 673[5]

הגשת עתירה מנהלית

 

עתירה מנהלית היא כלי בידי האזרח לקבל סעד מן הצדק בהליך כנגד כל רשות שלטונית, וזאת לאחר שמיצה כל דרך אפשרית אחרת. הפניה לקבלת סעד משפטי אמורה תמיד האופציה האחרונה (לפיכך לפני כתיבה העתירה ינחה עורך-הדין העוסק בתחום לפעול למיצוי כל אפשרות אחרת הקיימת להשגת הסעד המבוקש לפני פניה לכיוונה של עתירה).

 

בטרם הגשת עתירה מנהלית כנגד רשות או תאגיד "דו-מהותי", אנו בוחנים היטב במשרדנו את עילת הגשת העתירה, וסיכויי הצלחתה מבחינה משפטית; כחלק מהטיפול בעתירה המנהלית פועל משרד עורכי הדין דוידוב-בנימיני ושות', לעשות את המהלכים המשפטיים המתבקשים בטרם הגשת העתירה המנהלית, לרבות ניסיון למצות את השיח מול הרשות הרלוונטית, עוד בטרם הגשת העתירה.

 

המחלקה המנהלית במשרד דוידוב-בנימיני ושות' צברה ידעה וניסיון רב בניהול הליכים מעין זה, בדמות הגשת עתירה מנהלית.

פרטים נוספים:

הגשת עתירה מנהלית

הגשת עתירה לבג"צ

הגדרת עקרון תום-הלב

 

(בעיניו של כב' השופט, ד"ר מישאל חשין)

 

 

"כל מילה, כל ביטוי בשפה ניתן לפרשם בצימצום וניתן לפרשם ברחבות, אף ברחבות-יתר. ואולם ככל שנרחיב ונוסיף ונרחיב נגיע לנקודה שבה יימתח קרום המעטפת עד לקצה-יכולתו. משהיגענו לכאן, ואם נוסיף ונרחיב, יפקע הקרום והמילה או הביטוי יאבדו ממשמעותם הגרעינית. המושג תום-לב - בלשון בני אדם - ניתן להרחיבו, אך לא עד-בלי-די. ובאומרנו כי תום-ליבו של אדם ייקבע על-פי סטנדרדים אובייקטיביים ראויים אותם יציב בית המשפט, דומני כי בעצם אמירה זו נקרע את קרום המעטפת ותוכנו של המושג תום-לב יישפך אל הארץ. נעמיס על שיכמו של תום-לב משא אובייקטיבי של ערכים ושל סטנדרדים כפי שיקבעם בית המשפט מעת-לעת, ותום הלב יקרוס ויימחץ תחת המשא. תום-הלב לא עוד יהא תום-לב... אשר לנו: בית המשפט אינו ממציא השפה, ולא אנו ה"אדון" בלשונו של המפטי דמפטי. המושג תום-לב נבנה מסביב לגרעין של "תום-לב", וסביבו של אותו גרעין יחוגו אירועים ומקרים הנמשכים אל מרכז הכבידה שלו. המשמעות הגרעינית היא שתקבע את תחום הפרישה של המושג. הכנסת אלמנט אובייקטיבי למערכת זו של תום לב תשבש את הסדרים מעיקרם. כל כך - באשר לתום הלב, כשהוא לעצמו".

[ציטוט מתוך: רע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון אח' פד"י נה(1) 199]

"You must remember that some things legally right are not morally right"
 

(Abraham Lincoln)

"עם שאין לו לשון מתוקנת, אין לו גם מחשבה מתוקנת וגם לא הרגשה מתוקנת"

(ח.נ ביאליק)

השוויון וגיבוש דעה עצמאית 

 

"אי-שוויון תמידי בתנאים גורם להם לבני אדם שיסתפקו בחיפושן היהיר והעקר של אמיתות מופשטות, ואילו המשטר החברתי הדמוקרטי ומוסדותי מכשירים את הלבבות שלא לבקש מן המדעים אלא שימושים מידיים שתועלת בצדם".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

לכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 482]. 

 

הוודאי בחוקים ונוקשותם

 

"הוודאי שבחוקים הוא מן העדר-תבונה ויש לו תימוכין בסמכות בלבד. לכן אנו חשים בנוקשות החוקים בשעה שאנו מקיימים אותם, ועם זאת מוכרחים אנו לקיימם מחמת ה- Certum, 'הוודאי' שבהם; ובלטינית צחה מילה זו פרושה 'ייחודי' או, כפי שאומרים בבית הספר, 'מאופיין'".

 

ג'מבטיסטה ויקו

 

[ג'מבטיסטה ויקו המדע החדש תרגום: אריאל רטהאוז (הוצאת שלם), התשס"ה-2005, עמ' 109]. 

 

המימוש החוקי והלגיטימציה שלו

 

"כאשר בעינייני יסוד חוקתיים או ענייני צדק בסיסי כל אנשי הממשל המתאימים פועלים על פי שיקול הדעת הציבורי, וכאשר כל האזרחים הסבירים חושבים על עצמם באופן אידיאלי כאילו היו מחוקקים הפועלים על פי שיקול הדעת הציבורי, יהיה המימוש החוקי המבטא את דעת הרוב לחוק לגיטימי. אפשר שחוק זה לא יחשב לסביר ביותר או לנאות ביותר, לדעת כל אחד מהאזרחים, אולם הוא יחייב אותו או אותה באופן פוליטי (מוסרי) כאזרח, ויהיה עליו לקבלו ככזה".

 

ג'ון רולס

 

[ג'ון רולס חוק העמים תרגום: שחר פלד (הוצאת רסלינג) 2010, עמ' 215]. 

 

ספרים הם התבונה עצמה 

 

"הריגת אדם כמוה כמעט כהריגת ספר טוב. ההורג אדם הורג יצור בעל תבונה, צלם אלוהים. אבל המשמיד ספר טוב הורג את התבונה עצמה, הורג את צלם אלוהים, אפשר לומר, בעודו בתוך העין[...] ספר טוב הוא דם-החיים היקר של רוח נעלה, שנחנט ונשמר לעתיד לבוא, לחיים שמעבר לחיים".

 

ג'ון מילטון

 

[ג'ון מילטון אריאוגיטיקה - נאום בעד ההדפסה ללא צורך ברשיון בפני הפרלמנט של אנגליה תרגום: אביעד שטיר (הוצאת שלם), התשע"ג-2013, עמ' 4]. 

 

כוח השיפוט

 

"אם השכל בכלל נראה ככשרון לכללים, הרי כוח-השיפוט הוא כשרון להעמיד תחת כללים, כלומר, להבחין, אם משהו כפוף לכלל נתון (Casus datae legis)-או לאו. תורת-ההגיון הכללית אינה מכילה כללים כלשהם בשביל כוח-השיפוט ואף מן-הנמנע שתכליתם".

 

עמנואל קאנט

 

[עמנואל קאנט  ביקורת התבונה הטהורה  תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך (ירושלים: מוסד ביאליק),  תשע"ג-2012, עמ' 106]. 

 

העיסוק המדיני היא האומנות השלטת על כל האחרות 

 

"בכל המדעים ובכל האומניות התכלית היא דבר טוב, ויותר מכול אנו מוצאים את הטוב הגדול מכול באומנות השלטת על כל האחרות, היא העיסוק המדיני. בתחום המדיני הטוב הוא הצדק, והצדק הוא תועלת הכלל, והכול סבורים שצדק הוא סוג של שוויון".

 

אריסטו

 

[אריסטו  פוליטיקה תרגום: נורית קרשון (תל-אביב: הוצאת רסלינג), 2009, עמ' 150]. 

 

תוקף חוקי לחוק ההעושה גזרה שווה בין הרוב לבין המיעוט

 

"חוק בלתי-צודק הוא דין שאוכף רוב על מיעוט ואינו מחייב אותו עצמו. זה הבדל המקבל תוקף חוקי. חוק צודק הוא דין שרוב כופה אותו על מיעוט והוא עצמו מוכן לנהוג על-פיו. זוהי אחידות המקבלת תוקף חוקי. חוק בלתי-צודק הוא דין שנכפה על מיעוט שלא היה לו כל חלק בחקיקתו או ביצירתו מפני שלא ניתנה לו הזכות להצביע ללא הפרעה".

 

מרטין לותר קינג

 

[מרטין לותר רינג "מכתב מבית הכלא העירוני" אי ציות ודמוקרטיה תרגום: ברוך קורות (הוצאת שלם), התשנ"ט-1998, עמ' 132]. 

 

"העז לדעת"

 

"לאדם כיחיד קשה להיחלץ מחוסר הבגרות, שהפך אצלו כמעט לטבע. הוא אף למד לחבב אותה, וכעת אינו מסוגל להשתמש בשכלו בעצמו משום שאיש מעולם לא הניח לו להתנסות בכך. חוקים ונוסחאות, כלי העבודה המכניים הללו של השימוש התבוני, או נכון יותר של השימוש התבוני השגוי, בכישרונותיו הטבעיים, אלה הם האזיקים של חוסר הבגרות המתמשך. ומי שמשליך מעליו את האזיקים, בסך הכול מבצע קפיצה מהוססת מעבר למשוכה נמוכה, מכיוון שאינו רגיל לנוע בחופשיות. לכן עלה הדבר רק בידיהם של מעטים, באמצעות עבודה רוחנית עצמית, להתפתח מעבר לחוסר הבגרות ולעשות זאת ברגל בטוחה".

 

עמנואל קאנט

 

[עמנואל קאנט  "מהי נאורות?" כתבים פוליטיים  תרגום: יפתח הלרמן-כרמל  (תל-אביב: רסלינג), 2009, עמ' 9]. 

 

השוויון וגיבוש דעה עצמאית 

 

"בימינו, יש לרתק את רוח האדם לעיסוקים עיוניים; אל השימושים המעשיים אצה לה הדרך ממילא, ותחת להפנותה בלי הפסק לבדיקה המדוקדקת של תוצאות משניות כדאי לחלצה לפעמים כדי לרוממה אל העיון ביסודות היקום".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

לכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 482]. 

 

קשה החוק אך וודאי

 

"במקום מה שאומר אולפיאנוס 'קשה החוק, אך בדיוק כך נכתב', ניתן לומר, לתפארת המליצה הלטינית ובסגנון משפטי הדור יותר: 'קשה החוק, אך ודאי'".

 

ג'מבטיסטה ויקו

 

[ג'מבטיסטה ויקו המדע החדש תרגום: אריאל רטהאוז (הוצאת שלם), התשס"ה-2005, עמ' 109]. 

 

על האמת ומי שבקיא בצדק ועוול

 

"אין לנו להרבות דאגה מה יאמרו המרובים, אלא מה יאמר הבקי בצדק ובעוול, הוא האחד והאמת עצמה"

 

סוקרטס

 

[אפלטון "קריטון" כתבי אפלטון כרך א' (תרגם: יוסף ג' ליבס), הוצאת שוקן (תשנ"ח-1997),  עמ' 246]

 

מאורות השכלתנו והמשך הציביליזציה 

 

"מאחר שהציביליזציה של רומא מתה בעקבות פלישטם של הברברים, נוטים אנו אולי יותר מידי לחשוב שאין ציביליזציה יכולה למות בדרך אחרת. אם אי פעם יכבו מאורות השכלתנו, הם ידעכו בהדרגה וכמו מאליהם. אם יש עמים במניחים לתרבות ולהשכלה להישמט מידיהם, יש אחרים שהם עצמם רמסים אותה ברגל גסה".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

לכסיס דה-טוקוויל הדמוקרטיה באמריקה תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ח-2008, עמ' 483]. 

 

כוח השיפוט

 

"אף שהשכל מוכשר להיות מודרך על-ידי כללים ומצויד בהם - הרי כוח-השיפוט הוא כישרון מיוחד, שאינו מורה ולא כלום, אלא רוצה שישתמשו בו בלבד. משום כך, הרי זה הצד המיוחד של מה שקרוי פיקחות טבעית, שחסרונה לא ישלים שום בית-ספר".

 

עמנואל קאנט

 

[עמנואל קאנט  ביקורת התבונה הטהורה  תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך (ירושלים: מוסד ביאליק),  תשע"ג-2012, עמ' 106]. 

 

אומנות המשפט

 

חכם המשפט הרומי סלסוס (Celsus) אשר היה מגדולי היוריסטים בתקופת הקיסר אדריאנוס, הגדיר את המשפט בדרך הקצרה והתמציתית בתור: "אומנות הטוב והישר" (Ars boni et aequi).

 

מקור קדום יותר לעקרון נמצא כבר במקרא: "ועשית את הישר והטוב" (דברים ו', י"ח).

עקרון השוויון בדיונים משפטיים

 

בני-אדם נבונים מחשיבים למשפט כל מה שמוכתב על ידי (עקרון) שוויון התועלת בדיונים המשפטיים. האמיתי שבחוקים הוא מין איור ונוגה שמקרינה עליהם התבונה הטבעית. לכן המשפטנים נוהגים לומר לעתים תכופות: 'זה אמיתי', במקום 'זה ישר'".

 

ג'מבטיסטה ויקו

 

[ג'מבטיסטה ויקו המדע החדש תרגום: אריאל רטהאוז (הוצאת שלם), התשס"ה-2005, עמ' 110]. 

 

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי בדוידוב-בנימיני ושות'

"הפוליטיקאי האחראי צריך להיות שוחר אמת וחכמה ולאו דווקא מומחה, והוא חכם רק אם הוא יודע את מגבלותיו"

 

סוקרטס

משפט ציבורי: מינהלי, חוקתי, רשויות-מקומיות, ניסוח הצעות חוק

עתירות מנהליות ועתירות לבג"צ 

 

"בית סילבר", דרך אבא-הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן
טל': 03-6494555  פקס: 03-6494554

 

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now