TOP 10 LINKS

______________________________

 

חובת ההנמקה

 

אחת העקרונות החשובים והבולטים במשפט המנהלי; על פי העיקרון, כל החלטה היוצאת מידיה של רשות ציבורית צריכה להיות מלוות בהסברים ובנימוקים. המסגרת הנורמטיבית היוצרת את ההסדר נמצאת בחוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), התשי"ט-1958.

 

למרות שהוראות החוק אינן חלות במישרין על הרשות השופטת, הושרש העקרון בפסיקה, ונקבע כי חובה זו חלה גם על מערכת בתי המשפט. כב' השופט, צבי ברנזון, התייחס לכך בפרשת נחום יהושע כשכתב כי "כלל גדול הוא – כתוב או בלתי כתוב – כי בית המשפט חייב לתת נימוקים להחלטתו"[1].

 

מי שעמד היטב על חשיבותה של חובת ההנמקה הוא כב' הנשיא אהרן ברק בספרו על "שיקול הדעת השיפוטי": "חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד"[2] (הדגש אינו במקור – א.ב).

 

נוסיף על כך את דבריו החשובים בהקשר זה של כב' השופט (לימים נשיא) משה לנדוי, במאמרו על "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט": "שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דיבר פאונד – מעל סף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמוד למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו[...] ככל שההחלטה של הדרגה הראשונה מנומקת יותר – 'מדברת' יותר – גדלה האפשרות לתקוף את ההחלטה בערעור, אפילו היה זה בערכאה הראשונה עניין שבשקול דעת"[3].

 

בית המשפט העליון נדרש ארוכות לסוגיה בפרשת בנימין שפירא, שם כתב כב' השופט, יצחק קיסטר: "[...]וכפי שמקובל לומר היום על-פי תרגום מאנגלית, לא די שהצדק ייעשה אלא צריך גם להראות שנעשה צדק; כן נכון גם כיום השיקול, שמבחינה מעשית קשה להעמיד החלטה כלשהי לביקורת אם נימוקיה אינם ידועים. כאשר אותם שיקולים יפים היום, ונתרגם את הוויכוח בין הפוסקים בשאלה של היקף ההנמקה למושגים מודרניים, נוכל לומר כי כדי להעמיד איזו החלטה לביקורת יש ומספיק כי הרשות אשר החליטה תמציא לצד הפונה אליה את פרשת העובדות שעליהן התבססה, והרשות אשר בפניה יעמוד הענין לביקורת, תוכל לקבוע אם טעתה הרשות שהחליטה ואם לא, וזוהי דרישה מינימלית לגבי הנמקה"[4].

בפרשת תומר דרור ציין בית המשפט העליון כי חובת ההנמקה היא אחד מיסודות המשפט הציבורי וכללי הצדק הטבעי, שיש בה כדי לתרום לאיכות ההחלטה: "ההנמקה הינה מרכיב חשוב ביכולתו של הפרט להתמודד עם ההחלטה ומעניק לו את היכולת לתקוף אותה, לערער עליה, ולנסות להפריך את הנימוקים שהועלו, ובסופו של דבר להביא לשינויה"[5].

 

 

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

הערות שוליים:

 

[1]  בג"צ 176/54 נחום יהושע נ' ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, פ"ד ט (1) 617, 635

[2]  אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי (הוצאת פפירוס אונ' תל-אביב) תשמ"ז-1987, עמ' 47

[3] משה לנדוי "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט" משפטים א' (1968/9) עמ' 292 [פורסם גם בכרך א' של ספר לנדוי עמ' 31]

[4] בג"צ 142/70 בנימין שפירא נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ירושלים פ"ד כח(1) 325, 334

[5] ע"א 10419/03  תומר דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות  פ''ד ס(2) 277

 

Exceptiones strictissimae interpretationis

 

"חריגים לכלל יש לפרש בצמצום"

The Rule of Law, not the Rule of Men

"ביטויו העיקרי של שלטון החוק הוא בכך שהוא אינו שלטונם של אנשים – לפי החלטותיהם, שיקוליהם ומאווייהם הבלתי מוגבלים – אלא בכך שהוא נשען על הוראותיהן של נורמות יציבות, השוות לכול ואשר מחייבות את הכול במידה שווה"

 

כב' השופט מאיר שמגר

 

[ע"ב 2/84 משה ניימן נ' ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 11, פ"ד לט(2) 225]

 

‎Sirens' Song

המחשה טובה המבטאת את עקרון שלטון החוק בסיטואציה בה אישיות בעלת שררה דורשת לפעול באופן המנוגד לו, ניתן למצוא בספרו של הוגה הדיעות היהודי, ברוך שפינוזה, בספרו "מאמר מדיני".

שם מביא שפינוזה את הדוגמא של אודיסאוס, כאשר האזין לשירת הסירנות: "עמיתיו של אודיסאוס מילאו אחר פקודתו כשסירבו להתירו, בשעה שהיה אסור אל תורן האוניה ובינתו נסתתרה מחמת שירת הסירנות, אף על פי שציווה זאת באיומים רבים".

שפינוזה מנפק הסבר מעניין לעניין הנחיה של שליט המנוגדת לחוק הקיים ומטעים כי "המלכים אינם אלים, אלא בני אדם, שפעמים הרבה הולכים שבי אחר שירת הסירנות".

 

[ברוך שפינוזה מאמר מדיני (ירושלים: מאגנס) תשמ"ב, עמ' 56].

 

 

Phaedrus

בדיאלוג "פידרוס" של אפלטון, מדמה סוקרטס האפלטוני את האדם כרכב על מרכבה שלה שני סוסים: טוב ורע. הסוס הימני הוא לבן ואצילי "ישר קומה, וגמיש איברים, גבה עורף וקמור פנים, לבן עור ושחור עיניים", ואילו הסוס השמאלי הוא שחור "עקום, גוש עצום המחובר כאילו באקראי, עב עורף, קצר צוואר, חרום אף, שחור צבע, עיניו אפורות[...]"

 

[אפלטון "פידרוס" מתוך: ספרי אפלטון (כרך ג') בתרגומו של יוסף ג. ליבס (הוצאת שוקן) תשנ"ט-1999, עמ' 377, 387].

 

Arthur Schopenhauer

ארתור שופנהאואר בספרו "על האתיקה" שם הוא כותב כי "כשם שהבוטניקאי מכיר את הצמח כולו מתוך עלה אחד; כשם שז'ורז' קוביה שחזר בעל חיים שלם מתוך עצם בודדה – כך אפשר לדעת נכונה את כל אופיו של אדם מתוך מעשה אופייני אחד[...] ואפילו המעשה חסר כל חשיבות כשלעצמו".

Montesquieu

נכון כי מוזרות, הנעוצה יותר בטבע האדם ופחות בשכלו, יש לפעמים צורך לשנות אי-אלו חוקים. אך זה מקרה נדיר ואם הוא כבר מתחייב, יש לגשת אליו ביד רועדת: יש לשמור על כובד-ראש ולנקוט זהירות רבה, כך שההמונים יסיקו באופן טבעי שהחוקים אכן מקודשים, כיוון שביטולם כרוך בהליכים כה רבים. לעתים קרובות ניסחו המחוקקים חוקים פתלתולים עד-מאוד ונשענו על עקרונות שכלתניים במקום שיישענו על מידת-הצדק הטבעית. לימים נמצא כי חוקים אלה מוקשים הם ויש להתרחק מהם; אך זו תרופה שהביאה עמה רעה חדשה. יהיו החוקים אשר יהיו, שומה לשמור עליהם ולראות בם את המצפון הציבורי, שמצפונו של כל פרט ופרט בחברה חייב לסור למשמעתו".

 

[שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005, עמ' 129]

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, משפט מוניציפלי וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now