דוידוב - בנימיני ושות'

______________________________

 

חובת ההנמקה

 

אחת העקרונות החשובים והבולטים במשפט המנהלי; על פי העיקרון, כל החלטה היוצאת מידיה של רשות ציבורית צריכה להיות מלוות בהסברים ובנימוקים. המסגרת הנורמטיבית היוצרת את ההסדר נמצאת בחוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), התשי"ט-1958.

 

למרות שהוראות החוק אינן חלות במישרין על הרשות השופטת, הושרש העקרון בפסיקה, ונקבע כי חובה זו חלה גם על מערכת בתי המשפט. כב' השופט, צבי ברנזון, התייחס לכך בפרשת נחום יהושע כשכתב כי "כלל גדול הוא – כתוב או בלתי כתוב – כי בית המשפט חייב לתת נימוקים להחלטתו"[1].

 

מי שעמד היטב על חשיבותה של חובת ההנמקה הוא כב' הנשיא אהרן ברק בספרו על "שיקול הדעת השיפוטי": "חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד"[2] (הדגש אינו במקור – א.ב).

 

נוסיף על כך את דבריו החשובים בהקשר זה של כב' השופט (לימים נשיא) משה לנדוי, במאמרו על "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט": "שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דיבר פאונד – מעל סף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמוד למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו[...] ככל שההחלטה של הדרגה הראשונה מנומקת יותר – 'מדברת' יותר – גדלה האפשרות לתקוף את ההחלטה בערעור, אפילו היה זה בערכאה הראשונה עניין שבשקול דעת"[3].

 

בית המשפט העליון נדרש ארוכות לסוגיה בפרשת בנימין שפירא, שם כתב כב' השופט, יצחק קיסטר: "[...]וכפי שמקובל לומר היום על-פי תרגום מאנגלית, לא די שהצדק ייעשה אלא צריך גם להראות שנעשה צדק; כן נכון גם כיום השיקול, שמבחינה מעשית קשה להעמיד החלטה כלשהי לביקורת אם נימוקיה אינם ידועים. כאשר אותם שיקולים יפים היום, ונתרגם את הוויכוח בין הפוסקים בשאלה של היקף ההנמקה למושגים מודרניים, נוכל לומר כי כדי להעמיד איזו החלטה לביקורת יש ומספיק כי הרשות אשר החליטה תמציא לצד הפונה אליה את פרשת העובדות שעליהן התבססה, והרשות אשר בפניה יעמוד הענין לביקורת, תוכל לקבוע אם טעתה הרשות שהחליטה ואם לא, וזוהי דרישה מינימלית לגבי הנמקה"[4].

בפרשת תומר דרור ציין בית המשפט העליון כי חובת ההנמקה היא אחד מיסודות המשפט הציבורי וכללי הצדק הטבעי, שיש בה כדי לתרום לאיכות ההחלטה: "ההנמקה הינה מרכיב חשוב ביכולתו של הפרט להתמודד עם ההחלטה ומעניק לו את היכולת לתקוף אותה, לערער עליה, ולנסות להפריך את הנימוקים שהועלו, ובסופו של דבר להביא לשינויה"[5].

 

 

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

הערות שוליים:

 

[1]  בג"צ 176/54 נחום יהושע נ' ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, פ"ד ט (1) 617, 635

[2]  אהרן ברק שיקול דעת שיפוטי (הוצאת פפירוס אונ' תל-אביב) תשמ"ז-1987, עמ' 47

[3] משה לנדוי "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט" משפטים א' (1968/9) עמ' 292 [פורסם גם בכרך א' של ספר לנדוי עמ' 31]

[4] בג"צ 142/70 בנימין שפירא נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ירושלים פ"ד כח(1) 325, 334

[5] ע"א 10419/03  תומר דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות  פ''ד ס(2) 277