דוידוב - בנימיני ושות'

המשפט הרומי

רקע כללי, מקורות חקיקה והתפתחות היסטורית

חלק I

 

 

 

אקדמות מילין ושריות שותא:

 

הוראת המשפט הרומי, הייתה בעבר חלק אינטגראלי מלימודי המשפטים בפקולטות השונות ברחבי הארץ וזאת משני טעמים עיקריים: א) היותו של המשפט הרומי אחת משיטות המשפט המפותחות ביותר בעולם העתיק ומושגים רבים השתמרו ונקלטו בשיטות משפט הנוהגות היום; ב) השיטות הנהוגות היום באירופה הושפעו בעיקרן משיטת משפט זו[1].

 

כיום לימודי המשפט הרומי, כלימודי חובה, כבר נפסקו זה מכבר בכל בתי הספר למשפטים בישראל; רבים וודאי יסכימו על כך שתקופה זו בהיסטוריה האנושית היא מנכסי צאן הברזל של התרבות המערבית, אשר עיצבה והשפיעה רבות עיצוב אורח חיינו עד ימינו אנו. אין אנו יכולים, גם היום, להתעלם מהישגיו ההיסטוריים של המשפט הרומי; הישגים שבאו לידי ביטוי בין היתר בדרכי החשיבה המשפטית ששיטת משפט זו התוותה, וההגדרה התמציתית למושגים משפטיים שאפיינה אותה, שחלקם הנכבד שרירים וקיימים עד היום. לא בכדי מצאו הדורות הקודמים כי קיים ערך רב בעיסוק בעקרונות שבמשפט הרומי, לאותן הגדרות הבהירות והמדויקות, למבנה הסדור שלו ולדרך מחשבתו המאורגנת והלוגית[2].

 

אף לאחר שחדל המשפט יציר העם הרומאי, לשמש משפט נוהג של מדינה קיימת (למעט הרפובליקה של סן-מרינו)[3], הוא המשיך לשמש כמכשיר משוכלל בידי מדינות רבות, אשר התאימו את עקרונותיו לצורכיהן. חכמי המשפט והמחוקקים בתחומן של אותן מדינות המשכו לשכללו ולפתחו, תוך כדי לימודו והנהגתו כמסגרת הנורמטיבית המובילה בחוקי המדינה. אותות לרישומיו ניכרים עד ימינו אנו, גם במשפט הישראלי.

 

המשפט הרומי שימש במשך דורות בפקולטות למשפטים אסכולה מצוינת לאימון המחשבה המשפטית, לפיתוח כשרון הניסוח של רעיונות משפטיים ולניתוח הגיוני של עובדות משפטיות[4]. הוא היה הבסיס לחוק הבין-לאומי ולדיני המלחמה שאת ניצניהם אפשר למצוא כבר במאה ה-16[5].

 

בצדק נאמר כי משפט הוא ביטוי לתרבות; ההיסטוריה של המשפט היא חלק מההיסטוריה התרבותית[6], ומכאן הצורך להתמקד בהתפתחות ההיסטורית של החוק הרומי משחר לידתו.מכאן גם החשיבות לסקירת ההתפתחויות והתמורות שעבר בכל תקופה ותקופה עד לגווייתו ותחייתו מחדש.

 

 

התפתחות המשפט הרומי:

 

נהוג לחלק באופן דיכוטומי את ההיסטוריה הרומית: תקופת הרפובליקה ותקופת  הקיסרות. בהתפתחות החוק הרומי ישנה חלוקה מקובלת לארבע תקופות שונות[7]:

 

תקופת בראשית או תקופת החוק הפרימיטיבי -  ראשיתה בעידן המלוכה ברומא והרפובליקה המוקדמת, שהיא למעשה ראשית ימי החברה הרומית עם יסוד העיר על פי המסורת בשנת 753 לפנה"ס. תקופה זו מסתיימת במאה ה-3 לפנה"ס. התוצר המשפטי הבולט של התקופה הן "שנים-עשר הלוחות" עליהם נעמוד בהרחבה בהמשך.

 

תקופת הרפובליקה – ראשיתה כאמור במאה השלישית וסיומה בסוף תקופת הרפובליקה בשנת 29 לפנה"ס. תקופה זו מתאפיינת בשינויים בכללי הפרוצדורה ובתוכן החוק הרומי כתוצאה מן הצורך להתאימו לתנאים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים המשתנים, בין היתר כתוצאה מהיווצרותה של האימפריה.

 

התקופה הקלאסית – מעלייתו של אוגוסטוס ויסוד הקיסרות ועד אמצע המאה השלישית לספרה. בתקופה זו נוספו מקורות חוק חדשים, אשר שיקפו את הסדר הפוליטי החדש. התקופה מתאפיינת בפעילותם של משפטנים שיצרו ספרות שיטתית שארגנה את החוק הרומי למחלקות שונות.

 

התקופה הבתר-קלאסית – תחילתה במאה השלישית וסיומה במפעל הקודיפיקציה של הקיסר יוסטיניאנוס. עיקר התחיקה היא קיסרית שלוותה בהשפעה חדה מן המזרח, לאחר שמרכז האימפריה הועבר לקונסטנטינופול. מפעל הקודיפיקציה שיזם יוסטיניאנוס מסמל תחיה משפטית שמקורה בצד המזרחי של האימפריה (זה המקום לציין כי יש הרואים בשנת 476 לספירה, עם כיבוש העיר רומא על ידי השבטים הגרמאניים כסוף עידן נהיגתו של המשפט הרומי באיטליה, אולם יש לציין כי גם תחת השלטון הזר המשיכה שיטת משפט זו להתקיים והוא התבצר עם כיבושה של איטליה מחדש על ידי ביזנטיון. עם נפילת קונסטנטינופול 1453 בשנת  מתבטל באופן סופי המשפט הרומי [8].

 

קיימת חלוקה נוספת של המשפט הרומי לחמישה חלקים: 1) התקופה הקדומה (משנת 753 לפנה"ס יסוד העיר עד שנת 202 לפנה"ס); 2) התקופה הטרום קלאסית (200 לפניה"ס עד שנת 0); 3) התקופה הקלאסית (משנת 0 עד שנת 250); 4) התקופה הבתר-קלאסית (250 עד 527 עליית יוסטניאנוס); 5) תקופת יוסטיניאנוס (527 עד 565 מות יוסטניאנוס)[9].

 

מעבר לחלוקה התקופתית, הרי שהמשפט הרומי מסתעף לשלושה סוגים של מערכות משפט:

 

המשפט הטבעי או משפט הטבע (Ius Naturae): זהו המשפט שהטבע הורה אותו לכל בעלי החיים. משפט זה אינו מיועד למין האנושי בלבד, כי אם לכל בעלי-החיים בעולם כולו. המדובר באותם הצווים המושרשים בטבע בעלי החיים. על פי המשפט הטבעי "כל בני האדם בני חורין משעת לידתם"[10]. לפי המשפט הטבעי ישנם נכסים המשותפים לכל בני האדם ולא ניתן לרכוש עליהם בעלות: האוויר, המים הנוזלים, הים וחופי הרחצה ("אין מעכבין בידי שום אדם לילך על החוף ובנהרות"[11]). המשפט הטבעי קיים לעולם ולא ניתן לשנותו.

 

המשפט הלאומי המכונה "האזרחי" (Ius Civile): זוהי מערכת החוקים המסדירה את מסגרת הנורמות יציר בני-האדם, המתפתחת מדור לדור בהתאם לצרכים המיוחדים של אותה החברה (המכונה כיום בשם "חקיקה פוזיטיבית"). לכל עם לאומי יש את מערכת חוקיו הלאומית שלו המיוחדת רק לאותו חבר אזרחים בלבד. המשפט האזרחי הרומי היה מבוסס על עקרון פרסונאלי (בניגוד לטריטוריאלי המקובל במשפט המודרני). משמעות הדבר שזכויותיו וחובותיו של האזרח הרומי חלים עליו, בין אם מקום מושבו ברומא ובין אם מחוצה לה[12]. היקפו של החוק הפרטי הרומי היה נרחב למדי. כבר בתקופת הרפובליקה הוא כלל דיני נישואין וגירושין, משפחה, אפוטרופסות וירושה, דיני רכוש, התחייבויות, חוזים ונזיקין.

 

משפט העמים (Ius Gentium): מחוץ למערכת החוקים הלאומית שהסדירה את מעמדם של האזרחים הרומיים, קמה מסגרת משפטית שמטרה הייתה להתמודד ולהסדיר את מעמדם של הזרים הרבים שחיו בה, בין אם היה מדובר בעבדים ובין אם היו אנשים חופשיים[13]. החוקים נוצרו במסגרת  אדיקטום (צו) אותו פרסם הפראיטור (על הגדרת תפקידו אעמוד בהמשך). כתוצאה מכך נוצרה בהדרגה שיטה חדשה שהתבססה בחלקה על המשפט הרומי ובחלקה על חוק זר, אשר זכתה לכינוי הנודע "משפט העמים"[14]. זהו "המשפט המשותף לכל בני המין האנושי[...] כך באו לעולם המלחמות, ובעקבותיהן - השבי והעבדות, המנוגדים למשפט הטבעי"[15].

 

נהוג לחלק את המשפט האזרחי לשתי קטגוריות שונות: א) "המשפט הפרטי", שבא להסדיר את היחסים בין הפרטים השונים, בו זכותו של אחד כרוכה בחובתו של הזולת; ב) "המשפט הפומבי", שמטרתו להסדיר את היחסים בין הפרט לבין הציבור והמדינה (למדינה עצמה ומוסדות הייתה אישיות משפטית)[16]. בסוג כזה של עבירות "זכות העמידה" הייתה קמה לכל אדם הבא לתבוע את עלבונו של הכלל, ולא הייתה מוגבלת לנפגע הפרטי בלבד. הכינוי "פומבי" הוא "מחמת שכמעט כל אחד מן העם רשאי להופיע בהם בתור תובע לפני בית המשפט"[17], וגררו אחריה את העונשים הקשים ביותר (גלות, מוות קנסות כבדים).

 

 יש לציין בהקשר זה שהיקפו של המשפט הפומבי הרומי הוא קטן יותר באופן משמעותי מהיקפו של "המשפט הפומבי" של ימינו, ולא כלל עבירות של גניבה, הונאה, נזקי ממון וכדומה[18].

 

המשפט הרומי נוצר למעשה מ-4 מקורות חקיקה[19]:

 

 1) אסיפת העם - חוק הוא כל מה שהעם הרומאי אישר באחת מאסיפות העם. הוא היחיד המכונה בשם חוק (Lex).

 

 2) תקנת הסנאט ("עצת הסנאט") – לאחר התרחבות האימפריה ועליית הקיסרות חדלו אסיפות מלהתקיים וסמכויות החקיקה עברו לסנאט בטוענה הפורמאלית כי "לאחר שנתרבה העם הרומאי במידה כזו, שקשה היה להקהיל אותו למקום אחד לשם אישור חוק, מצאו לראוי להיוועץ עם הסנאט במקום העם".

 

3) האדיקטים (הצווים) של נושאי משרות השלטון – מכונה גם "המשפט של הנכבדים" של "נושאי משרות הכבוד" (Magistratuum Edicta ).

 

4) פקודות השליטים – בהתחזק מעמדו של הקיסר ירד עם הזמן מעמד הסנאט והקיסר היה למחוקק.

 

 

 

 

סוף חלק I

 

 

עו"ד אדיר בנימיני
דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

 

 

הערות שוליים:

 

[1] ראובן ירון, משפט רומי – רשימות לפי הרצאות כפי שנתנו בשנת תשכ"ח בעריכת דן מרידור (ירושלים מאגנס), 1972, עמ' 1 (להלן: משפט רומי).

[2] שמואל איזנשטדט, המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו (תל-אביב המשפט) תשי"ד-1953, עמ' 11 (להלן: המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו)

[3] Peter Stein Roman law in European history Cambridge University Press 1999 p. 128

[4] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 16

[5] Peter Stein Roman law in European history Cambridge University Press 1999 p. 97

[6] אהרון ברק "שיטת המשפט בישראל – מסורתה ותרבותה" מתוך: אהרון ברק מבחר כתבים – חיים ה' כהן ויצחק זמיר עורכים (ירושלים נבו) תש"ס-2000, עמ' 45 (להלן: ברק כתבים שונים).

[7] ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית (ירושלים מאגנס), תשס"א, עמ' 547-548 (להלן: תולדות הרפובליקה הרומית)

[8] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו , עמ' 18

[9] משפט רומי , עמ' 2

[10] ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות  תרגום מלטינית: ד"ר שמואל איזנשטדט (ירושלים המשפט) תרפ"ט, עמ' 4 (להלן: ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות )

[11] שם, עמ' 37

[12] משפט רומי , עמ' 33.

[13] את משפט העמים ביסס חכם המשפט גאיוס על ההיגיון הטבעי: "אם כלל מסוים נוהג אצל בני האדם, משמע שהטבע הנהיגו". מאוחר יותר נערכה הבחנה בין משפט העמים למשפט הטבע. חכם המשפט אולפיאוס מדגים את ההבדל בין השניים בדברו על העבדות: לפי משפט הטבע נולדו כל בני האדם חופשיים ורק משפט העמים הוא המכיר בקיומה של העבדות.

[14] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 550

[15] ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות , עמ' 4

[16] חכם המשפט אלפיאנוס הבחין בין הפומבי לפרטי כך: "משפט פומבי הוא זה הצופה לעניניה של הרספובליקה הרומית. משפט פרטי הוא זה הצופה לתועלתם של אנשים פרטיים" (משפט רומי עמ' 33)

[17] ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות , עמ' 194

[18] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו , עמ' 115

[19] ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות , עמ' 5

 

   

 

 

המשך : המשפט הרומי - חלק II