משפט ציבורי: מינהלי, חוקתי, רשויות-מקומיות, ניסוח הצעות חוק

עתירות מנהליות ועתירות לבג"צ 

 

"בית סילבר", דרך אבא-הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן
טל': 03-6494555  פקס: 03-6494554

 

המשפט הרומי

רקע כללי, מקורות חקיקה והתפתחות היסטורית

חלק II

 

 

תקופת הרפובליקה (509 לפנה"ס – 29 לפנה"ס):

 

אחד מגדולי ההיסטוריונים הרומיים, טאקיטוס, פותח את ספרו במשפט "בתחילה שלטו בעיר רומא מלכים; את החירות ואת הקונסולאט הנהיג לוקיוס ברוטוס"[1]. שנת 509 לפנה"ס מסמלת אירוע מכונן בהיסטוריה הרומית בכלל ומבחינה משפטית בפרט. הדחתו של המלך האחרון של רומא[2] שהיה בידו שלטון אבסולוטי ושתושבי העיר משועבדים לרצונו, הביא להגשמת חירותו של העם הרומי והקמת ה- Res-Publica ("של הציבור") מדינה השייכת לכלל האזרחים[3].

 

לאחר סילוקו של המלך כונן ברומא משטר חדש שהתבסס על מערכת חוקים חדשה ומוסדות אשר אמורים היו להבטיח שלא יעשה שימוש בסמכויות השלטון ליצירת שלטון יחיד מחדש. הוחלט כי מרבית סמכויות המלך ("האימפריום") יופקדו מידי שנה בידי שני קונסולים אשר יבחרו באסיפת העם ויתחלפו בכל שנה. כל זאת במטרה להבטיח שהשלטון הכמעט אבסולוטי לא יהפוך לקבוע. זו גם הסיבה שהוענקה לכל קונסול זכות וטו על החלטות שותפם לקונסולט[4].

 

מתוקף סמכותם פקדו הקונסולים על הצבא, שימשו כשופטים בעניינים פליליים ואזרחיים, כינסו את אסיפות העם ואת הסנאט וניהלו את המדינה באופן שוטף. כנגד אזרחים שלא מילאו את הוראותיהם יכלו להפעיל אמצעי כפייה כגון: מעצר, תפיסת ערבויות, קנסות ובזמן קדום יותר גם עונש של מלקות. על שמם של הקונסולים נקראה אותה השנה.

 

זכות הפרובוקאטיו (Provocatio): הסמכויות הנרחבות של הקונסולים עשויה הייתה לפגוע בחירות האישית של האזרחים וזאת הובטחה לפי המסורת כבר בשנה הראשונה של הרפובליקה באמצעות מתן זכות הפרובוקאטיו, אשר התירה לאזרח לערער לפני אסיפת העם כאשר נגזר עונש מוות או כאשר הוטל קנס גבוה.

 

מאוחר יותר בשנת 300 כחלק מהמאבק הנודע בין הפאטריקים לפלבאים ברומא, הועבר תיקון לחוק שהרחיב את זכות הערעור (פרובוקאטיו) לגבי עונשים או פסקי דין של כל פקידי המדינה.

 

חשוב לציין כי ברומא ניתן היה בקלות יחסית לשנות כל חוק או לחוקק חדש תחתיו, ללא מגבלות, אשר התאימו את מצב מוסדות המדינה להתפתחויות החברתיות כלכליות, אך בכל הנוגע לשמירה על המוסדות עצמם, גילו הרומאים שמרנות גדולה הסולדת משינויים. תוך כדי המאבקים החברתיים בין המעמדות נוצרו והתגבשו מוסדות המדינה: פקידי המדינה, אסיפות העם והסנאט.

 

אסיפת הקנטוריות – אסיפת העם הרומית הייתה מחולקת ל-5 מחלקות (Classes) שהייתה בבסיסה חלוקה צבאית לפי שומת הרכוש, אשר עם הזמן החלה לפעול כמוסד פוליטי[5]. ההצבעה באסיפת הקונטוריות לא הייתה כללית אלא לפי מספר הקונטוריות והרוב היה מובטח לעשירים בשתי הקונטוריות הבכירות. האסיפה הייתה מוסמכת לחוקק חוקים ולדון בכל עניין שהועלה בפניה ורק היא הייתה מוסמכת לדון בערעורים על פקידי המדינה ולהכריז על מלחמה. Lex - חוק (ברבים Leges), הייתה החלטה של העם (Populus) באסיפתו. עד לתקופת הקיסרות, אסיפת העם הייתה הגורם היחיד שהיה מוסמך לחוקק חוקים (בניגוד לסנאט שסמכותו הייתה מייעצת בלבד). כאמור, העם נחשב ריבון ולכן רק החלטה שלו נחשבה לחוק לכל דבר ועניין.

 

הסנאט של העם הרומי – הסנאט היה אחד המוסדות עם המסורת העתיקה ביותר עוד מימי המשטר העדתי ברומא בעידן המלוכה, והיה מורכב בתחילת הדרך מזקני בתי האב שתפקידם היה לייעץ למלך[6] . בתחילת הדרך כיהנו בו בערך מאה חברים. בהמשך הדרך הוגדל ל-300 חברים ובשיאו הגיע אף לאלף חברים. הבסיס לחברות בסנאט בעידן הרפובליקה שונה כך שהמפתח לחברות בסנאט היה במרבית המקרים בתוקף היבחרות לתפקיד ציבורי (מאגסטראט), דבר שהבטיח את המינוי לסנאט עם תום התפקיד. הואיל ומוסד זה היה מורכב בעיקרו מעסקנים מדיניים, מקצועיים ומאומנים היטב, השפעת הסנאט הייתה לעיתים רבות גדולה יותר מאסיפת העם.

 

העובדה שהחלטות הסנאט הוגדו כ"עצה" בלבד, כשריד להיותו מוסד מייעץ למלך, גרם לעיתים להתנגשות בין מערכות החוקים[7], כמו במקרה שבו הרג אזרח רומי אחד, אזרח רומי אחר על סמך החלטת הסנאט כדי "להציל את המולדת", למרות שאין הדבר מותר על פי החוק[8].

 

 

קודקס החוקים – חוקי שנים-עשר הלוחות:

 

קובץ החוקים הזה הוא שלב מרכזי בהתפתחות המשפט הרומי אשר נשאר מפעל יחיד מסוגו במשך כאלף שנים, עד למפעל הקודיפיקציה של הקיסר יוסטיניאנוס. 

חוקי שנים-עשר הלוחות היו "מקור לכל חוק ציבורי ופרטי"[9]. ההיסטוריון הרומי הנודע טיטוס ליוויוס בחיבורו "למן ייסוד העיר" כינה אותם בשם "מכלול המשפט הרומי בשלמותו" (Corpus omnis Romani iuris).

[10]

 

חקיקת קודקס זה מציין למעשה את המעבר מן המשטר העדתי, המיוסד על הקניין המשותף ועל האוטונומיה של המשפחה, למשטר המבוסס על העבדות ועל הקניין פרטי הבלתי מוגבל המסור בידי האזרחים הרומאיים[11].

 

כחלק מהמאבק הפאטריקי-פלבאי עלתה דרישה ליצור קודקס חוקים אשר יחייב את הקונסולים. בין היתר נשלחה משלחת ליוון במטרה ללמוד שם שיטות חוק. החוק בעיר רומא היה עד אותה התקופה בלתי כתוב והיה ידוע רק לפאטריקים. הפרוצדורה המשפטית נתנה ליודעי החוק שליטה מלאה בניהול המשפטים ולכן נוצרה תלות מוחלטת של פלבאים בפאטריקים בתחום זה ומכאן נבעה הדרישה לפרסם את החוקים ולהעלותם על הכתב[12].

 

שניים-עשר הלוחות הוצבו בפורום ועיקר עניינם היה במשפט הפרטי ולא במשפט הציבורי; נכללו בהם חוקים בכמה תחומים: דיני נזיקין, אישות, צוואות וירושה, רכוש, פרוצדורה. בכמה תחומים החוק היה מעט פרימיטיבי ושימר את המנהגים העתיקים: בנזיקין נשתמר הנוהג של מידה כנגד מידה. העונש על פגיעה בתבואה היה תלייה. חוקי הריבית וההלוואות היו נוקשים ביותר ונתנו עדיפות וכלי אכיפה ברוטאליים ביותר כנגד הלווים שלא עמדו בהתחייבויותיהם, כמו מכירתו לעבדות או הפיכתו למשועבד ( Nexus – כבילה) ממנה ניתן היה להשתחרר עם הסדרת החוב לנושה. קודקס זה הכיר בשלטונו הבלתי מוגבל של האב בבני ביתו.

 

התפקיד השיפוטי הופקד בידי הפראיטור (Praetor), שהיה שני במעלה מבחינת ההיררכיה של נושאי המשרות אחרי הקונסול, אשר מעבר לתפקידו כשופט היה ממונה גם על הביטחון הציבורי ומונה אף הוא לשנה אחת בלבד והוענקה להם זכות להתקין תקנות עם פרשנות ותוספות לחוק הקיים תוך כיבוד התקנות של קודמיו. בדרך זו תרמו הפראיטורים להתחדשות החוק ולפיתוחו ומכאן זכו לכינוי "הקול החי של המשפט האזרחי"[13].

 

הפרוצדורה המשפטית במשפט הפרטי – ההליך המשפטי בתביעות הנוגעות למשפט הפרטי בין אזרחים רומיים התנהל בשני שלבים. השלב הראשון נערך אצל הפראיטור העירוני כאשר שני בעלי הדין היו אזרחים רומיים (לעומת הפראיטור לעניינים זרים שהיה ממונה על משפטים כאשר לפחות אחד מבעלי הדין היה זר)[14]. התובע היה צריך להשמיע את תביעתו לפי הנוסחה המתאימה לנשוא תביעתו. הנתבע נדרש לענות בנוסחת המילים המתאימה. כל הדיון התנהל בעל-פה ואם לא נדחתה התביעה על הסף, הסתיים השלב הראשון במינוי שופט שכונה יודקס (Iudex), אצלו נערך השלב השני של בירור התביעה לגופה. השלב הראשון התאפיין בנוקשות פרוצדוראלית ופורמאלית דקדקנית[15]. ההקפדה הייתה מילולית ומדויקת ללשון החוק וכל פגם בניסוח התביעה עלולה הייתה להביא לביטולה ללא יכולת להגישה מחדש.

 

עם הזמן חלה נסיגה בגישה זו, והחלו להתגבש פורמולות קבועות שהקלו על הגשת התביעות לנסיבות המקרה הנדון. ההקלה בדרך זו לניהול מערכת היחסים המשפטית בין האזרחים הרחיבה את האפשרות של האזרחים לפנות אל בתי משפט.

 

חכמי המשפט: התפתחות משפטית נוספת האופיינית לתקופה הינה הפרשנות המשפטית שניתנה על ידי "נבוני חוק" או "יועצי חוק" (Iuris Consulti). חוג זה של משפטנים שהשופטים והפראיטורים נהגו להיוועץ בהם השפיע במידה רבה על הכרעות הדין ותרם להתפתחות החוק וליצירת ספרות משפטית. בנוסף לעזרה בניהול המשפט סייעו יועצי החוק לאזרחים בחיבור מסמכים בעלי אופי משפטי, כגון חוזים וצוואות. ברם, ראוי לציין גם כי חכמי המשפט לא הסתפקו במתן עזרה זו ובמאה השלישית לפנה"ס החלו להורות את חכמת המשפט ברבים בבתי מדרש שקמו לצורך כך[16]. מסורת זו נמשכת ומקובלת עד היום במשפט הקונטיננטאלי[17].

 

 המשפט הפלילי – בניגוד למקובל בימינו בשיטה בה פועלת "תביעה כללית", הרי שבעולם המשפט הקלאסי הייתה נהוגה בעיקר השיטה, שבה אכיפת הדין הפלילי הייתה בידי האזרחים אשר נפגעו מידי מבצע העבירה הפלילית. עם זאת, יש לשים לב לכך שהמדינה הרומית החלה למעשה להתערב בכמה נושאים של התחום הפלילי בשלב מוקדם למדי.

 

בחוקי שנים-עשר הלוחות מעטים הם החוקים הנוגעים לעבירות פליליות כנגד הפרט והציבור; חוקים אלה נועדו בעיקרם לחברה חקלאית ופרימיטיבית יחסית מבחינת התפתחות המשפט, ואולם עם התפתחות החברה האורבאנית והתרחבות האימפריה הרומית החלו להתגבר מעשי הפשיעה והדין הרומי בשלהי תקופת הרפובליקה התקשה להתמודד עם התופעה שהחלה לגאות כגלי הים בשעת סערה. הפיגור הזה של החוק ומערכת המשפט נבע בחלקו מכך שעבירות רבות, אשר בשיטות משפטיות אחרות נכללות בתחום הפלילי-ציבורי, נכללו ברומא בתחום הפרטי (כמו גניבה, שוד, חטיפה, מרמה, איומים, הונאה, תקיפה, מעשי אלימות ופגיעה בכבוד האדם). על פי סדרי הדין הנהוגים כל אזרח שהייתה לו נגיעה כלשהי לעברה[18] הגיש את התביעה במשפט הפרטי.

 

הפתרון הגיע בסופו של דבר עם הקמתם של בתי משפט קבועים לטיפול בסוגים אחדים של פשעים. הרפורמה גם כללה עדכון החוקים שהנהיגו פרוצדורה חדשה והגדרות חדשות של פשעים שלא היו מוסדרים בחוק קודם לכן כמו שוחד-בחירות, מעילה בכספי ציבור וזיוף[19].

 

יש לציין כי משפטים בעבירות מסוג זה נדונו בפני בתי משפט של מושבעים, שהוקמו במאה וחמישים השנים האחרונות של הרפובליקה[20]. על פי החוק היה אסור לפרקליטים שהופיעו במשפטים הפומביים לקחת שכר טרחה, אך חוק זה נעקף על ידי מתן "מתנות מקריות", הלוואות עומדות, ובאמצעות הכנסת הפרקליט לצוואה[21].

 

 

הפרוצדורה המשפטית כביטוי לחוסר שוויון במשפט:

 

טיבה של כל מערכת משפט היא ליצור שוויון בין האזרחים ונגישות שווה אל מערכת המשפט; על פניו, הפרוצדורה המשפטית הרומית הייתה להלכה שוויונית, אך בפועל הדברים היו רחוקים מלהיות כאלה.

 

החוק והמערכת המשפטית העניקו יתרון ברור לבעלי ממון ולגורמים חזקים בעלי מעמד והשפעה על פני העניים, החלשים וחסרי המעמד, שהתקשו מאוד לעמוד על זכויותיהם באמצעות המערכת. הואיל ובידי המדינה לא היה בתחילת הדרך מנגנון כלשהו שיסייע באכיפת החוק, הדבר היה נתון בידיו של התובע מרגע תחילת המשפט ועד לאכיפת פסק הדין.

 

ההליך המשפטי היה מבוסס על מסירת הזמנה למשפט ואכיפתו של פסק הדין; התובע היה צריך לדאוג להתייצבותו של הנתבע בפני הפקיד השיפוטי והמדינה כלל לא התערבה בעניין. לא היו מתחילים בהליך אלא בנוכחות שני הצדדים, ובמקרה בו לא התייצב מרצונו, היה חייב התובע למחות על הסירוב בפני עדים, ורק לאחר מחאתו זו הייתה קמה לו הזכות להפעיל כוח כנגד הנתבע. כך נוצר מצב בו איש אמיד ובעל עוצמה יכול היה לעמוד בנקל במשימה זו ויכול היה לכפות את הגעת הנתבע באמצעות איומים וכוח. לעומת זאת, במקרה הפוך, כאשר איש בעל עוצמה היה נתבע על ידי אדם חלש ממנו יכול היה הוא להימנע מלהופיע וכל עוד לא עשה זאת לא נפתח המשפט[22].

 

אולם, גם אם הצליח התובע להתגבר על מכשול זה וזכה במשפט (הנתבע היה צריך במקרה זה למלא את התחייבותו בתוך 30 ימים), הרי שגם אכיפת פסק הדין הייתה נתונה בידיו של התובע עצמו. במידה ונתבע עשיר ובעל מעמד היה מסרב למלא אחר הוראות פסק הדין, הרי שבפועל התקשה  התובע להוציא מן הכוח אל הפועל את פסק הדין שנפסק לטובתו והוא לא קיבל כל עזרה מהפריאטור לעניין זה[23].

 

אם לא די בזאת, הרי שברומא מערכת המשפטית לא הייתה נקייה מהשפעה חיצונית של אותם גורמים בעלי עוצמה, אשר השפיעו במישרין ובעקיפין בדרכים בלתי כשרות על תוצאות משפטים, לעיתים בדרכים מעודנות ומאחורי הקלעים ולעיתים אף באופן בוטה למדי.

 

ניתן לומר כי מערכת החוק הייתה מוטה לטובת השכבות הגבוהות בחברה הרומית[24]  גם מההיבט הזה שאנשי שיכבה זו ניהלו את המשפטים, הם הכירו את החוק ושימשו כעורכי דין. לאור העובדה שהרשעה של אדם בעל יחוס בעבירה שיש עימה קלון (Infamia)[25] הייתה כרוכה בפסילה מלכהן בכל משרה ציבורית, לא בנקל אישר הפראיטור הגשת תביעות כנגדם.

 

יחד עם זאת, חשוב לציין ולהדגיש כי בני השכבות החלשות לא היו חסרי ישע לחלוטין בעימות המשפטי עם גורמים עזי פנים מהשכבות הגבוהות שסירבו להתייצב למשפט או לשלם את חובם. הם נקטו בשיטות פעולה של צדק עממי נגד מי שסירב להופיע למשפט. דרך מאוד מקובלת הייתה לתבוע בצעקה את החפץ או הכסף ליד ביתו ובכל מקום ציבורי בו הופיע. פעולה כזאת ביישה את העבריין והמיטה עליו חרפה. הדאגה לשם הטוב בציבור הניעה לעיתים רבות אנשים ממעמד גבוה להתייצב למשפט.

 

תוצאה נוספת שהלכה והתעצמה בעקבות חוסר האונים של בני השכבות החלשות דחף ועודד אותם להיעשות לקליינטים של פטרונים מקרב שכבות האצולה[26]. אלה האחרונים הכירו היטב את החוק וייצגו את הקליינטים שלהם בבתי המשפט.

 

בהקשר לכך יש גם לציין כי עם חלוף הזמן החלה לגבור המעורבות של המדינה באכיפת המשפט והתופעה מאפיינת מאוד את התפתחות המשפט אזרחי הרומי[27].

 

 

 

סוף חלק II

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

הערות שוליים:

 

[1] טאקיטוס, ספר השנים, (ירושלים מוסד ביאליק), 1962, 1.1

[2] טארקוויניוס סופרבוס שכונה "היהיר".

[3] בעקבות אירוע זה הכינוי מלך (Rex) הפך למילת גנאי ברומא ושימש לתעמולה נגד יריבים פוליטיים. 

[4] בדרך כלל זה לא היה קורה כי הקונסולים היו מחלקים בינם לבין עצמם את הסמכויות או היו ממלאים כל אחד את התפקיד בפועל במשך חודש ואז מעביר את השרביט לחברו וכך הלאה.

[5] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 51

[6] Senes המקור למונח משמעותו "זקנים" בלטינית. חברי הסנאט כונו גם "אבות" Patres

[7] מקרה ידוע מאוד של התנגשות מעין זו ניתן למצוא במשפט המפורסם אותו מיחס הסופר ואלריאוס מקסימוס למצביא ולמדינאי הרומי, גאיוס מריאוס (Marius 157-86 לפניה"ס) כשהעניק בשנת 101 אזרחות רומית לשתי יחידות של חיילים מהעיר קאמירנום שהייתה בת-בריתה של רומא והצטיינו בגבורתם במלחמה בקמבירים, למרות שהדבר היה מנוגד לחוק. הוא הסביר את מעשיהו בכך ש"בתוך שאון כלי הנשק לא יכול לשמוע את דברי החוק האזרחי" (Inter armorum strepitum verba se iuris civilis exaudire non potuisse). מתוך חיקוי לאמרה נוצר גם הפתגם: "בתוך שאון כלי הנשק שותקות המוזות", המביע את הרעיון שאין דעתם של הבריות נתונה לענייני אומנות ומדע בזמן מלחמה.

[8] מרקוס טוליוס קיקרו, על הנואם (ספר שני) [מתוך: מארקוס טוליוס קיקרו כתבים נבחרים (ירושלים מוסד-ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 204

[9] טיטוס ליוויוס, תולדות רומא (תרגום על ידי שרה דבורצקי), מוסד ביאליק, ספר שני, פרק 21

[10] T. Livius, Ab urbe condita, III, 34, 7

[11] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו , עמ' 51

[12] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 57

[13] Viva vox iuris civilis [המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 51]

[14] בתחילת הדרך מילאו כאמור את תפקיד הפריאטור (הסמכות העליונה בתחום השיפוט) שני הקונסולים; התפקיד כלל בין היתר שמירה על החוק והסדר בעיר,  מינוי שופטי, ניהול ישיבות בית המשפט ופיקוח על יישום פסקי הדיו. למן שנת 366 לפניה"ס הופרדו תפקידי הפריאטור מתפקיד הקונסולים ונבחר פראיטור אחד למלא את התפקיד. בשנת 242 נבחר גם פראיטור לענייני הזרים ברומא. עם גידולה של האימפריה והתרחבותה הטריטוריאלית נבחרו פראיטורים מיוחדים לטיפול בפרובינציות שסופחו. בזמן עלייתו לשלטון של גאיוס יוליוס קיסר הועמד מספרם של הפראיטורים על 16 במספר.

[15] משפט רומי , עמ' 4

[16] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 550

[17] מעמד משפטני האקדמיה במשפט הקונטיננטאלית הוא מרכזי ביותר והשופטים נוהגים באופן תדיר לצטט ממחקריהם. מגמה זו נקלטה גם במשפט הישראלי, למרות שאין הדבר מקובל במשפט הקובל, ממנה שאב המשפט הישראלי את מרבית השפעותיו.

[18] במקרים של רצח היו אלה בני משפחתו שהיו מגישים את התביעה.

[19] סוגיה מעניינת בעניין עונש המוות הינו שבתקופת הרפובליקה ניתנה לאזרח הצפוי לעונש מוות האפשרות להינצל בדרך של יציאה מהטרטוריה הרומית, במעין "גלות מרצון" או סוג של הגליה. במקרה כזה איבד הגולה את זכויותיו האזרחיות ונאסר עליו לשוב לאיטליה.

[20] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית (ירושלים מאגנס) תשס"ג-2003, עמ' 188 (להלן: תולדות הקיסרות)

[21] צבי יעבץ רומא במאה הראשונה לפנה"ס [מתוך: מארקוס טוליוס קיקרו כתבים נבחרים (ירושלים מוסד-ביאליק) תשמ"ו-1985], עמ' ל"ג

[22] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 562

[23] אם זאת ראוי לציין כי לשם סיוע בבירור הדין היו הצדדים יכולים להיעזר בפרקליטים הבקיאים במלאכת הנאום והשכנוע (Oratores) וביועצים משפטיים (Advocati), אשר יכלו להדריך אותם בנוגע לטענות המשפטיות אותם מומלץ להציג בפני השופטים.

[24] החברה הרומית הייתה מחולקת בעיקרה ל-3 מעמדות: א) האצולה: שכללה את בני המשפחות "הנודעות" אשר נכללו בם בהם בני משפחה של כל אדם שנבחר למשרת הקונסול; ב) מעמד הפרשים: מקורה היה במי שמילאו בתחילה את הפונקציה הזו בצבא הרומי, ובהמשך התואר עבר בירושה, גם אם בפועל בן המשפחה לא מילא תפקיד של פרש; ג) המוני העם.

[25] עבירות כמו מרמה, גנבה ואי תשלום חוב.

[26] יחסי קליינט-פטרון הוא במקורו מהחברה הרומית ופירושו "אזרח נחות הנמצא בחסות אזרח אחר שהוא הפטרון שלו", רק מאוחר יותר קיבל המונח קליינט את המשמעויות המודרניות שלו: "אדם הנמצא בטיפולו של ממוחה" (עו"ד, רופא, רו"ח וכו') ולקוח במובן העסקי; הקשרים בין הפטרון לקליינט ברומא היו קשרים של "חובת נאמנות הדדית" (Fides). בתמורה לחסותם קיבלו הפטרונים מהקליינטים תמיכה בעניינים פוליטיים, הם ליוו אותם במקומות ציבוריים והגדילו את יוקרתו החברתית והמדינית כאחד. מעין סוג של "קבלני קולות" בבחירות למשרות הציבוריות [מתוך: נתן שפירא מילים מספרות-מבחר מונחים וגלגולם בתרבות האנושית (ירושלים מאגנס), תשנ"ח, עמ' 262].

[27] משפט רומי , עמ' 299

   

 

 

המשך : המשפט הרומי - חלק III

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי בדוידוב-בנימיני ושות'

"ממשלה חופשית וברכותיה של החירות אינן מובטחות לשום עם, אלא על-ידי דבקות איתנה בצדק, במתינות, בכיבוש היצר, בחסכנות ובמוסר, ועל-ידי חזרה תכופה אל העקרונות היסודיים"

 

כתב הזכויות של וירג'יניה

(12/07/1776)

הגדרת הצדק במשפט הרומי

 

"הצדק הוא הרצון היציב והמתמיד, לתת לכל אדם את הראוי לו".

 

אולפיאנוס

 

[ספרי החוקים (הקודקס) של יוסטיניאנוס קיסר  (מכלול המשפט האזרחי)]

הסכנה בהשתעבדות לרצונו של הרוב

 

"אני רואה בבהירות בתוך השוויון שתי מגמות: האחת, המכוונת את רוחו של האדם לקראת מחשבות חדשות; והשנייה, המונעת אותו מלחשוב בכלל. ומבחין אני, כיצד בשליטתם של חוקים מסוימים, עתידה הדמוקראטיה לדכא את החירות הרוחנית, שהסדר החברתי הדמוקראטי נוטה לה חסד; עד כי רוח האדם, שניתקה את כל הכבלים שפעם שמו עליה מעמדות ואנשים, עתידה להשתעבד ביתר שאת לרצונו הכללי של הרוב".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

[אלכסיס דה-טקוויל  הדמוקרטיה באמריקה תרגום: יוחנן טברסקי וישראל מרגלית (ירושלים: מוסד-ביאליק) 1970]

העם בוחר היטב את נציגיו, אך לא ידע לנהל את המדינה על בסיס שותף

 

"העם מפליא לבחור את אלו שבידיהם הוא אמור להפקיד חלק כלשהו של סמכותו. הוא מחליט אך ורק על סמך דברים שאינם יכולים לחמוק מידיעתו ועל סמך עובדות גלויות לעין[...] אך כלום ידע העם לנהל את עינייני הציבור, להכיר את המקומות, ההזדמנויות, והרגעים המתאימים - ולהפיק מכך תועלת? לא, הוא לא ידע".

 

שארל דה-מונטסקייה

 

[שארל דה מונטסקיה  על רוח החוקים תרגום: עידו בסוק (ירושלים: הוצאת מאגנס), תשנ"ח]

על אתיקה, חינוך וחוקים טובים

 

"על שאלתו של אב אחד, מהי הדרך הטובה ביותר להעניק לבנו חינוך אתי, ענה פיתגוראי אחד את התשובה הזאת: עשה ממנו אזרח של מדינה שיש לה חוקים טובים".

 

גיאורג וילהלם פרידריך הגל

 

[הגל פילוסופיה של המשפט תרגום: גדי גולדברג (הוצאת שלם), התשע"א-2011, עמ' 157-158]. 

 

גודלו הרצוי של אסיפת המחוקקים 

 

"אין לך דבר שיהיה שגוי יותר יותר מביסוס החישובים המדיניים שלנו על עקרונות אריתמטיים[...] האמת היא שבכל המקרים נחוץ כנראה מספר מסוים לפחות כדי להבטיח את ברכותיו של חופש ההתייעצות והדיון וכדי למנוע התחברות קלה מדי למטרות בלתי כשרות; וכך, מצד שני, מן הדין לקבוע גבול מסוים לגודל המספר כדי למנוע בלבול והשתוללות של המון אדם. בכל האספות המחוקקות הגדולות מאוד, בכל הרכב שהוא, לעולם היצר מוציא את שרביט השלטון מידי התבונה. אפילו היה כל אזרח אתונאי סוקרטס, עדיין הייתה כל אספת מחוקקים אתונאית בחזקת אספסוף".

 

אלכסנדר המילטון

 

[פובליוס הפדרליסט (#55) תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ב-2001, עמ' 280-281]. 

 

 יש להיערך תמיד לבחירתו של מנהיג גרוע

 

"תמיד עלינו להתכונן למנהיגים הגרועים ביותר, אם גם ראוי, כמובן, שננסה לקבל את הטובים ביותר"

 

קרל פופר

 

[קרל פופר החברה הפתוחה ואויביה  תרגום: אהרן אמיר (הוצאת "שלם") ירושלים: 2003]

הכוח אינו קובע את הזכות

 

"'הישמעו לכוחות השלטון!'. אם פירוש הדבר: היכנעו לכוח, כי אז טוב הוא הכלל, אך מיותר; אני אומר שלעולם לא יופר. 'כל כוח-שלטון בא מאלוהים'. אני מודה; אך גם כל מחלה באה ממנו. כלום משום כך אסור לקרוא לרופא? כששודד מתנפל עלי בפינה נידחת ביער, אמנם מוכרח אני לתת לו מתוך אינוס את ארנקי; אבל אם יכול אני להציל את הארנק, כלום מחוייב אני על-פי היושר לתיתו לו? והלא גם האקדח שהוא מחזיק בידו, אף הוא כוח-השלטון. נסכים נא איפוא שהכוח אינו קובע את הזכות, ושאין אדם מחויב להישמע אלא לכוחות-השלטון החוקיים".

 

ז'אן ז'אק רוסו

 

[ז'אן ז'אק רוסו על האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני תרגום: יוסף אור (ירושלים: הוצאת י"ל מאגנס) תשנ"א, עמ' 14-15]. 

 

 

 

"אמת היא, וניסיון דורות יעיד, כי העם נתון תמיד בסכנה גדולה ביותר כאשר האמצעים לפגוע בזכויותיו נמצאים בידי אלה החשודים בעיניו פחות מכול".

 

 

אלכסנדר המילטון

 

 

 [פובליוס הפדרליסט (#25) תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ב-2001, עמ' 123]

Testes Ponderantur, non Numeratur

 

"עדים נשקלים לפי ערכם, לא נספרים"

 

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, רשויות-מקומיות וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now