משפט ציבורי: מינהלי, חוקתי, רשויות-מקומיות, ניסוח הצעות חוק

עתירות מנהליות ועתירות לבג"צ 

 

"בית סילבר", דרך אבא-הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן
טל': 03-6494555  פקס: 03-6494554

 

המשפט הרומי

רקע כללי, מקורות חקיקה והתפתחות היסטורית

חלק III

 

 

תקופת הקיסרות (29 לפנה"ס - 476):

 

תקופה זו מתחלקת למעשה לשני חלקים: הראשונה, תקופת הפרינקיפט (27 לפנה"ס-284) המכונה משטר של דיארכיה; מרבית השלטון הוחזק בידי "ראשון האזרחים" (Prima inter pares) – הקיסר, בשיתוף עם הסנאט, שפעל בעיקר באמצעות "מועצת הפרינקפס" (Consilium Principis), שהיא למעשה מועצת הקיסר. השנייה, תקופת הדומינט, שזוהי כבר מונרכיה מוחלטת (1453-284) – הקיסר שליט יחיד המחזיק בשלטון ברודנות מלאה.  

 

 

עידן הפרינקיפט (27 לפנה"ס-284):

 

תקופה זו נפתחת עם סיום מלחמת האזרחים שבאה בעקבות רצח יוליוס קיסר ועלייתו של אוגוסטוס כשליט יחיד. האחרון לא פעל להשיב את משטר הרפובליקה על כנו, וזאת למרות הצהרתו כי "לאחר שכיביתי את המלחמות האזרחיות והנני עומד עטוי אמון כללי וסמכויות יוצאות מן הכלל, מסרתי את השלטון במדינה לידי הסנאט והעם הרומאי"[1]. אלה היו דברים ללא כל כיסוי ממשי, מן השפה אל החוץ, שכן יסודות המשטר הישן נעקרו בזה אחר זה. להלכה נותר השלטון בידי העם, אך בפועל מרבית השלטון הוחזק בידיי אוגוסטוס, עם השפעה כלשהי בידי הסנאט, שהפך כעת למוסד העליון של המדינה ולבית המחוקקים שלה.

 

ההתפתחות החשובה והמרכזית ביותר בעידן הקיסרות היא העברת הריבונות בענייני חקיקה מאסיפת העם לידי הקיסר; אומנם הקיסר הראשון, אוגוסטוס, הצהיר שהוא מסרב לקבל את הסמכות לחוקק חוקים חדשים, הואיל והמדובר במעשה הנוגד את מסורת האבות, אולם ממשיכי דרכו לא ראו בכך כל מניעה; מאמצע המאה השנייה נכללו שורה של פעולות שהיו מעשי ידי הקיסרים (הכרזות, צווים ואיגרות), כפעולות שהן חלופות לחוק ובעולת תוקף של חוק[2]. אפילו האישור הפורמאלי של אסיפת העם לחוק חדש בוטל כבר במאה הראשונה[3].

 

עידן הקיסרות התאפיין גם ברפורמות בסדרי המשפט, בהגדרת סוגי העבירות ובעונשים; השינויים נבעו במקרים מסוימים מחקיקה חדשה, מפרוש ומהרחבה של חוקים ותקנות קיימים ולעיתים מחידוש סמכויות משפטיות שחדלו להשתמש בהן זמן רב קודם לכן.

 

ההיסטוריון טאקיטוס (55 – 117 לספירה) מספר כי בשנת 28 לספירה, יצר אוגוסטוס מספר רב של חוקים חדשים, שבאו בתחליף למספר רב של חוקים קיימים, שלעיתים סתרו זה את זה ואשר נקבעו בנסיבות שונות במרוצת הזמן ולכן הכבידו על חיי האזרחים. זה הביא את טאקיטוס להשמיע את משפט הביקורת הנודע: "כשהמדינה הייתה מושחתת ביותר, היו חוקיה מרובים ביותר"[4].

 

רפורמה מפלה מתקופת אוגוסטוס הביאה לכך שלא הותר עוד לאנשים ממעמד חברתי נחות לתבוע לדין אנשים ממעמד חברתי גבוה יותר על סוגים אחדים של עבירות, שהיו יכולים לחסל את הקריירה הציבורית שלהם. ברם, בכל מה שנוגע לפרוצדורה המשפטית הורה אוגוסטוס על ביטול הפרוצדורה הנוקשה בין שני השלבים וכן הורה על מעורבות של הסמכות הציבורית להבטחת התייצבותו של הנתבע בדין[5].

 

רפורמה ידועה נוספת בעלת משמעות אותה יזם אוגוסטוס, הייתה ביטול ערכאת הערעור בפני העם והוא הופנה מעתה אל מול בית הדין של הקיסר, שהפך להיות הערכאה העליונה, ובה ישב הקיסר כדן יחיד, תוך שהוא נעזר ומתייעץ ב- Consilium. הייתה זו "מועצה מייעצת" שהורכבה במרביתה ממשפטנים וגם מכמה חברים מחוג מכריו של הקיסר עצמו. במקביל לכך באה לעלום ערכאה עליונה נוספת, בדמות בית הדין העליון של הסנאט, אשר בראשו ישבו שני הקונסולים של אותה שנה. פסקי הדין של מוסד זה נקבעו בהצבעת רוב של חברי הסנאט. הקיסרים נהגו להעביר לשם תיקים משפטיים בהם היו מעורבים סנאטורים, אך גם עניינים אחרים.

 

היעדר קיומה של "תביעה כללית", הביאה (גם לאור ריבוי בתי הדין והרחבת עילות התביעה) להתגברות תופעת הגשת תביעות השווא שבתחום הפלילי[6]. על מנת לרסן את התופעה הוטלו קנסות כבדים על תובעים שנכשלו בהוכחת ההאשמות שהעלו לפני בתי המשפט, כל זאת מתוך מגמה להטיל על מאשמי השווא עונש אשר יהיה תואם לזה שעלול היה להיות מוטל על האיש החף-מפשע, שעליו טפל את האשמת השווא[7]. 

 

ההיסטוריונים העתיקים בני התקופה הציגו תמונה קודרת של מערכת המשפט בתקופת הקיסר קלאודיוס, כתוצאה מפעולותיה של אחת משנותיו הידועות לשמצה, מסלינה, ואף מביאים דוגמאות קונקרטיות למקרים בהם הופרו זכויות יסוד ובוצעו מעשי עוול במספר קורבנות מקרב אנשי האריסטוקרטיה הרומית באותה תקופה. אולם, ההיסטוריונים המודרניים אינם נוטים לקבל תמונה זו במלואה, שכן זו אינה מתיישבת עם הידוע לנו על המשטר שרווח ברומא באותה התקופה, אשר גם בעידן של קיסרים אלימים וחסרי מעצורים , שמר ברוב המקרים על הליכים משפטיים תקינים: בתי דין פעלו על סמך חוקים והחלטות השליטים נוסחו לפי המסורת המשפטית והובאו לאישור הסנאט[8].

 

יצוין כי הקיסר קלאדיוס ראה בתפקידו השיפוטי כאחד מתפקידי הפעולה הראשיים שלו, והקדיש לו חלק גדול מזמנו. המקורות ההיסטוריים מתארים את קלאודיוס יושב בדין שעות ארוכות ומכריע במחלוקות משפטיות. קלאודיוס מזוהה מאוד עם חקיקה הומאנית מאוד הנוגעת לזכויות האדם הבסיסיות של עבדים ועבדים משוחררים, בין שאר תקנותיו קבע כי הריגת עבד בידי אדוניו נידונה כמעשה רצח, ונטישת עבדים חולים גוררת שחרור במקרה של חזרת העבד לאיתנו[9].

 

תפנית חיובית בחקיקה לטובת זכויות האדם נודעה בתקופתו של הקיסר "הנאור" מרקוס אורליוס (שלט 180-161 לספירה), אולם זו הייתה זהירה ביותר. אורליוס שהיה מחסידיה של הפילוסופיה הסטואית,  העיד בספרו "הגיונות" כי לא יוכל להגיע לאידיאל של מדינת אפלטון ולכן כל התקדמות "אפילו קטנה ביותר" אין להקל בה ראש[10]. הקיסר אורליוס, שהקדיש אף הוא זמן רב לתפקידו כשופט ברומא ובפרובינציות נודע בחקיקת חוקים לטובת שמירה על זכויותיהם של הגורמים הנחותים בחברה הרומית: היתומים והעבדים המשוחררים. כמו כן, נמנע מלשבת בדין במקרה של חשש למשוא פנים במצבים בהם היה מעורב אישית.

 

תמורה חשובה נוספת שהתרחשה במשפט הרומי עם מותו של אורליוס שמסמל את ראשית עידן הקיסרים הסוורים (235-180); הקיסר קרקלה (שלט 212-217)[11] השלים סופית את המהפכה בתחום האזרחות, כאשר החליט באקט מעט מפתיע ולא צפוי להעניק אזרחות רומית "לכל האנשים החופשיים תושבי האימפריה הרומית[12] (212).  היה זה שלב חשוב ביותר בהתפתחות המעמד המשפטי של תושבי האימפריה, שכן האזרחות הרומית הייתה סימן ההיכר של "אדוני האימפריה" והבדילה אותם בהענקת זכויות יתר משאר הנתינים בני האומות הנכבשות ברחבי האימפריה. הקריאה Civis Romanus Sum ("אזרח רומי הנני")[13], הפכה לנוסח שביטא את חסינותם ואי תלותם של כל אזרחיי רומי במסעותיהם ברחבי האימפריה[14]. 

 

 

תקופת הדומינט - המונרכיה המוחלטת (284 -1453):

 

באופן הדרגתי ועל מנת לא לפגוע בבת אחת במסורת האבות, הובלה האימפריה הרומית בהדרגה למשטר של מונרכיה מוחלטת, מבלי שכנותה באופן מפורש בתואר זה[15]. עם עלייתו של הקיסר דיוקליטאנוס (שלט 305-284), אשר עיצב את משטר הדומינט שחולל מפנה בתולדות האימפריה הרומית. כאשר דיוקליטאנוס עלה על כס הקיסר הייתה זו אומנם קיסרות אחרת מזו שהותיר אוגוסטוס במותו, ועם זאת רוב המסגרות השלטוניות נותרו על כנן והמסגרת המשפטית הייתה מסודרת ויציבה.

 

דיוקליטאנוס ששלט במשך 20 שנים, ארגן מחדש את של כל מוסדות השלטון והעניק לעצמו את השם "יוביוס" (בן החסות של האל יופיטר, מלך האלים הרומיים). הקיסר כבר אינו רק "ראשון האזרחים" אלא שליט בעל מעמד אלוהי, אשר מחייבת סגידה כלפיו. בעקבות מעמדו החדש בוטלו כל התפקידים המסורתיים שהיו שריד לתקופת הרפובליקה (מלבד משרת הקונסול שהמשיכה להתקיים כמשרת כבוד בלבד), וכל הסמכויות הועברו לידי הקיסר[16]. הסנאט המשיך להתקיים באופן פורמאלי וסמכויותיו צומצמו עד מאוד, מעין תפקיד ממלכתי מדומה ללא תוכן ממשי[17].

 

הסממן הבולט של רפורמה זו היא שהקיסר חדל להיות כפוף לחוק, רצונו הפך היה לחוק ושלטונו היה למוחלט. במסגרת הרפורמה שונו גם סדרי הדין והדיון הפורמאלי, שהלך והתבטל ובמקומו השתלטה שיטת החקירה המיוחדת, שזרעה את הניצנים הראשונים ממנה תצמח בעתיד השיטה האינקוויזיטורית. פומביות הדיונים הצטמצמה ואף במקרים מסוימים התבטלה לגמרי; שינוי חשוב נוסף היא בטלות החובה הקודמת של התובע להזמין את הנתבע בכוח, תפקיד זה נטלה כעת המדינה על עצמה. החופש של חכמי המשפט לפרש את החוק הוגבלה, בתי המדרש הלכו והצטמקו ובמקומם קמו "אנשי חצר משפטיים", שפרשו את החוק על פי רצונו של הקיסר.

 

עם נפילת האימפריה המערבית בשנת 476 פרסמו הכובשים החדשים מספר ילקוטי מקורות נבחרים של המשפט הרומי ובספרי חוקים אלה נחתמה פעולת החקיקה הרומאית על אדמת איטליה.

 

 

 

סוף חלק III

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

 

 

הערות שוליים:

 

[1] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 78

[2] תולדות הקיסרות, עמ' 673

[3] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 79

[4] "Corruptissima re publica plurimae leges" (Tacitus, Annales, III, 27)

[5] משפט רומי , עמ' 303

[6] לתובע היה אינטרס לזכות בחלק מרכושם של הנדונים.

[7] ראובן ירון, מחקרים במשפט רומי (ירושלים מאגנס) תשכ"ח-1968, עמ' 184 (להלן: מחקרים במשפט רומי)

[8] תולדות הקיסרות עמ' 286

[9] תולדות הקיסרות עמ' 291

[10] תולדות הקיסרות, עמ' 524

[11] קיסר זה הוציא להורג אחד מגדולי המשפטנים של תקופתו – פאפיניאוס; כל זאת בשל העובדה שסירב להצדיק את רציחתו של אחי הקיסר באומרו כי "יותר קל לבצע רצח מאשר להצדיקו" [משפט רומי, עמ' 7]

[12] התקנה נודעה בשם: Constitutio Antoniniana.

[13] הנשיא האמריקני, ג.פ קנדי, השתמש במשפט הזה, בהקשרו ההיסטורי, כהקדמה בנאומו המפורסם בברלין ביצירת צמד המילים "אני תושב ברלין".

[14] המחשה טובה לעניין זה בזכות המיוחדת שהוענקה לאזרחי רומא וגם לאנשי הורדוס והמקורבים להם, לערער על פסקי הדין של הסנהדריות הקטנות, אשר היו דנים בכל דבר משפט בין תושבי הארץ, יהודים ורומאים כאחד (המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 33). 

[15] כפי שצוין בהערה 6 לעיל, הכינוי "מלך"  Rex הייתה משמעות שלילית במסורת הרומית.

[16] בשנת 541 ביטל הקיסר יוסטניאנוס באופן סופי את משרת הקונסול לאחר קיום של 1000 שנים.

[17] משפט רומי , עמ' 22

 

 

המשך: המשפט הרומי - חלק IV

 

 

"באשר לחוק הטבע, אם (ואני מקווה כי כך הוא נראה) אין הוא אלא מליצה; אם אין כל דרך להוכיח כי מעשה כלשהו חוטא לו, כי אז נטייתו להזיק של מעשה זה; אם אין כל דרך להוכיח כי חוק מדינה כלשהו הוא מנוגד לו, כי אז חוסר התועלת שבחוק זה, אלא אם כן גינוי חסר בסיס של החושב על כך ייחשב להוכחה; אם המבחן לאבחנה בין חוקים המנוגדים לחוק הטבע לבין חוקים שאינם מנוגדים לו והם חסרי תועלת סתם, גם אם לא סופרנו ולא שום אדם אחר לא התיימרו אפילו לספק לנו מבחן זה".

 

 

ג'רמיה בנתאם

OMNIA MEA MECUM PORTO

Marcus Tullius Cicero

 

 

"כל אשר ברשותי, אני נושא עימי"; המקור מגיע מאנקדותה שמופיעה באחד מכתביו של האורטור ואיש הרוח הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו; כמו בהרבה מקרים אחרים, כתביו הרבים חושפים בפנינו אנקדוטות היסטוריות מרתקות, שלא היו מגיעות לידיעתנו אילו לא תיעד אותם בכתביו הרבים, שלשמחתנו שרדו.

 

להלן פרטי האנקדוטה: כאשר נכבשה העיר היוונית פריאנה על ידי קלגסי הצבא הפרסי בראשותו של המלך כורש, איפשר האויב לתושבי העיר לעזוב אותה, ולקחת עמם כל דבר, אבל בתנאי שלא יעשה שימוש בעגלות, סוסים, או כל כוח שינוע אחר. התושבים נמלטו, כאשר הם לוקחים עימם את חפציהם הרבים אותם יכלו לשאת עמם בידיהם.

 

על פי גרסתו של קיקרו, בשלב מסוים הבחין אחד החיילים הפרסים בביאס, שלא נושא עימו דבר. ביאס היה הוגה דיעות נערץ, שזכה להימנות עם שבעת חכמי יוון . הוא היה מושלה של העיר פריאנה, שהייתה ממוקמת בדרום מערב אסיה הקטנה. שאל אותו החייל הפרסי: "היכן הדברים שלך איש? אתה כבר חי חיים ארוכים ולא צברת שום ההון?", ביאס, הצביע במקל ההליכה על מצחו, ואמר לאותו חייל פרסי: "כל אשר יש לי, נמצא כבר ברשותי".

 

המשמעות הייתה נעוצה בעובדה שעושרו הגדול של האיש הזה - הוא עושר אינטלקטואלי, רוחני, ידע בלתי מוחשי, שלא בא לידי ביטוי בשום דבר בעל ערך חומרני.

 

המסר שעולה מן המשפט הזה הוא שכל דבר בעל ערך מטריאלי, אותו עמל האדם להשיג בחייו, הוא דבר שניתן להפסיד ברגע אחד, וזאת לעומת הקניין הרוחני (הידע והחוכמה), שנשארים בחזקתו של האדם תמיד, במשך כל ימי חייו, ולכן ערכו גדול יותר.

 

בהקשר לאמור, מצאתי לקנח גם באמירה המיוחסת למחזאי האירי, אוסקר ויילד, אשר נאמרה כביכול בהגיעו לארצות-הברית של אמריקה, בראשית שנת 1882; על-פי האנקדוטה, כאשר ניגש אליו המוכס, ושאל את ויילד, האם יש לו על מה להצהיר, השיב האחרון כהאי לישנא: "אין לי מה להצהיר, אלא על הגאונות שלי".

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

"בלבו של אדם אחד אין הצדק חוק, עקרון, או כלל, אחד, אלא חוקים רבים שלא תמיד קיימת התאמה בין מה שהם דורשים, והאדם בוחר ביניהם או לפי איזו אמת-מדה חיצונית או לפי נטיותיו האישיות".

 

ג'ון סטוארט מיל

 [ג'ון סטוארט מיל התועלתיות תרגם: אריה סימון (הוצאת מאגנס, תשנ"ד)  עמ' 134]

 

חינוך ואהבת הדמוקרטיה

 

"מעולם לא נשמע שאין המלכים אוהבים את המונרכיה, או שהדפוטים שונאים את הדספוטיזם. הכל תלוי אפוא ביכולת לכונן אהבה זו בדמוקרטיה; ולעירורה חייב החינוך להקדיש את תשומת לבו. אולם למען תוכל אהבה זו לשכון בלב הילדים, יש אמצעי בדוק: שתשכון בלב הוריהם[...] הניוון לא נולד עם הדור החדש, הנוער מאבד את דרכו רק כשהזקנים מושחתים זה מכבר".

 

 

שארל דה-מונטסקייה

 

 

 [מוטסקיה על רוח החוקים תרגום: עידו בסוק (הוצאת מאגנס), התשנ"ח, עמ' 77]

"AEQUITAS SEQUITUR LEGEM"

 "השוויון בא בעקבות החוק" 

עו"ד אדיר בנימיני

מנהל מחלקת המשפט הציבורי בדוידוב-בנימיני ושות'

"החוק הוא הביטוי של הרצון הכללי. לכל האזרחים הזכות ליטול חלק ביצירתו, בין אם באופן אישי ובין אם על-ידי נציגיהם. החוק חייב להיות אותו חוק לכולם, בין אם הוא מגן ובין אם הוא מעניש"

 

 

הכרזת זכויות האדם והאזרח

האסיפה הלאומית בפריס 27/08/1789

הדמוקרטיה והלהיטות לשוויון

 

"העמים הדמוקראטיים אוהבים את השוויון בכל הזמנים, אבל יש תקופות שלהיטותם אחריו מביאה אותם לידי טירוף. זה קורה ברגע שהמידרג החברתי הישן, שהיה שרוי בסכנה מכבר, מתמוטט אחרי מלחמת-אזרחים, והמחיצות שהפרידו בין האזרחים נופלות לבסוף. האנשים מסתערים אז על השוויון כאילו היה שללם. הם נצמדים אליו כאל אוצר יקר שרוצים לגזול מהם. הלהיטות אחרי השוויון חודרת מכל צד אל הלב האנושי, מתפשטת בו וממלאת אותו כליל. אל תאמרו לבריות, כי בהתמכרות עיוורת זו לתשוקה אחת ויחידה הם פוגעים בענייניהם היקרים ביותר: אוזניהם אטומות. אל תראו להם כי החירות נשמטת מידיהם, שעה שהם צופים לעבר אחר: הם מוכי-עיוורון, או ביתר דיוק, הם אינם מבחינים בכל היקום אלא בטובה אחת הראויה לתשוקתם".

 

אלכסיס דה-טוקוויל

 

[אלכסיס דה-טקוויל  הדמוקרטיה באמריקה תרגום: יוחנן טברסקי וישראל מרגלית (ירושלים: מוסד-ביאליק) 1970]

 מנהיגות מעולה מקורה אך ורק במזל

 

"אל נא נשכח לעולם שאי אפשר לייצר מנהיגים מעולים בשיטות רציונליות, אלא רק במזל"

 

קרל פופר

 

[קרל פופר החברה הפתוחה ואויביה  תרגום: אהרן אמיר (הוצאת "שלם") ירושלים: 2003]

התאמת המשטר לאופיו של העם

 

"הממשל ההולם ביותר את הטבע הוא הממשל שאופיו המיוחד תואם את אופיו של העם שלמענו נוצר".

 

שארל דה-מונטסקייה

 

[שארל דה מונטסקיה  על רוח החוקים תרגום: עידו בסוק (ירושלים: הוצאת מאגנס), תשנ"ח]

על פי משפט הטבע כל אדם מגדיר לעצמו מהו טוב או רע

 

"לפי משפט הטבע אין שום איש מחויב למלא את רצון זולתו, אם אינו רוצה בכך, ואף לא לחשוב דבר מה כטוב או כרע, אלא אם החליט לפי רוחו כי הוא דבר טוב או רע; ובכלל שום דבר אינו אסור בהחלט מתוקף משפט הטבע, חוץ ממה שאינו ביכולתו של שום איש. אך החטא הוא פעולה שעל פי דין אינה יכולה להיעשות. ואילו היו האנשים מחויבים לפי תקנת הטבע להיות מודרכים על ידי התבונה, אזי היו כולם מודרכים על ידי התבונה בעל כורחם".

 

ברוך שפינוזה

 

[ברוך שפינוזה  מאמר מדיני תרגום: ח. וירשובסקי (ירושלים: הוצאת מאגנס), תשמ"ב, עמ' 31]

בחינת הנושאים הדרושים להפעלת סמכות בדין 

 

"עקרון בריא וחשוב אומר כי על הנציגים להיות מעורים באינטרסים של שולחיהם ובמצבם. אבל עיקרון זה יכול לחול רק על אותם מצבים ואינטרסים הנמצאים בתחום סמכותו וטיפולו של הנציג. אי-ידיעה לגבי שלל נושאים פעוטים ומדוקדקים שאינם בתחום החקיקה עולה בקנה אחד עם כל תכונה הדרושה למימוש נאות של הנאמנות החוקתית. הבא לקבוע מה היקף המידע הנדרש להפעלתה של סמכות כלשהי, חייב אפוא לבחון את הנושאים השייכים לסמכות זו".

 

אלכסנדר המילטון

 

[פובליוס הפדרליסט (#56) תרגום: אהרן אמיר (הוצאת שלם), התשס"ב-2001, עמ' 284]. 

 

אומנות הפרקליטות: סתירת טענות היריב

 

"מובן מאליו שאותם הנושאים-מן-המוכן מספקים גם את האפשרות להציג את היפוכו של כל העניין. אולם יש להזים את טענות היריב על-ידי אחד מן השניים: לסתור את הראיות המסייעות להן או להצביע על כך שהמסקנה שאותה הן רוצות להסיק, אינה נובעת מן ההנחות המוקדמות, או שהיא אינה הגיונית. וכשאינך סותר את טענות היריב, עליך להביא טענות-נגד שיהיו בעלות משקל יותר גדול או לפחות שוות-משקל".

 

מרקוס טוליוס קיקרו

 

[קיקרו "תורת הנאום" מתוך: כתבים נבחרים תרגום: ארנסט דוד קולמן (ירושלים מוסד-ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 226]

דוידוב-בנימיני ושות' - חברת עורכי-דין

משפט ציבורי: עתירה מנהלית, עתירה לבג"צ, רשויות-מקומיות וניסוח הצעת חוק
"בית-סילבר", דרך אבא הלל 7, מתחם הבורסה, רמת-גן

טל': 03-6494555; פקס: 03-6494554

© 2014 by Adir A. Benyamini. Proudly created with Wix.com

  • Facebook B&W
  • Google+ B&W
  • Twitter B&W
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now