דוידוב - בנימיני ושות'

הגשת עתירה לבג"צ

 בתי משפט לעניינים מנהלים, תש"ס-2000, הועברו לבתי המשפט המחוזיים, סמכויות רבות שהיו נתונות מבחינה היסטורית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ); בעקבות חקיקת חוק לפיכך, בטרם הגשת עתירה לבג"צ כנגד רשות מנהלית או תאגיד "דו-מהותי", אנו בודקים ראשית כל למי עומדת "הסמכות העניינית" לדון בעתירה.

סוגיה שנייה שתיבדק היא מטבע הדברים, עילת הגשת העתירה לבג"צ, וסיכויי הצלחתה מבחינה משפטית; קיימות שורה של עילות שעלולות להביא לדחייתה של העתירה לבג"צ על הסף, גם אם מבחינה משפטית קיימת הצדקה משפטית לקבלה.

בבית המשפט העליון נקבעו שורה ארוכה של עילות סף שרק בגינן ניתן לדחות עתירה לבג"צ מטעמים טכניים, בלי קשר לשאלה אם הפניה לבג"צ הינה מוצדקת או אם לאו.

להלן פירוט עילות הסף בבג"צ:

1) עילת זכות העמידה* - עילה שחלה כירסום עמוק בה, בעיקר בשלושת העשורים האחרונים, אך בנסיבות מסוימות עלולה להיות רלוונטית. בעבר, כל עותר לבג"צ היה חייב להצביע על אינטרס אישי, ישיר, וממשי בעניין שעומד בלב העתירה, ועל כך שהוא עשוי להיפגע כתוצאה מהחלטת הרשות המנהלית כנגדה הוגשה העתירה. ברבות השנים הכיר בית המשפט העליון גם ב"אינטרס העקיף". המהפכה הגדולה באה עם ההכרה ב"עותר הציבורי", שחף מכל אינטרס פרטי, אך הוא בעל עניין שהרשות תפעל על פי דין. בשלב המעבר נקבע כי רצוי שהעניין יהיה בעל חשיבות ציבורית מיוחדת, וככל שהפגם בהתנהלות הרשות המנהלית הוא חמור יותר כך תגבר גם ההכרה במעמדו הציבורי של העותר. כיום, על פי המדיניות הנוהגת, עילת סף זו כמעט ואינה מהווה מחסום, אולם יש לקחת בחשבון ששער הכניסה אינו מאפשר כניסה אוטומטית.

2) עילת השפיטות - מבחן סף זה בוחן את השאלה האם בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ הוא המקום לבחון את השאלות שעולות בעתירה. בית המשפט בוחן האם יש לו את אמות המידה המשפטיות להכריע בסכסוך שלפניו; כלומר, האם המנגנון המשפטי הוא הנכון להכריע בעניין או שקיים מנגנון ו/או מוסד חלופי מתאים יותר להכריע במחלוקת המוצבת בלב העתירה. בחלק גדול מן המקרים מדובר בסוגיות הנתונות לבית המחוקקים או לרשות המבצעת להכריע בהם, לפי עקרון הפרדת הרשויות.

3) קיומו של סעד חלופי - העתירה תדחה על הסף במקרים בהם עמדה בפני העותר אפשרות לקבל את הסעד אותו הוא דורש מרשות אחרת המוסמכת לדון בעניינו. בית המשפט העליון ידחה  על הסף עתירה אם עמדה לעותר זכות ערעור בדין והוא בחר שלא לנצל אותה.

4) שיהוי בהגשת העתירה - עתירה לבית המשפט העליון יש הגיש ללא שיהוי בנסיבות העניין. עתירה לבג"צ שהוגשה תוך עיכוב בהגשתה, עיכוב, אשר אינו סביר בנסיבות העניין, עלולה להידחות על הסף.ג"צ 170/87 דוד אסולין ואח' נגד ראש עיריית קרית גת, זאב בויים, פ"ד מב(1)], כי כאשר עסקינן בסוגיה של בחריגה מסמכות למשל, אין מקום לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי בלבד, שכן אינטרס שלטון החוק אינו יכול להכיר במצב שבו הרשות תפעל שלא כחוק, וכאשר תוגש כנגדה עתירה היא תבקש לדחות אותה מטעמים טכניים. יחד עם זאת, ישנם מקרים בהם ניתן להתגבר על עילת השיהוי, כמו למשל נקבע בפרשת דוד אסולין [ב

5) מיצוי ההליכיםעילת הפנייה המוקדמת) -תירה מנהלית עלולה לפיכך להידחות על הסף במקום שבו לעותר קיימת האפשרות הפוטנציאלית לתיקון הפגיעה בפני רשות אחרת בעלת סמכות לפעול בעניין. כדי להימנע מן האמור חלה חובה על העותר למצות את כל ההליכים בפני הרשות המנהלתית לפני בואו לעתור בג"צ. בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ אמור להיות מבחינת האזרח היעד האחרון, לאחר שמיצה כל אפשרות אחרת. ע

6) ניקיון כפיים - עותר שמגיש עתירה חייב לבוא בידיים נקיות; קרי, במצב בו לא נפל רבב במעשיו בכל הנוגע לנושאים הקשורים למהות העתירה שהגיש. זאת מתוך הגישה העקרונית שאזרח הבא לתבוע צדק חייב להגיע לבית המשפט בידיים נקיות, ולחשוף את כל העובדות מבלי להסתיר דבר. כך מתייחס לכך בית המשפט העליון באחד מפסיקותיו: "נקיון כפיים הוא תנאי יסוד לעותר לבית משפט מינהלי, בודאי לבית המשפט הגבוה לצדק; משורר התהלים אומר, "מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי..." (תהלים כ"ד, ד') ולהבדיל אומר אחד ממכתמי דיני היושר האנגליים One who comes into equity must come with clean hands, הבא אל האקויטי חייב לבוא כשידיו נקיות. נקיון הכפיים, קרי, מצב שבו הבא לטעון כנגד הרשות צריך שלא יהיו טענות סף שאפשר להעלותן נגדו כדי לנעול דלת בפניו, הוא יסוד מוסד במשפט המינהלי" (בג"צ 5812/11).

7) סוגיה תיאורתית - בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ לא ידון בשאלות משפטיות תיאורתיות, במצבים בהם לא עומדת אל מול בית המשפט הכרעה בסוגיה קונקרטית, למעט מקרים חריגים שהוכרו בפסיקה. הסוגיה עלתה למשל בפרשת שגיא צמח [בג"צ 6055/95 שגיא צמח נ' שר הביטחון ואח' פ"ד נג(5) 241], שם נדונה שאלת מעצרו של חייל בבית הדין הצבאי, אשר בשלב הדיון בעתירה כבר שוחרר ממעצרו. בית המשפט העליון קבע כי יש מקום לדון בעתירה למרות המימד התיאורתי שבה, מאחר שמדובר בשאלה שיכולה לעלות לעתים קרובות, אך מטבעה אורח חייה קצר.

8) מעשה עשוי - בלב העתירה עומד מעשה שתוצאתו לא ניתנת לשינוי, ולא ניתן לתת סעד; יתכנו מצבים בהם מסרב בית המשפט להיענות לבקשה למתן צו ביניים, ובטרם נדונה העתירה לגופה הפך המעשה לעשוי.

לאחר שנבדקו כל עילות הסף, השלב הבא כחלק מהטיפול בעתירה לבג"צ פועל המשרד לעשות את המהלכים המשפטיים בטרם הגשת העתירה המנהלית (במידה וטרם בוצעו עדיין), לרבות ניסיון למצות את השיח מול הרשות הרלוונטית, עוד בטרם הגשת העתירה.

המחלקה המנהלית במשרד דוידוב-בנימיני ושות' צברה ידעה וניסיון רב בניהול הליכים מעין זה, בדמות הגשת עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק.

*הערות ותוספות לגבי עילת הסף הראשונה - "זכות העמידה":

בית המשפט העליון נדרש לא אחת למבחנים הנוגעים למעמדו של העותר הציבורי, ולשאלה מתי יוכל להיכנס בשערי בית המשפט ומתי תסורב כניסתו; כך למשל בפרשת עו"ד עקיבא לקסר, שם נכתב, בין השאר, כהאי לישנא: "במהלך השנים הרחיבה ההלכה הפסוקה את זכות העמידה של העותר הציבורי כדי לאפשר ביקורת שיפוטית בעניינים בעלי אופי ציבורי הנוגעים לקידומו של שלטון החוק, לאכיפת עקרונות חוקתיים ולתיקון פגמים מהותיים בפעולת המינהל הציבורי. בנסיבות כאמור הוכר מעמדו של העותר הציבורי גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו [...] על אף הרחבת זכות העמידה כאמור, נשמר העיקרון שלפיו בית המשפט לא ייעתר, דרך כלל, לעתירה ציבורית מקום שברקע העניין מצויים אדם או גוף אשר נפגעים באופן ישיר מנושא העתירה, ואשר נמנעו מפנייה לבית המשפט לבקש סעד על אף הפגיעה בזכות או באינטרס שלהם. בנסיבות כאלה, כאשר קיים נפגע ישיר מפעולה שלטונית, והוא עצמו אינו פונה לבית המשפט, עשוי בית המשפט שלא להכיר בזכות העמידה של העותר הציבורי. [...] הטעמים לסייג זה נעוצים, בין היתר, בתפיסה שלפיה מקום שאדם המושפע מפעולה שלטונית אינו עותר כנגדה, משמעות הדבר היא כי אין מקום וצורך אמיתי בהתערבות שיפוטית. כן יש להניח כי עותר ציבורי המתערב במחלוקת לא לו אינו מצויד במכלול הנתונים והפרטים הצריכים לעניין, המצויים בידיו של הנוגע בדבר".

יחד עם כל האמור, ראוי להוסיף ולציין כי הסייג שלפיו כאשר קיים נפגע ישיר לא תישמע פנייתו של עותר ציבורי, כפוף ליוצא מן הכלל: במקרים נדירים עשוי בית המשפט להידרש לעתירה ציבורית גם מקום שבו קיים נפגע ישיר שלא עתר, וזאת כאשר הסוגיה המועלית בעתירה היא בעלת חשיבות חוקתית מן המעלה הראשונה, המתפרשת מעבר למחלוקת הפרטנית וקשורה בגרעינה ליסודותיו של המשפט הדמוקרטי ולזכויות האדם ושאין לגביה עותר בעל אינטרס ישיר לבקש סעד [ראו: בג"ץ 4736/03 אלון חברת הדלק לישראל בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר ויושב ראש מועצת מקרקעי ישראל (לא פורסם, 15.6.2008); בג"ץ 8793/07 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הבדיקה בעניין המלחמה בצפון (לא פורסם, 27.11.2008)].

תצהיר לבג"ץ - כל עתירה לבג"צ חייבת להיות מגובה בתצהיר שזכה לכינוי "תצהיר בג'צי" בשל המבנה הייחודי. רצוי מאוד לנסח את תוכן התהציר באמצעות עורך-דין שכן הוא מהווה תנאי קרדינאלי להוכחת האמור בעתירה.

תצהיר לעתירה מנהלית - התצהיר בפורמט של בג"צ הוא בעל אותה הפורמולה הטרמינוליגית של תצהיר לעתירה מינהלית.